ראשי > ספורט > אתונה 2004 >כתבה





חמש טבעות
גל פרידמן העדיף להשאיר את המשפחה בארץ, מיכאל קולגנוב לא חוזר לטשקנט, יעל ארד מחביאה את המדליה כדי להרחיק פורצים ואורן סמדג'ה מגלה שאריק זאבי תמיד היה תחרותי. שיחה נדירה עם חמישה ספורטאים ושש מדליות אולימפיות
אביב הברון ואייל לוי
30/9/2004  13:51
"גם אם זה זהב אמיתי, זה בטח שווה רק כמה מאות דולרים", אמר גל פרידמן בעודו ממשש את המדליה ההיסטורית שהביא מאולימפיאדת אתונה. "אני כמובן מתכוון במקרה שמתיכים אותה. זה בכלל זהב? ".
 
"עד כמה שאני יודעת, במדליה שלי החלק הפנימי עשוי מכסף, החיצוני ציפוי, או שלהפך, אני כבר לא זוכרת", עידכנה יעל ארד, שזכתה במדליית כסף בברצלונה 92', המדליה הראשונה שספורטאי ישראלי הצליח להנחית בנתב"ג. "אני בקושי יודע איפה היא נמצאת", הודה אורן סמדג'ה, הג'ודאי שזכה בארד 24 שעות אחרי יעל ארד, והציג לראווה מדליה משומשת ודהויה. "תראו כמה מכות יש עליה, והסימן השחור זה בטח בגלל שהבן שלי שם עליה משהו".
 
"המדליה היא סתם, המתכת בכלל לא חשובה", ניסה אריק זאבי לצקת תוכן לדברים. "מה שחשוב זה המשמעות שמעבר. תאמינו לי, חזרתי מתחרויות עם צלחות וגביעים הרבה יותר יפים מזו". וארד סיכמה את הפתיח: "אתם יודעים מה זה מדליה אולימפית? אף אחד לא נותן, אתה בא ולוקח אותה".
 
270 ספורטאים שלחה ישראל במשך השנים למשחקים האולימפיים, רק חמישה חזרו עם מדליות. שש בסך הכל, לפרידמן יש שתיים. אחרי ארד וסמדג'ה, זכה פרידמן בארד באטלנטה, חותר הקיאקים מיכאל קולגנוב השיג ממש ביום האחרון מדליית ארד בסידני, ובאתונה היו אלה זאבי עם ארד ופרידמן עם הזהב. כל החמישה התכנסו אצל יעל ארד בסלון, חמושים במתכות הנדירות. לא היה קל לתאם יום ושעה, הם אנשים עסוקים ומבוקשים, אבל בסוף זה קרה. פגישת מדליסטים ראשונה, אירוע נוצץ ויוקרתי. "בטח עוד 30 שנה ניפגש באותו מקום עם הקטטר", צעקה ארד מהמטבח, רגע לפני שהעוגיות הונחו על השולחן.
 
אגב, איפה את מאכסנת את המדליה, שנדע?
"היא מוחבאת כאן בבית. הילדים יודעים איפה, אבל ברור להם שמותר רק להסתכל, לא להוציא. פעמיים כבר פרצו אלינו גנבים, וכמעט הגיעו אליה. אני מוציאה אותה רק כשבאים אורחים ומבקשים. בזמנו הקדשתי את המדליה ל-11 חללי מינכן. רציתי לשכפל העתקים ולתת לכל אחת מהמשפחות, אבל אז קיבלתי פיק ברכיים. חשבתי שאם אעשה את זה עלולים להפיץ העתקים שיתגלגלו בכל הארץ, ומחר אמצא את המדליה בשוק. מאוד הצטערתי שזה לא יצא לפועל".
 
קולגנוב אדוק עוד יותר מארד בעניין אבטחת המדליה. היא נעולה בכספת של חבר טוב. סמדג'ה, לעומתו, בכלל אומר תודה שהיא עוד לא נעלמה, ופרידמן וזאבי לא עושים עניין גדול. מדליסט הזהב מספר שסבא וסבתא שלו ישמרו לו על הנכסים. 
 
