 |
/images/archive/gallery/169/730.jpg עודד קטש.
צילום: חיים אזולאי  |
|
|
| סיפורו של עודד קטש: אל יבנה הגליל |
|
| עודד קטש הצליח לאסוף את עצמו מתהומות התסכול ולמצוא מחדש סיבות להתעורר מאושר. הוא עלה צפונה וחצה את קווי המגרש אל עמדת המאמן. אותו קסם שהפך אותו לאחד הכדורסלנים הכי פופולריים שצמחו כאן, פועל גם כשהוא מדבר על ציונות ספורטיבית בדרך לריפוי הענף שממלא את כל חייו (חוץ מהחלטורות כדי-ג'יי) |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
ציפי שמילוביץ, סופשבוע
15/9/2004 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
על ליאור אליהו, בן 19, שני מטרים וחמישה סנטימטרים, אומרים מומחים כי הוא פוטנציאל שהיו מעטים כמותו בכדורסל הישראלי. יום שני אחד, בסוף אימון הבוקר של הפועל גליל עליון, כשכל השחקנים כבר ירדו מהמגרש, הוא שיחק נגד המאמן שלו. עשר דקות, אולי רבע שעה, של אחד על אחד באולם עתיר ההיסטוריה ונטול המיזוג בכפר בלום. בחמש הדקות הראשונות ראה כוכב העתיד את המאמן עובר אותו מימין ומשמאל, קולע מעליו ומתחתיו, ולא הצליח לעצור אותו. אבל אז התעייף המאמן. בכל זאת, הוא כמעט בן 30 וכבר הרבה זמן שהוא לא רץ כמו שהיה רגיל. הטעיות הגוף הפסיקו לעבוד, הוא התחיל להחטיא, מגיב לכל החטאה ב"איכס",
ולפעמים מגוון גם ב"איכסה". בסוף הרגליים הצעירות והאתלטיות של אליהו ניצחו בנקודה. "תזכור את הניצחון הזה", הוריד המאמן דלי מים צוננים על חיוכו של הילד, ששיחק נגדו לראשונה בחייו, "זה לא יקרה עוד הרבה פעמים".
מאוחר יותר, על שני רבעי עוף ופלטת סלטים בחדר האוכל המפואר של קיבוץ שמיר, הלוא הוא מכבי תל-אביב של קיבוצי הגליל, עודד קטש יתקשה אפילו לשבת בגלל הכאבים. אל הברך המקוללת הצטרף עכשיו גם הגב, שהורג אותו בכל פעם אחרי שהוא משחק קצת עם החניכים הצעירים שלו באימון. "אם תשאלי רופא, הוא יגיד לך שאסור לי לעשות כלום. מבחינה רפואית אני נכה".
נו , אז תפסיק לשחק.
"נו, אז תפסיקי לנשום".
עודד קטש לא תכנן להפוך למאמן, זה אפילו לא עבר לו בראש. הוא בכלל היה צריך להיות עכשיו בשיאה של קריירה מהמלהיבות שידע הספורט הישראלי. כדורסלן מבורך במתת אל, אהוד ברמת הקונצנזוס. הכרונולוגיה שהוציאה אותו מגבולות המגרש אל מאחורי הקווים כבר מוכרת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
קטש. "מבחינה רפואית, אני נכה". צילום: חיים אזולאי
|
|
|
 |
|
 |
|
גל: בסוף הוא השתכנע
|
|
|
 |
|
|
|
בקצרה, בשנת 2000 זכה קטש עם קבוצתו היוונית, פנאתינאייקוס, בגביע אירופה, אחרי ניצחון בדרמה קורעת לב על מכבי תל-אביב, אהובת לבו. זמן קצר לאחר מכן החלה הברך, ברך שמאל, לכאוב. מה שנראה כמו פציעה שגרתית שתכף עוברת, הפך לארבע שנות סבל, בעיקר נפשי, חמישה ניתוחים ומלחמה מתמדת נגד מי שהחליט לקחת ממנו בגיל 25 את מה שהוא הכי אוהב בעולם. בפברואר השנה הוא עבר בבולוניה ניתוח נוסף, והעיתונים דווקא סיפרו כי הפעם זה אולי כן הצליח, אבל קטש ידע שלא. ואז צץ עמית גל, מנהל הפועל גליל עליון.
20 שנה (ברוטו, מינוס סכסוכים גליליים מפרנסי כותרות) מחובר גל לקבוצה הזו, אדם שלשונו אינה מסוגלת להינצר ("קטש אסר עלי להתראיין", הוא אומר ומסמיק), ואוהב את הגליל אהבת נפש. מהאהבה הזו בא הרעיון לפנות לקטש. "מכל השחקנים הישראלים שהיו בגליל, והיו הרבה", אומר גל, "עודד הוא היחיד שממש שמרתי איתו על קשר הדוק ורצוף וחברי. הייתי מדבר איתו, אוכל איתו, חי אצלו. אמרתי לו באופן הכי ישיר, אני הרי לא יודע אחרת,'תשמע, מספיק להילחם בזה. זה נגמר. מה, כל החיים תמשיך לעבור ניתוחים? תדדה את עצמך כל יום? עזוב, תסגור את הפרק הזה, תתחיל משהו חדש. בוא תאמן אצלנו, תלמד את הילדים לשחק. אמרו עליך כל הקריירה שאתה לא יודע לשמור, תלמד אותם כמה חשוב לשמור. תהיה מאמן ענק'.