המדליה עוד לא נעלמה. סמדג'ה. צילום: ארכיון
"אתה יודע שמסז' זה לא בריא"
אתם חושבים שיש משהו משותף לכולכם?
פרידמן: "אם כדורגלן מתחיל אימון בוקר ב-11, אז מיכאל בזמן הזה כבר מתכונן לאימון השני של היום. זה ההבדל בין ספורט אישי שתלוי רק בך, לספורט קבוצתי, שגם אם יש בך המון מוטיבציה, הסביבה תמיד מגבילה". יעל ארד הוסיפה: "המאמן שלי אמר לי פעם ש'זה לא רצון, זה צורך להיות הכי טובה בעולם'. וזה נכון".
 
"צריך להיות טוב לאורך זמן. תפיל את המתחרה הזה, יבוא אחר", המשיך פרידמן, "אף פעם אני לא אבוא ואגיד 'מתאים לי להיות שני'".
 
אריק , אצלך זה עניין של חיים ומוות?
"תלוי מה הטריגר באותו רגע. לפעמים אני יודע שצריך להלחיץ בשביל להעלות את רמת המוכנות. אני אומר לעצמי 'אסור להפסיד עכשיו', ממש ברמה של חיים ומוות,ולפעמים דווקא אני מנסה לשכנע 'תהיה רגוע'. תלוי מאוד במצב המנטלי".
 
לא פחדת לשדר חולשה לקראת האולימפיאדה? חשפת את עצמך גם ברגעי משבר.
"כל השנים, גם בראיונות, אני מאמין בדיאלוג אמיתי. להפגין חולשה או חוסר ביטחון, זה רק מחזק את היכולת להתגבר על הבעיה בצורה הרבה יותר טובה, מאשר אם אתה בא, לא מרגיש כלום, הכל כאילו קל. זה לא ריאלי. היכולת של ספורטאי היא לקום מכשלונות. באתונה האלוף היפני, הג'ודאי הכי גדול שיש, הפסיד פעמיים. אם הוא יצליח להתגבר על הכישלון ויחזור ליכולתו האמיתית, זה יהיה הרבה יותר חזק לדעתי. אם הוא יישבר ויודיע על פרישה, זה מעיד על פגם. יאללה, פעם אחת הפסדת וכבר אתה נשבר? אז הוא מעולה טכנית, אבל מנטלית משהו חסר".
 
בגלל החינוך הקפדני, נראה שיותר קל לספורטאי עולה להצליח מאשר לצבר שגדל באווירה חפיפניקית.
קולגנוב: "אני לא חושב שאני שונה מהם. היו מחנות אימון שגם אנחנו השתוללנו. כשעליתי מטשקנט הייתי בן 20, זה לא שהייתי חבר במשך שנים בנבחרת ברית המועצות, שמשהו היה שונה בי".
זאבי : "אני לא יודע אם זה חינוך, זה היחס לספורט. שם זה כבוד להיות ספורטאי".
פרידמן : "פה עדיין מתייחסים לספורט כתחביב. לפעמים אני נתקל בשאלה 'אז מה תעשה בחיים האמיתיים?'".

זאבי : "החברה הקודמת שלי שאלה מה אני עושה. עניתי 'ג'ודו', אז היא אמרה שזה נחמד שיש לי תחביב. מה שגורם להבדל זה איך מתייחסים אליך. אלכס, המאמן שלי, היה ברוסיה מהנדס מכונות והוא ידע שאם יאמן ויביא אלופים, הוא יזכה לעבודה ולכסף. הספורט מוציא אותך מהמעמד הבינוני. למה אנשים הולכים ללמוד כאן משפטים? כי ספורט לא חשוב מספיק".
 
קולגנוב : "כשהגעתי לארץ לא היתה מערכת מסודרת בקיאקים. שאלתי אם יש תוכניות, מסז'יסט. המאמן הסתכל עלי ואמר 'אתה יודע, אמרו לי שמסאז' זה לא בריא'. באימונים הראשונים ילדים, בוגרים, כולם היו יוצאים למים, כמו כבשים. זה היה האימון. אחרי זה הגיעו מאמנים מרוסיה והתחילו לעשות סדר. פתאום יש סאונה, מסאז'".
 