היה מאוד קשה לשכנע אותו. הוא גר במרכז, נכנס לעסקים, יצא לבלות כל לילה, צפוני כזה. עם מי לא דיברתי. ישבתי לאמא שלו, מזל, בתוך הנשמה, ניג'סתי לחברים, לקרובים, בסוף הוא השתכנע".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קטש במי פנתינאייקוס. צילום: עדי אבישי
|
|
|
|
|
|
|
עסקאות עם אלוהים
|
|
|
|
|
|
|
קטש שיחק בגליל שנה אחת, בעונת 95/94, והתקופה הקצרה הזו הספיקה כדי שהמקום ייצרב לו עמוק בלב. "הרבה מאוד ממה שאני חווה עכשיו קשור לזה שכבר הייתי פה, לזה שהיתה לי אז משפחה מאמצת שעד היום מתייחסת אלי כמו לבן הקטן שלה", הוא אומר על כוס מקיאטו ופאי תפוחים בבית הקפה השכונתי, חמש דקות מקריית שמונה ("אם אתה גר כאן אתה חייב לאהוב את הקפה שלהם, כי אין אחר" ). "אני מגיע הפעם ממקום שונה וההתייחסות אלי היא ממקום שונה, אבל עם אותה אהבה. אם חיית באזור הזה פעם, אתה יודע שאחרי השבוע-שבועיים של הטראומה הראשונית, תקבל את כל השקט שבעולם".
היית הולך לאמן עכשיו בקבוצה אחרת?
"לא יודע, לגליל יש משמעות עצומה במהלך הזה. יש הרבה קבוצות בארץ, כל אחת והקטע שלה, אבל בחוויות שלי גליל תמיד היתה נפרדת, משהו שונה. זה נכון גם בנוף הכללי של הכדורסל שלנו. כולם אוהבים את הגליל. נעים לבוא לשחק כאן. אולי זה בגלל המרחק, אולי זה כי קיבוצניקים לא יודעים לקלל כמו שצריך. ברגע שאוהדים עוברים את צומת גולני, יש להרים ולאוויר מסביב מספיק זמן להרגיע אותם טוב טוב".
אתה נהנה לאמן?
"כן. זה עוד לא מספיק זמן כדי באמת לדעת, אבל עד עכשיו זו בהחלט שמחה".
זו כנראה פסיכולוגיה בגרוש, אבל אולי זו הדרך שלך להישאר על המגרש עוד כמה שנים ולסיים את הקריירה בזמן שבאמת היית צריך.
"לא. קצת התביישתי להגיד את זה עד עכשיו, אבל היום אני כבר לא מתבייש לומר שמבחינתי לא הפסקתי אף פעם להיות שחקן כדורסל. אם ישאלו אותי עכשיו מה המקצוע שלי, אני יודע שאני צריך להגיד מאמן כדורסל, אבל אני בעצם שחקן כדורסל. זה משהו שלא נגמר. זו ההוויה שלי. זה שאני לא יכול לבטא אותה בגלל מגבלות אחרות, זה כבר בין הגוף לבין מי שיצר אותו. זה לא קשור אלי. ברור שאני מחובר לגוף הזה, אבל מבחינתי אני ממשיך להתפתח כשחקן כדורסל. זה סטייט אוף מיינד".
לאנס ארמסטרונג מספר שכשהוא היה חולה, להבדיל, הוא הציע לאלוהים כל מיני עסקאות תמורת קבלת הבריאות שלו בחזרה. אתה בכלל מאמין באלוהים?
"אם אני חושב שיש דמות מסוימת שיושבת שם מאחורי העננים? לא. אני כן מכבד ומעריך את הדת ואוהב לאהוב אותה. חגים ובית כנסת מדי פעם זה מאוד מרגש ומחבר אותי, אבל אני לא חושב שיש דת אחת שהיא אבסולוטית וצודקת, למרות שאני לגמרי יהודי. אלוהים הוא של כולם והוא נמצא בכל, לא רק בבני אדם".
אז עם האלוהים הזה עשית עסקאות?
"כן, חד משמעית וכל הזמן. הייתי מוכן לוותר על כמעט הכל. חוץ מהמשפחה שלי, על הכל. הייתי זורק את כל הדברים החומריים, הייתי משחק בחינם, העיקר לשחק".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"משמעות עצומה". קטש במדי הגליל. צילום: חיים אזולאי
|
|
|
|
|
|
|
"מוכן לעבור עוד 20 ניתוחים"
|
|
|
|
|
|
|
אין שום דבר רגיל בעודד קטש, לא בחומר ולא ברוח. יש לו עין אחת חומה ואחת ירוקה, יש לו ידיים שנדמה כי שכחו להפסיק לצמוח, כשהוא הולך יש חשש מתמיד שהוא תכף מתפרק, הוא מחייך מעט למרות שהוא צוחק הרבה, הוא שונא שוקולד ואיך אפשר לשנוא שוקולד. הוא חכם, ורבאלי, מסביר פנים, כריזמטי באופן כמעט לא חוקי והאהבה שלו למשחק הילדים שנקרא כדורסל כל כך מרגשת, שהצורה שבה הודיע לפני שלושה חודשים על פרישה, במסיבת עיתונאים שכבר הפכה למיתוס, עם מונולוג בן 32 דקות, לא הותירה עין אחת יבשה. בעיקר לא את שלו.