תוצאה טובה, מערכת תומכת. פרידמן זוכה בזהב. צילום: אי-פי
הגיעו מאמנים מרוסיה ועשו סדר. קולגנוב ומדלית הארד. צילום: עדי אבישי
שמונה חודשים על אופניים
"כשהבנתי שאורן לקח מדליה קפצתי משמחה. לפני שנחתתי כל אופקים כבר היתה אצלנו בסלון", אמר מוריס סמדג'ה, האב. "כמעט כולם באו לאחל מזל טוב. הגיעו גם אנשים שאנחנו לא מכירים. כולם הרגישו צורך להשתתף בשמחה". תוך כדי סיפור מורשת הקרב של אורן, נשבר לפתע קולו של מוריס ועיניו מתלחלחות. כמה שניות חולפות ופניו נשטפות בדמעות. "הדמעות יורדות לי לבד", מספר האב בהתרגשות. "לא ידעתי שיש לי בגוף באר של דמעות. למה אני בוכה? כי מפעל החיים שלי הסתיים ביום שישי. הבן שלי אורן זכה במדליה אולימפית. את כל כולי הקדשתי לרגע הגדול הזה".
 
"יש לנו שש מדליות מחמישה מדליסטים, שכל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד", מסביר סמדג'ה, שהיום מחזיק בתי ספר לג'ודו. "יש איזו מערכת שעוזרת, אבל הרבה ספורטאים נופלים בדרך. המערכת לא מאתרת בזמן ומובילה אותם. הייתי בטוח שאחרי ברצלונה, באופן אוטומטי, באולימפיאדות אטלנטה וסידני יהיו הרבה יותר נציגים, והתאכזבתי".
 
פרידמן: "אתה מגיע לתוצאות טובות ורק אז המערכת תומכת. ב-93', באליפות אירופה לבוגרים, עשיתי את המינימום האולימפי ואיציק בן-מלך, אז מנהל היחידה לספורט הישגי, לא הכניס אותי לסגל המיוחד. הוא אמר 'אתה צעיר, זה לא מתאים לך'. עשיתי קריטריון, שעד אז היה האלוהים שלי, ואמרו שאני לא מתאים. הייתי בשוק".
 
זאבי : "בן-מלך ידע שבגיל 18 וחצי אני לא אביא מאטלנטה מדליה וכנראה הוא העדיף את אורן והאחרים, המנוסים. גם עכשיו אם היו יכולים לשלוח רק אותי, את גל ומיכאל, היו שולחים חמישה ואומרים 'זכינו בשתי מדליות מתוך חמש אפשריות, זו הצלחה ענקית'. מיקי חליקה, השחיין, לא נסע לאתונה למרות שהוא דוגמה ומופת להרבה ספורטאים. הרי למה זה כל כך מרשים כשארצות הברית נכנסת לאיצטדיון בטקס הפתיחה עם 560 נציגים, כש-400 מהם בכלל לא מגיעים לגמרים? זו עוצמה של מדינה. איציק אמר לי אז, 'אם תהיה ראשון או שני באירופה, אני אשלח אותך'. הייתי ילד".
 