"בראש ידעתי כבר הרבה זמן שזה נגמר. יכולתי לעשות את מסיבת העיתונאים הזו גם לפני שנתיים, ולהמשיך לנסות לחזור. גם כשהלכתי לניתוח האחרון באיטליה, אם הייתי מספיק קשוב, הייתי יודע שאין טעם. הרופאים אמרו לי שאין טעם. אבל אני חשבתי שמתמטית, מה שנכון למספרים גדולים נכון גם לקטנים. אם הרופאים טעו לגבי במשך שלוש-ארבע שנים, אז אולי הפעם הם יטעו שוב".
ידעת שאתה הולך להתפרק ככה מול התקשורת?
"כן. במהלך השנים היו לי רגעים כאלה עם עצמי ועם אנשים קרובים, וידעתי שגם הפעם תבוא האובר התפרקות, במיוחד שזה כזה פומבי. רק אני יודע עד כמה זה היה יכול להיות יותר גרוע. מאוד מאוד פחדתי שיגיע שלב שאני לא אוכל בכלל לדבר. בכיתי יומיים לפני, כשרק התחלתי לדמיין את זה. הייתי עם חברים, התייעצתי, וגם איתם היה לי מאוד קשה לדבר. בבוקר מסיבת העיתונאים רציתי לבכות, לבכות הרבה, להוציא הכל", הוא אומר וחותך לאנלוגיה רות וסטהיימרית, "זה כמו שבתור ילד מלמדים אותך לפרוק את עצמך לפני הדייט הראשון, אבל זה אף פעם לא עובד, כי אחרי שאתה עושה זה אתה מבטל את הדייט. כבר לא בא לך. אז אני רציתי לפרוק הכל בבוקר, אבל לא הצלחתי וגם בצהריים לא בכיתי, ואני מגיע למלון ואומר לאחותי ולחברים שלי,'לא בכיתי היום, זה לא טוב', ועליתי לשם בפחד נוראי, אבל רציתי לשתף. האובדן הזה הוא שלי, אני חווה אותו ביומיום. כשאני עולה במדרגות וכואב לי, הכל בא בחזרה, מחובר בלינקים מטורפים של אסוציאציות ואני מרגיש שאני עומד למבחנים כל הזמן. אבל כמעט לא דיברתי על זה עם אנשים, אז כן היה חשוב לעשות את מסיבת העיתונאים הזו ולהגיד הכל, כי אני יודע שלהרבה אנשים אחרים היה גם קשה".
ואחר כך, הקלה?
הקלה גדולה. ראיתי חלקים מאוחר יותר בטלוויזיה, אי אפשר היה להימנע מזה באותו ערב והיה לי קשה לראות".
הביך אותך?
"לא, מה פתאום. אם הייתי מתבייש להתפרק לא הייתי מכנס את האירוע הזה, כי ידעתי שזה מה שיקרה".
מי שלא מכיר אותך הופתע מאוד משחרור האמוציות הזה.
"אנשים מבלבלים בין קור רוח לאדישות. אני קר רוח, אני בטוח לא אדיש. קשה לי מאוד לעצור דמעות כשאני מדבר על דברים שאני אוהב. הכי מרגש אותי זה להיות באירועים משפחתיים, כשעוצרים לרגע את הכל כי מישהו רוצה להגיד משהו, נגיד בעל שכתב ברכה לאשתו בת ה-40, או אפילו סתם בת מצווה במשפחה. וזה גם מחמיר אצלי עם השנים. בבת מצווה האחרונה של האחיינית שלי, רק עצרו את המוזיקה, עוד לפני שהוציאו מילה, התחלתי לבכות. אני עומד שם ואומר לעצמי'איזה מפגר אתה'. אבל אני לא בכיין סדרתי, אני בוכה בעיקר כשאני אוהב".
יש בך היום כעס על כל זה?
"זה העסיק לי את הראש כל כך הרבה במשך ארבע שנים, שהיום זה קצת פחות. עצם הודעת הפרישה והמעבר לעיסוק החדש קצת הרגיעו אותי. לפעמים אני כועס, לפעמים אני מודה על מה שכן היה. אני אומר'וואו, אם זה היה קורה עוד קודם'. אני בדרך כלל לא אדם שמתנחם בפחות טוב או ביותר רע, אבל יש בי הרבה תודה על מה שכן היה לי. השתדלתי מאוד לא להפוך לאדם מתוסכל. במצב של אובדן צריך להיזהר מלהיכנס למקומות של קנאה וחוסר פרגון".
אתה לא מקנא? בכנות?
"אני רואה משחקים ומשתגע, ברור. אני יכול להסתכל על שחקן ולהגיד איזה כיף לו, אבל זה לא ממקום של קנאה במובן הבסיסי שלה. זה כמו ילד שרוצה גלידה. לא משנה לו אם לילד השני יש או אין, הוא רוצה גלידה לעצמו. אני מוכן לעבור עוד 20 ניתוחים אם בסופו של דבר אוכל לשחק, ואני לא מדבר על פעמיים בשבוע בגביע אירופה, סתם לשחק כדורגל עם החבר'ה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"רציתי לבכות". קטש ברגע הודעת הפרישה. צילום: עדי אבישי
|
|
|
|
|
|
|
האמירה המוסיקלית
|
|
|
|
|
|
|
שנים בלי כדורסל שחררו לקטש הרבה זמן פנוי, הוא החל להיראות במוקדי הבילוי הכי איניים בתל אביב והפך מטרה קלה למדורי הרכילות. "זה מאוד מפריע לי", הוא אומר ומתעוות מעוד זרם של כאב שמגיע מהגב, "אבל אני מודה שבשנה וחצי האחרונות לא עשיתי מאמץ עילאי לא להופיע שם. יצאתי הרבה יותר לבלות והיו רואים אותי יותר ומאוד קשה להימלט מזה. וזה דווקא בניגוד לכל הקריירה שלי, שהייתי ילד חצי חנון כזה.
"בסופו של דבר, עלי זה כבר פחות משפיע, אבל אנשים שסובבים אותי, משפחה, חברה, חברה לשעבר, הם סובלים כשהם קוראים דברים ממש ממש לא נכונים. אם יכתבו שאכלתי במסעדה מסוימת ובכלל לא הייתי שם, אז שיהיה, אני אספוג. אבל אם גם כותבים שהייתי שם וגם שהייתי עם איקס, אז כבר משלמים מחיר אישי כבד. אפשר להתווכח על אם רכילות זה דבר לגיטימי או לא, אבל על הגינות אי אפשר להתווכח. יש רכילות ויש שקרים. אני לא יכול להיות במקום שלא הייתי בו. פעם הייתי מתפתה לנהל דו שיח עם רכילאים שמתקשרים, ואז הם היו עושים את אחד הדברים הכי נבזיים שאפשר ומשתמשים במה שאמרתי בעיתון. אז אתה לומד להגיד תודה, להתראות, יום טוב ".
מתוך כל הבילויים האלה צמח גם תחביב חדש, כמעט מקצוע. די-ג יי. עצם העלאת המונח מוציא מקטש פרץ צחוק ששווה לתעד. "אני מחליף שירים כמו באוטו. קוראים לזה די-ג'יי? אני לא מכיר את כל השטיקים, אני אשרוט את הדיסקים אם רק אנסה. הכל התחיל ממסיבה אצלי בבית, מסיבה של 20 איש. היתה אווירה מטורפת ושמתי שירים במערכת וכולם התחברו. היה לי קל, שמתי שירים שאני אוהב וידעתי גם מה החברים שלי אוהבים. איכשהו אחרי זה פתאום כולם דיברו על המסיבה של 20 איש בבית קטן בגבעתיים, ושאלו מתי עושים משהו אמיתי. אז ארגנו אירוע יותר גדול ל-200 איש , עדיין חוג חברים מורחב. בגדול, אני שם שירים עם מילים. אני לא מבין במוזיקה עכשווית, לא עוקב אחרי כל דיסק שיוצא, אלא אם זה ארקדי דוכין או אהוד בנאי. אז אני שם שירים ישראליים, שנות השמונים. אני לא מלהיב את הקהל, אבל אני מתעקש שהחילוף של השירים יבוא במיקס שמתאים לאותו רגע. יש די-ג' ייאים שבשביל החילוף הנכון יחכו עם השיר עוד שתי דקות. אני, נמאס השיר, אני מחליף מיד, חותך. זה מאוד לא מקצועי, אבל יש כיף גדול בלהיות לא מקצועי.
"הייתי מגיע למועדונים ורואה אמריקניזציה כזאת, בכל מקום יש רק מוזיקה שחורה עכשווית, שאין לי שום בעיה איתה, אבל זה כל מה שיש. אם במקרה ישימו שיר ישראלי, אז כולם יקפצו וידרשו להחליף, כי זה מפריע להם את תנועת ה' כן' עם הראש. מכירה את התנועה הזאת? כן, כן, כן. אתה נכנס למקום וכולם נראים כמו תרנגולות. אחרי המסיבה ההיא התחלתי לקבל הזמנות מכל מיני מקומות, זה היה טוב להם ליחסי הציבור. אמרתי שאני בא רק אם אני עושה מה שאני רוצה. הלכתי למעוזי כל ההיפ-הופים ושמתי את 'פרחים בקנה ובנות בצריח'. זו היתה האמירה שלי. אולי בגלל שזה אני, לא זרקו עלי דברים וגירשו אותי מהבמה. כשאתה עושה משהו ולא מתבייש, זה עובד. ואנשים נהנו מ' מעלה מעלה' ו' אבאניבי'".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
די.ג'י קטש. "מחליף שירים כמו באוטו". צילום: חיים אזולאי
|
|
|
|
|
|
|
געגועי לבוזוקיה
|
|
|
|
|
|
|
קטש מחובר בנימים למוזיקה ישראלית. באאודי הנעימה שלו, המצוידת בשני פלאפונים שצריכים להיות בכושר מצוין כדי לעמוד בקצב השיחות הנכנסות והיוצאות, הוא נוהג (מהר מאוד) בין הרי נפתלי להרי הגולן, ושומע את ארקדי דוכין, כוכב נולד, אפילו כוורת.