איך לא מתייאשים במצבים כאלה?
פרידמן: "אתה לפעמים אומר שזהו, אתה הולך, ואז אתה חוזר בגלל הרצון להצליח. כמה פעמים פרשתי בגלל שנמאס לי? אחרי סידני הייתי שמונה חודשים על אופניים, לא התקרבתי לים. היה לי כיף, אבל לקראת ינואר 2001 אמרתי 'אני רוצה גלישה'. אופניים זה נחמד, אבל לא ממש הישגי. אתה יודע למה הוציאו אותי אז מהנבחרת? כי במקום להתחרות בתל אביב נסעתי להתאמן ביוון, על חשבוני". סמדג'ה: "תארו לכם שהוא היה פורש, היינו מפסידים זהב".
פרידמן: "לא זוכרים יום אחורה ואז אתה עושה מה שנכון לך. צריך לדעת לא להתייחס למה שאומרים. היום הם לצדך, מחר כבר לא".
סמדג'ה: "כשהייתי צריך את המערכת, בעטו לי בתחת. הייתי פצוע מאוד קשה לפני אטלנטה. עשיתי ניתוח מסובך והרימו אותי על טורים מאוד גבוהים. נתתי את כל כולי למדליה אולימפית, וכשהייתי זקוק לעזרה התעלמו ממני. אני אומר תודה שבאותה תקופה היה לי את יורם אוברקוביץ' ז"ל, שסידר הכל ".
סמדג'ה על זאבי: "אומרים שאנחנו דומים"
זאבי: "מי שלא מצליח לבסס את עצמו עד גיל 18 או 21 ברמה העולמית, לא יכול להמשיך. אתה לא מקבל תמיכה. אני היחיד בנבחרת בן 27, כל האחרים בצבא".
סמדג' ה: "בזמנו אריק היה הסימולציה הכי טובה שלי. הוא היה ילד גדול ולא הצלחתי לזרוק אותו. פונטי, המאמן, היה צועק עלי: 'איך אתה לא מנצח אותו?'. אני התאמנתי עם ילדים בני 18".
זאבי : "הייתי בן 15".

סמדג'ה: "אני ואריק עברנו הרבה דברים ביחד, מאז שהוא היה נער. היינו במחנה אימון ביפן ואני זוכר שגם כשניצחתי אותו בטניס שולחן, הוא לא היה מדבר איתי. תחרותי מאוד".
זאבי : "ילד בן 18 נוסע למחנה אימון ביפן עם אורן סמדג'ה, מדליסט אולימפי. היה לי אז יום הולדת ונסענו על אופניים. אמרתי לו, 'אורן, יש לי יום הולדת'. הוא עשה לי כיף וזו היתה ברכה. כששיחקנו טניס שולחן, כל פעם שהובלתי הוא התחיל לדבר ולשגע אותי".
סמדג'ה: "לא הייתי נותן לו לנצח. התסריט שאריק עבר זה בדיוק התסריט שלי. הוא בא משכונת מצוקה, אנחנו מאותה עדה, אומרים שאנחנו דומים, ההורים שלנו מצאו איזו קרבה רחוקה".
פרידמן : "עוד כמה אלפי שנים בטח גם אנחנו נהיה קרובים".  
"אריק ואני עברנו הרבה יחד". סמדג'ה. צילום: ארכיון
"אורן, יש לי יום-הולדת". אריק זאבי. צילום: ארכיון
ארד: "עם ישראל הוא עם מאוד לוחמני"
יעל ואורן, איך הרגשתם ביום שאריק התחרה באתונה?
סמדג'ה: "בקרבות שלו הייתי במתח שיא, היו לי ממש דפיקות לב. הרגשתי כמו שאני מתכונן לקרב. כשהוא התחרה עם האיטלקי קיבלתי איזה חמש מכות בברך. כל פעם קמתי מהכיסא וחטפתי. הוא זז, אני זזתי איתו".
ארד: "לי היה דופק מאוד מהיר. הייתי באולם כפרשנית, ממש בתוך החוויה, שנייה אחרי שנייה. במהלך השידור הזזתי כל הזמן את הרגליים. כל ג'ודאי שרואה קרב שבו הוא מעורב רגשית, חי את הקרב. כמעט שברתי את השולחן".
 
מתוך שש מדליות, שלוש בג'ודו, למה?
ארד: "עם ישראל הוא עם מאוד לוחמני, גם באופי וגם היסטורית. זה מסתדר עם הענפים האינדיבידואליים, שזה מאה אחוז על אדם אחד ועל הכישורים שלו. יש לנו מבנה גוף מתאים. היום דורות של ספורטאים גדלים עלינו, כל ילד שני הולך לג'ודו, וכשמישהו הולך לתחרות יש לו חובת הוכחה. לי לא היו שום מודלים בענף. בגיל 17 המודלים היחידים היו מיקי ברקוביץ' ואסתר רוט-שחמורוב. היום דורות כבר יודעים שלא מספיק להיות להיות אלוף ישראל או אלוף אירופה. אם אין לך מדליה אולימפית, אתה לא נכנס לפנתאון".
 