"כשהייתי ביוון, נורא קינאתי ביוונים. הם פטריוטים מהמקום הכי נכון. יש להם כבוד לערכים, להיסטוריה. כשלקחנו שם אליפות הלכנו לחגוג בבוזוקיה. זה מקום שגדולי הזמרים ביוון מופיעים בו חמש-שש פעמים בשבוע. כאילו שדיוויד ברוזה, שלמה ארצי וברי סחרוף יופיעו במקום אחד כל השבוע. בשיא הערב עלה לבמה אלוורטיס, הקפטן, והתחיל לרקוד ריקוד יווני מסורתי, שנראה יותר מצחיק מריקודי עם. והוא לבד על הבמה רוקד את הריקוד הזה, מה שיכול להיות הכי מביך בעולם, אבל 3,000 איש מסתכלים עליו במבט של הערכה וכבוד. צחקתי עליו אחרי זה, אבל רק כי התביישתי להגיד לו שאני מקנא. תארי לך שאחרי שמכבי זכתה בגביע אירופה, גור שלף היה עולה על הבמה בפארק הירקון ומתחיל לרקוד הורה. רואה? את צוחקת. בארץ, מי שהולך לריקודי עם מקבל כאפות מהחבר'ה. ביוון יש במועדונים כל מיני סוגי מוזיקה, אבל תמיד יש גם חצי שעה של מוזיקה יוונית. אני מאוד מתגעגע ליוון. היה לי טוב שם".
הטרידו אותך פחות מכאן?
"כן, בטח. ביוון כל אישה וילדה מסומנת כאוהדת של איזו קבוצה, כך שלא זיהו אותי פחות מפה, אבל יש התנהלות אחרת סביב זה. היום זה נרגע גם כאן. אני כבר ארבע שנים לא משחק. אני לא יודע אם אי פעם הבנתי עד כמה מכירים אותי. תמיד הייתי מופתע. אנשים סביבי ראו דברים שלא ראיתי. ידעתי שמסתכלים ברחוב, אבל לא היו לי תופעות דייויד בקהאם. הייתי יודע שאם אני יוצא לקניון, אני צריך לעצור ולדבר עם כמה אנשים. אם יש לך כוח, תלך. אין, אל תלך. אבל לעטוף את עצמך בחומות? מצד שני זה לקח ממני הרבה אנרגיה, היה לי קשה מאוד להגיד לא לכל הבקשות. כולם לוקחים ולוקחים ולא נשאר לך זמן לעצמך".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"לא נשאר זמן לעצמך". צילום: חיים אזולאי
|
|
|
|
|
|
|
אני והתקשורת
|
|
|
|
|
|
|
אז אחרי שיצא לבלות והרקיד את החבר'ה לצלילי "חורשת האקליפטוס", מצא קטש בשנה שעברה עיסוק חדש, משמעותי מאוד עבורו, ובדיעבד גם צעד גדול בדרך למקום שבו הוא נמצא היום. הוא הפך לפרשן בערוץ הספורט. "הפרשנות שלו בטלוויזיה הדליקה אצלי את הרעיון, היה לי ברור שהוא בשל לאמן", אומר עמית גל.
אוהדי הכדורסל נחשפו פתאום לפרשנות מסוג אחר, כזו שבאה ממישהו ששיחק ברמות הכי גבוהות, שנותן זווית אחרת לגמרי, וגם היו לו מניעים ברורים לעשות את זה. "90 אחוז מההחלטה שלי להיות פרשן בערוץ הספורט, זה בגלל הביקורת שהיתה לי על תקשורת הספורט", הוא אומר במבט מוכיח. "אנשים צריכים לקחת אחריות, כל אחד בעולמו הוא, והעולם המאוד מצומצם שלי זה כדורסל. זו היתה דרכי להחזיר על כל מה שקיבלתי, לנסות להפוך את המעגל הקטן שלי למעט יותר טוב. הייתי שומע פרשנות בטלוויזיה, ולא משנה מי, אבל הכל היה שלילי ופוגע. הייתי רואה שחקנים ששיחקתי איתם ושומע איך מדברים כל הזמן על מה שהם לא עושים, במקום להתמקד בדברים האדירים שהם כן עושים. רציתי להראות שגם חיובי יכול להיות מעניין. אפשר להעביר ביקורת חד משמעית גם בדרך נעימה ועדינה שעושה את הספורט ליותר יפה. ניסיתי להסביר מה מרגיש השחקן, מה הוא חווה, כדי שאנשים בבית יבינו מה קצב הלב שלו, ושאם לפעמים נראה שהוא מזלזל ולא רץ, זה בעצם כי הוא בכלל משותק מהתרגשות.
"ילד שרואה משחק בבית ושומע כל הזמן 'תראו איך זה לא קולע וזה לא יודע לעשות את זה וההוא את זה', יביא איתו אחר כך את הגישה הזו למגרש כאוהד. או אם הוא חושב ללכת לשחק כדורסל, זה ירתיע אותו. למה לו להתעסק בזה אם הוא יודע שבעתיד יגידו עליו דברים רעים בטלוויזיה?"
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ביקורת על התקשורת. עם אמסלם ורסקין. צילום: עזרא לוי
|
|
|
|
|
|
|
הדרך אל התעודה
|
|
|
|
|
|
|
בכניסה לביתו במושב בית הלל, דירה מיתולוגית ששימשה כמה מגיבורי הכדורסל של הגליל בעבר, קטש מתנצל על כך שבפנים עדיין ריק למדי. "בדרך כלל הבית שלי הוא הכי מפנק בעולם, אבל אתמול היה הלילה הראשון שלי כאן", הוא אומר ופותח את המקרר שבו מתגוררים ברווחה שישה בקבוקי מים מינרליים, בקבוק מיץ אשכוליות, שתי עגבניות ובקבוק קטשופ שנראה קצת מופתע להיות שם.
דקה לאחר מכן נכנסת בעלת הבית, שהיא גם השכנה ממול, עם עוגה שהרגע יצאה מהתנור, ומבטיחה שהטלוויזיה ממש בדרך ומכונת הכביסה גם. עוד היא מדברת, ועמית גל בא. "מחר יגיעו להתקין קו טלפון ואינטרנט מהיר. תבחר איזה מספר טלפון שאתה רוצה". "לא באמת משנה לי איזה מספר טלפון יהיה לי", מנסה קטש, אבל גל כבר מזמן נמצא במקום אחר בדירה, בודק את המזרנים, מרוצה בסך הכל. "שלוש שנים הוא יהיה כאן", מנבא גל, "לצערי, רק שלוש. אחר כך הוא יאמן ברמות הכי גבוהות באירופה".
שלוש שנים? ואם תפסידו חמישה משחקים ברציפות? התקשורת תתחיל לטפס עליו ואוהדים הם אוהדים בכל מקום. תיתנו לו את הגיבוי המפורסם, זה שבכל מקום הוא רק הקדמה לפיטורים?
"חס וחלילה. עודד כאן לכמה זמן שהוא ירצה. ואם הוא ירצה ללכת, לא ניתן לו. אנחנו נעשה משהו מיוחד. לא מעניין אותי לסיים שוב מקום חמישי-שישי, ואליפות הרי לא ניקח, אז נבנה משהו ולא נוותר אפילו אם חלילה נרד ליגה, ותאמיני לי שלא נרד. העבודה עם עודד כל כך מהנה. בגלל שהוא חבר, ישר, לויאלי ומקצוען, אפשר לנהל איתו דיאלוג גם אם לא מסכימים על כל מיני דברים. אנחנו סומכים עליו לגמרי, זה כמו שפעם ידעת עם מי אתה הולך לגנוב סוסים".
עד שיגיע לרמות הגבוהות באירופה, קטש צריך ליצור לעצמו זהות כמאמן. וכיוון שהוא עוד לא ניהל משחק אמיתי אחד ואפילו סגל מלא אין לו, הוא עדיין רחוק משם. לפני כן הוא גם צריך לסגור את סוגיית תעודת המאמן שחסרה לו וכל כך מנדנדים לו איתה. "אני לא מבין למה זה כזה אישיו. אני לא מנסה להתחמק, אני רוצה לעשות את קורס המאמנים ואני אעשה אותו. אם הייתי מפנים את כל זה קודם, אז הייתי מוציא את התעודה מתישהו בארבע השנים האחרונות, אבל עד חודש לפני שפרשתי עוד התעסקתי רק באיך אני חוזר לשחק. לא חשבתי על כאלה דברים. בסופו של דבר, אני לא אעשה משהו בהיחבא. לא אתעסק בתרגילים של ילד קטן, כמו להתלבש בבגדי שחקן ולאמן. העומדים בראש המערכת צריכים להחליט אם אני ספציפית זה משהו ששווה לכדורסל הישראלי לתת לו אישור חריג, או שאני אשב בבית שנתיים ואז מי יודע לאן אלך. אולי אהיה די-ג'יי. תארי לך שהיה צריך תעודת די-ג'יי. הייתי צריך עוד קורס".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"אני רוצה לעשות את קורס המאמנים". צילום: חיים אזולאי
|
|
|
|
|
|
|
כך נשנה את פני הכדורסל
|
|
|
|
|
|
|
קטש עבר הרבה מאמנים בחייו. עם רובם הסתדר מצוין, היו כאלה שקצת פחות. בשנותיו הצעירות נוצרה לו תדמית של שחקן נטול משמעת על המגרש. עצם העלאת השאלה עכשיו פותח אצלו פצעים ישנים. "ראו אותי באור שונה ממה שהייתי באמת", הוא אומר במבט קצת עצוב. "אולי השנה ביוון שינתה את המחשבה כלפי, אבל עד אז חשבו שאני עושה מה שאני רוצה על המגרש, וזה כל כך לא נכון. מעולם לא עשיתי משהו שמאמן לא ביקש ממני. היום אני כן מבין שהייתי צריך לקחת אחריות ולדעת שזה מצב מעוות כשמאמן אומר לי,'תקשיב, שלוש דקות אחרונות אתה לא מוסר לאף אחד, אתה לוקח את כל הזריקות'".