זאבי: "קחו ענפים כמו שחייה. יש עניין של כישרון ויש שיטת אימון, שאם היא לא נכונה לא תגיע לתוצאה. האימון מאוד קריטי. ישראל לא משופעת במאמנים טובים שהגיעו ממסורת של הישגים. הרמה מאוד ממוצעת. בענפי הקרב יש אלמנט גדול של הפתעה. יש את היום שבו אתה מבריק ויכול לקנות את עולמך".
 
ארד : "מה שאתה מתאר לא יכול להתקיים לאורך זמן, אתה יכול להבריק פעם אחת. ספורטאי שמצליח פעם אחת להיכנס להצלחה העולמית ולא נשבה בחד פעמיות, ממשיך להיות שם. אני ידעתי שכל שנה אביא מדליה. אליפות עולם, אליפות אירופה, אולימפיאדה".
 
זאבי : "אצלי יש עניין של מסורת וזה מאוד חזק. מכבי חיפה היתה בליגת האלופות והיא תגיע לשם עוד פעם, ובכדורסל למה מצליחים? כי יש מסורת של הצלחה".
 
איך ספורטאי מתמודד עם ירידה?
ארד: "אנשים אומרים 'ספורטאי צריך לשמור על הצמרת'. צמרת זה לא משהו שהגעת אליו ואתה עומד על שיפוד דק. צמרת זה משהו מאוד רוחבי. הגעת אליה אחרי שנים של עבודה ואתה רוצה לקטוף את פירות התהילה כמה שיותר, מכל הבחינות. ירידה לא נוחתת עליך. או שאתה מחליט לקחת חופשה של חצי שנה, או שהירידה היא מנטלית ואתה שולט בה. זה די נדיר אצל ספורטאי צמרת שלא הולך לו במשך שנתיים.
 
31.7.92, מעריב - יעל ארד נלחמת על הזהב בברצלונה. "ואז בא הגמר - קרב אדיר ומתוח. שתי היריבות סבבו זו את זו בלי יכולת ליצור יתרון כלשהו. חצי דקה לסיום, בתחושה שאולי תנצח הצרפתייה בהחלטת שופטים, הסתערה עליה יעל וגררה אותה לאורך המזרון, אבל הזמן חלף ללא הכרעה וללא נקודה לשום צד. "שופטי הצד נחלקו ביניהם, כשאחד קובע ניצחון ליעל והשני לפלרי. השופטת הראשית קבעה: פלרי מנצחת. לא יכול היה להיות הפסד צמוד וכואב מזה, אבל כשתתעורר יעל ארד מחר בבוקר, היא תדע שעשתה היסטוריה, וכל השאר היסטוריה".
 
"מצד אחד זה לא הוריד מבחינתי מגודל ההישג, בטח לא לטווח הארוך", נזכרת ארד באותו הפסד צורב. "זה היה מרגש, ההישג הכי גדול, פסגת ההצלחות, אבל שנה שלמה לקח לי להתאושש מהאכזבה הזו, מההחמצה האישית. הייתי בקונפליקט עצום. אנשים הלכו מאושרים ברחוב ואני הייתי באבל. הייתי אלופה עד אז. היה לי ברור שאני אקח מדליה. אנשים חיבקו אותי, כתבו לי מכתבים, והיה לי קשה. לא היתה הרגשה של שלמות".
 