כלומר , שלוש דקות לא מסרת לאף אחד ופרשנים ירדו עליך בגלל זה, כשבעצם מילאת הוראה של מאמן.
"לגמרי. היו הרבה מאוד מקרים כאלה. היום אני יודע שכמה שתהיה שחקן יצירתי, אתה חייב גבולות ברורים. אני כן טיפוס של מוסכמות ומסגרות, אבל בתוך המסגרת אני לוקח את הכי הרבה חופש שאפשר".
נגיד שהיה לך את החופש לאמן כל שחקן בעולם, במי היית בוחר?
"האמת, את השחקנים שאני מאמן עכשיו", הוא מסיים שתיקה ארוכה במענה דיפלומטי. "אני כל כך נהנה מהילדים האלה".
אבל הרבה יותר קל לאמן אותם. רואים איך הם מסתכלים עליך כשאתה מדבר איתם. אתה לא צריך להתמודד עם אגו של כוכב.
"בנינו קבוצה צעירה מתוך בחירה. אם היה מגיע לכאן כוכב, גם איתו הייתי מסתדר, מה הבעיה?".
אתה מכניס את עצמך בחזרה לענף במצב לא טוב.
"לא סתם לא טוב, הכדורסל חולה".
ומה עושים?
"קודם כל, מפסיקים להגיד שמכבי תל אביב אשמה", פותח קטש במונולוג שמחסל צד שלם של הקלטת, "ממתי משהו שמנוהל היטב ומצליחב אופן מקסימלי הוא הבעיה? צריך ללכת אחורה, הבעיה הרבה יותר עמוקה ורחבה. זה מתחיל מתרבות הספורט שאין כאן, מזה שהתוכנית שמייצגת הכי הרבה את הספורט בארץ זה'בטריבונה', עם כל המילים שנאמרות שם. תרבות ספורט זה משהו שצריך לחנך אליו מגיל צעיר, אבל לא האנשים הכי מוכשרים מגיעים להתעסקותעם הנוער.
"מתייחסים פה לספורט כאל פח זבל של יצירתיות. אם ילד ילך לחוג אמנות בגיל עשר, המורה תשאל אותו' למה התכוונת כשציירת את הקו הזה'. ילד שילך בגיל עשר לחוג כדורסל, לא ישאלו אותו 'למה התכוונת כשניסית למסור ככה ואיבדת את הכדור'. יצעקו עליו ויגידו לו לרוץ. לרוץ זה עונש בגיל עשר, אז למה שהוא יאהב לרוץ בגיל 20. עד כמה מאמנים של ילדים בני עשר מבינים בכלל מה מוח של ילד בגיל כזה יכול לעכל. שיתחילו לדבר עם הילד במקום לצעוק עליו.
"ולמה מכל שנתון יוצא פה רק שחקן אחד? אם יגדלו יותר שחקנים טובים בכל שנתון, הם יתפזרו בכמה קבוצות, לא רק במכבי. רק שכל כך הרבה דברים נעשים בחוסר מקצועיות. בישראל הכל צריך להיות כרגע ועכשיו ומיד. ילד בכיתה ו' שעשה טעות וצמח לגובה, שמים אותו מתחת לסל ולא מלמדים אותו לעשות שום דבר אחר, העיקר שהמאמן שלו בקט-סל יוכל לנצח משחקים בשביל הרזומה. איפה נשמע דבר כזה. אני לא מאשים את המאמן, אלא את המנהלים שלו, שלא מבהירים לו מראש שההצלחה שלו נמדדת באיזה שחקן הוא מוציא.
הרי איך יכול להיות שאני בגיל 20 נראיתי כמו אטרייה? למה? למה לא הסבירו לי יותר? למה לא לקחו אותי יותר בכוח? למה נתנו לי להתאמן שלוש פעמים ביום, בשתי נבחרות, וילדים א' ונערים ב' ונבחרת בית ספר? למה אין מישהו למעלה שהוא מספיק סמכותי? אנשים שהספורט באמת חשוב להם ויש להם את ההבנה, לא נמצאים בעמדות מפתח. יש כל כך הרבה עסקנות שלא במקומה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"איך בגיל עשרים נראיתי כמו איטרייה?". צילום:עדי אבישי
|
|
|
|
|
|
|
"אם צריך, נחליף את האוהדים"
|
|
|
|
|
|
|
"בגלל שהמצב כל כך רע, אין ברירה, צריך לחתוך, לחתוך. ברמה של ניתוח. צריך לשנות את כל מבנה המועדונים, לחלק את הארץ לאיזורים, שתיראה כמו מפה של ארה"ב. שתהיה קבוצה אחת בירושלים, אחת מבאר שבע דרומה, אחת בגליל, ובסדר, שיהיו שתיים בתל אביב. אני יודע שבשרון ניסו לעשות את זה באיחוד של הרצליה ורעננה, וזה לא כל כך הצליח כי האוהדים איבדו זהות, אבל אנחנו במצב של אין ברירה, ואם צריך, נחליף את האוהדים. זה לא שהמניות של הרצליה היו שוות שלושה מיליון דולר ובגלל האיחוד הזה הן התחילו לרדת. זה לא שהקהל נוהר היום לאולמות. צריך להסתכל עשר שנים קדימה, עקביות זו מילת המפתח, אחרת בעוד עשר שנתיים את תשבי פה עם מאמן אחר ותשאלי את אותן שאלות. כל מה שצריך זה יצירתיות ומחשבה והשקעה.
"היה לי ברור שאני ארצה בקבוצה שלי הרבה שחקנים צעירים, כי הם בגיל שעוד אפשר לכוון אותם נכון ואני יכול לעשות את זה. מאוד מתסכל אותי שאני לא מצליח להביא ספונסרים, כי המהלך הזה שאנחנו עושים כאן הוא מעבר ל'בוא נבנה קבוצה וננצח'. יש פה חזון לאנשים. חיים אוחיון, הבעלים, הו פטריוט אמיתי. הוא משקיע את הכסף שלו רק באיזור הזה. אבל חזון, כדרכם של חולמים, רוב הסיכויים שלא יתממש. במיוחד בארץ, כל כך קשה לשנות כאן. כולם מחפשים אלטרנטיבה למכבי, אבל אלטרנטיבה זה לא לשים ארבעה מיליוני דולרים, לבנות קבוצה לשנה שאולי תנצח ואולי לא, ואחרי זה הכל מתפרק. במצב העכשווי השינוי לא יבוא מהיום למחר.
"אנחנו רוצים בסופו של דבר ליצור כאן בגליל קולג'. שספורטאי צעיר לא יצטרך לנסוע לתיכן בארה"ב, שיבוא לפה ויקבל את התנאים האופטימליים. נחסוך בעלות של שחקן זר, אבל לא נחסוך במאמן כושר, פסיכולוג, בתזונאי. הכל יהיה בשיתוך פעולה עם בתי ספר בסביבה, יש כבר נכונות של מככלת אוהלו למשל, ונשאף לשיתוף פעולה גם עם הצבא. ילדים יתחילו במסגרת לימודית, שייצאו מפה גם משכילים וגם שחקנים. אף אחד לא הולך להתעשר מהדבר הזה, זה הכל בא עם הרבה אידיאולוגיה. רוצה חלום יותר פרוע? שיהודי אמריקני שקשור לכדורסל יבוא לפה, יעשה שירות לאומיי, ילמד וישחק כאן. כמה שיותר ילדים יעסקו בספורט, הם פחות יתעסקו בדברים לא חיוביים. אנשים משקיעים מיליונים בקמפיינים נגד סמים, ואומרים לנוער מה לא לעשות, אבל למה לא לתת אלטרנטיבה, להגיד לילדים מה כן אפשר לעשות. ספורט וכדורסל זה אלטרנטיבה מצוינת של ערכים, משמעת, חוויות מטורפות.
"אני לא טיפוס שאוהב לבקש, אבל כשמדובר במהלך כזה, אז אני נפגש עם מי שרק אפשר ומבקש עזרה כספית, רק שאתה נתקל בעולם העסקי, החומרי, זה שתמיד רוצה תוצאות מיידיות, ואתה נשאר עם החזון שלך ומרגיש כל הזמן מוכה מחדש. אבל לא הרמנו ידיים, ואני מאמין שבסוף זה כן ייגעבמישהו. האלטרנטיבה שכולם מחפשים היא של כדורסל ישראלי, צעיר, רענן, של הבראת המקצוע הזה. יש בארץ את כל הטכנולוגיה והמוחות, רק צריך לשים את האנשים המתאימים במקומות הנכונים".
קטש מסיים, לוקח הרבה אוויר, מוריד בקבוק מיים לגרון היבש ומתרומם בקושי מהכיסא, מחזיק את הגב הכואב. תכף אימון ערב והוא נראה עייף. "אוף, כמה דיברתי, כמה בלבלתי את המוח".
טוב, לפחות באימון עכשיו לא יהיה לך כוח להכאיב לעצמך עוד יותר במשחקים עם ילדים בני 19.
"נראה לך?".
|
|
|
|
|
|
|  | | "שייצאו גם משכילים וגם שחקנים". קטש. צילום: חיים אזולאי | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
![]()
|
|
 |
|
/images/archive/gallery/119/623.jpg
 |
|
|
קטש בתמונת המחזור מבית הספר
|
|
 |
![]()
|
|
|
|
/images/archive/gallery/119/631.jpg
|
|
|
החדר האינטימי. מתקופת המשחק בגליל
|
|
|
![]()
|
|
|
|
/images/archive/gallery/119/626.jpg
|
|
|
"אני עדיין שחקן"
|
|
|
![]()
|
|
|
|
/images/archive/gallery/119/626.jpg
|
|
|
"הייתי משחק בחינם"
|
|
|
![]()
|
|
|
|
/images/archive/gallery/141/222.jpg
|
|
|
קזרנובסקי, בעונה הבאה תחת הדרכתו של קטש
|
|
|
![]()
|
 | | | /images/archive/gallery/146/958.jpg | | | ליאור אליהו שקלע השבוע 42 נקודות במדי הגליל נגד ירושלים. קטש: "אני נהנה מהילדים האלו" | | | ![]()
|
|
|
|
|