צופה בקרב של זאבי. יעל ארד. צילום: עדי אבישי
פרידמן: ואם הייתי מסיים חמישי, אז מה?
זאבי : "הלחץ שאנחנו עוברים הרבה יותר גדול מאשר ג'ודאי גרמני. הוא אחד מתוך הרבה ואצלנו או שאתה מלך או שאתה אפס. זה לא כדורגל וכדורסל, שכל הזמן חשופים לתקשורת. תחשוב על קליעה, ענף שלא כותבים עליו מילה, וזה ענף של נטו ריכוז. פתאום שמים להם מדליה מעל הראש".
פרידמן: "אחד הדברים שעוברים בראש במהלך התחרות, כשאתה רואה את הכותרות בארץ, זה שכאילו עיתונאים מחכים שאנשים ייכשלו. קורה שהספורטאים יותר מפחדים מהעיתונות מאשר מהיריב".
 
זאבי : "שמעתי שמישהו אמר באתונה, 'אם אריק יפסיד, אני הולך להשחיז סכינים', במילים האלה. לא חשבתי שהוא עד כדי כך שונא אותי. גיא סטריק הקלע יצא הכי מסכן. התחילו לכתוב שאולי כדאי שיזכה בדובי בלונה פארק. אפשר לכתוב שהוא היה גרוע, שלא עומד בלחצים, להעביר ביקורת מקצועית, אבל לרדת לרמה אישית? שמעתי שאמרו על דנילוב שהוא אלכוהוליסט, סמוק לחיים. אני יודע שאם הייתי נכשל היו אומרים 'הוא לא ספורטאי גדול'".
 
26.8.04, מעריב . "ערימה מכובדת של עיתונאים ישראלים הגיעה אתמול לשיוט האחרון בדגם מיסטרל, עם הרגשה שגם מדליית כסף זה מכובד ובמקרה של ארד אפשר יהיה להכניס את האירוע אולי לעמוד הראשון. נכון שזו תהיה קצת בעיה, אבל נסתדר. ההלם היה גדול כשהגלשן של גל פרידמן התקרב לקו הסיום והברזילאי והיווני רק נראו הרחק באופק, התקדמו בקצב של צב איטי במיוחד. זו לא היתה סתם מדלית זהב, זה היה נוקאאוט של טייסון".
 
"גם אם לא הייתי מצליח, מסיים חמישי לדוגמה, אז מה קרה?", פרידמן קצת מרים את הטון הכל כך רגוע שלו. "עשיתי את המקסימום, באתי לייצג את המדינה, נתתי ארבע שנים בשביל להגיע לאולימפיאדה. מי שהגיע לשם זה הכי טובים בתחומם, ומי שלא מצליח מנדים אותו. מחר אם הוא יצליח, הם שוב יחבקו. חכו רגע, יש חבר'ה צעירים, כאלה שלא הגיעו לשיא".
 
סמדג' ה: "לפני אטלנטה קטלו אותי בטירוף. 'אורן מבלה בלילות, אורן משמין, אורן לא מתאמן'. כשאתה מדליסט אולימפי אתה מצפה לאיזו הערכה. אני לא נכשלתי באטלנטה, אנשים לא יודעים מה קרה שם. לא יכולתי לעמוד על הרגל, הברך הרגה אותי. הרופא אמר לי 'אל תטוס, אתה פוגע בעצמך'. אמרתי שאני נוסע בכל מקרה ומתחרה. זה לא היה כישלון".
 
זאבי : "יש ספורטאים פחות תקשורתיים. ורד בורוכובסקי,אחרי שנכשלה, אמרה לי 'לא רציתי לדבר עם העיתונאים'. אמרתי לה, 'ורד, גם כשאת מפסידה את צריכה לעמוד ולהסביר. זה לא רק בהצלחות'. הנה מישה, אתה למשל אחרי הזכייה בכלל לא דיברת".
קולגנוב : "איך התנהגה אלי התקשורת? בסידני הפרשן של ערוץ 1 שאל אותי אחרי הזכייה, 'אתה חוזר הביתה?'. עכשיו הזכרתי לו. אמרתי לו בציניות, 'אני חוזר לטשקנט'. יבסייצ'יק, שהפסיד לאלוף העולם, היה כתוב עליו בכותרת 'יבסייצ'יק הפסדצ'יק'. אני פחדתי מהתקשורת".

פרידמן שר את "התקווה", זכות ששמורה למקום הראשון בלבד. צילום: אי-פי
המטרה: להיות אלוף אירופה, חמש פעמים
22.8.04, מעריב . אריק זאבי: 'אליפות העולם לא מתקרבת במיליונית ללחץ שהיה כאן. זה כמו שאומרים לך לזרוק לסל בסבבה, ואחרי זה אומרים שאם תקלע את הכדור הבא תקבל מיליון דולר. כשזה נגמר, נתתי קפיצה של אושר ורק אחרי זה עצרתי לחפש את הפרצופים המוכרים. באותו שלב היתה רק שמחה נטו, ואז, כשראיתי את האחרים מזילים דמעה, בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן. בכי של הקלה".
 
אורן , כבעל ניסיון, איזה טיפ אתה נותן לאריק אחרי שהצליח?
"אני חושב שאחרי שספורטאי מגיע למדליה, אפשר תמיד להתקדם לעוד מדליה, אבל זה לא אותו רעב. אריק עדיין לא מרגיש את זה, אבל הוא יוריד את עצמו לתחתית, לזבל. הוא ייסע לטייל, יבלה, ייהנה ואז פתאום יתחיל להתאמן. אני, שלוש שנים אחרי ברצלונה לא התאמנתי. לא עשיתי כלום, גרבצתי. לא עניין אותי הג'ודו. אתה זוכה במדליה אולימפית והכל מבחינתך נגמר".
 
זאבי : "אורן, היית בן 22, אני בן 27. זה משנה הרבה.אולי בגלל שלא זכיתי בזהב אני עדיין רעב. קודם כל אני רוצה להיות חמש פעמים אלוף אירופה, מה שאף אחד לא עשה. חוץ מזה, בשנה הבאה אליפות העולם תהיה בקהיר. לזכות שם זה משהו מיוחד".
 
סמדג'ה: "ואם תסיים שני באירופה?"
זאבי : "אני מתפרנס מג'ודו. זו תהיה כמו כל תחרות שמפסידים. כרגע אלה החיים שלי. מה אני אעשה? אני צריך לסיים את הלימודים".
סמדג'ה: "מה שכן, האופוריה תישאר. 12 שנה אחרי המדליה ואני עדיין מרגיש שאנשים זוכרים. אתה חלק מההיסטוריה, אתה מדליסט אולימפי וזה משהו שילווה אותי כל החיים. אישית אני אומר לאריק, 'תעשה שנה, שנתיים ותפרוש'. לא בגלל שהוא לא יצליח למצות את עצמו, יכול להיות שהוא יזכה בזהב, אבל המערכת שלנו לא בנויה להחזיק ספורטאים כאלה".
 
זאבי : "אני לא בנוי לפרוש. אתה ממשיך כל עוד אתה רוצה ויכול ".
סמדג'ה: "ההרגשה של המדליה הראשונה היא לא כמו של השנייה,גם אם זו מדליית זהב".
זאבי : "אולי גל יספר". 
 
זאבי לאחר הזכיה באליפות אירופה. צילום: אי-פי
קולגנוב: "עשיתי טעות שלא לקחתי שנה חופש"
פרידמן : "אצלי זה שונה. עברתי את מחלת הנשיקה והתמודדתי עם הרבה קשיים והרבה אכזבות, ואז חזרתי כמו חדש. אני חושב שאחרי אטלנטה הייתי צריך שנת חופש. הייתי צריך להגיד 'אני רוצה לעשות את זה עכשיו ואני לא שואל מה לעשות'. השנה היו לי הרבה ויכוחים עם המאמן שלי כי הוא ראה דרך אחת, אני ראיתי דרך אחרת, ואני יודע שהוא רצה את הכי טוב בשבילי".
 
סמדג'ה: "אם לא יהיה לך גב חזק תמשיך לבייג'ין?"
פרידמן : "בטוח שלא. כבר אמרו שמפסיקים לי את המלגה אם אני לא אגיע לאימונים בתחילת העונה. במונית בדרך לפה אני ומישה דיברנו אם אמשיך או אקח שנה חופש. מישה רצה אחרי סידני שנה רגועה, אבל הזכירו לו ש'אם אתה יוצא מהסגל, לא תקבל תמיכה', וזה 5,000 שקל שאנחנו חיים מהם".
 
קולגנוב : "אחרי הזכייה במדליה הגעתי אחרון בגמר אליפות אירופה. התקשרו אלי ואמרו: 'מה קרה? אתה תישאר בלי מלגה'. המערכת נותנת לך 5,000 שקל בחודש ומרגישה שהיא עושה לך טובה. אני רוצה לראות את המשכורות של האנשים שעובדים שם, כמה מקבל ספורטאי וכמה מקבל עסקן. מה יישאר כשאני אסיים את הספורט, יש קביעות, ביטוח? מחר אני בלי כלום. מה זה נתן לי שאני שמונה שנים בין הטובים בעולם?".
 
מהכישלון באתונה רק הפסדת?
"עשיתי טעות שלא לקחתי שנה חופש. רציתי לנוח. כמו שזה נראה, לא היה טעם בכלל להתחרות ביוון. שנה אחרי שנה הלכתי לאימונים כמו שהולכים לעבודה, ואני רואה את המצב, שום דבר לא השתנה. אנחנו ענף שאין בו תנאים. בחורף, כשיש גלים, אתה יוצא לאימון, עולה לאוטו, קושר את הסירות. תספר לחותר בחו"ל ברמה שלך והוא לא יאמין. אחרי סידני חשבתי שישקיעו קצת בקיאקים, יעשו מקום נורמלי, שום דבר לא קרה".
 
סמדג'ה: "אם תיקח פה כל אחד, זה סיפור איך הוא הגיע למדליה. ניצחו את המערכת. אף אחד לא מרגיש את מה שאנחנו מרגישים".
פרידמן : "אתה עובד כל כך הרבה במשך השנים, מפוקס על מטרה וחי את זה כל יום. אני יודע שאם אני רוצה להצליח בבייג'ין, אני חייב את החופש. אחרת אמשיך שנה, שנתיים, ואז תהיה ירידה ובבייג' ין ישאלו 'למה לא הלך?'. אצלנו מתרכזים בספורטאי אחד-שניים, וליתר נותנים להרגיש שהם שוליים. זו טעות".
 
ארד: "תעשה מה שטוב לך. אתה הטאלנט וכולם עובדים בשבילך. מה הוועד האולימפי היה עושה בלעדיך, מה המאמן היה עושה? המאמן אמר לי לעשות ככה, אבל אני המרכז. לא בשחצנות. אם לא טוב, יש לי זכות וטו. כשהרגשתי שדברים לא מתאימים, ולא בגלל שלא בא לי להתאמן, אני סופר חרוצה, אבל רציתי פסיכולוג, מאמן, אז שיניתי. ככה צריך".

טאלנטים. סמדג'ה וארד, מודל 92'. צילום: ארכיון
בלי ביטוח לאומי, בלי הסכמי תעסוקה
למה לא תפעלו מהצד השני של המערכת? תיכנסו לוועד האולימפי ותשפיעו.
זאבי: "מי ייתן לנו? בוועד האולימפי מעסיקים מזכירות, מאמנים, מנהלים, עשרות אנשים שמקבלים משכורות, זיגי (אפרים זינגר) המנכ"ל נוסע עם רכב, אף אחד מהם לא עומד בקריטריונים שאנחנו עומדים. לנו לא משלמים ביטוח לאומי, לא הסכם עובד-מעביד. אם עכשיו אני נפצע, אני לא מקבל כסף מביטוח לאומי. כלום. אתה צריך לזכות כל שנה במדליה כדי שימשיכו להעריך אותך. הוועד האולימפי מקבל עשרה מיליון שקל להכנות האולימפיות, וגם אם יקבלו מאה מיליון זה יישאר אותו הדבר".
 
ואתם משלימים עם המצב.
ארד: "מה הם יכולים לעשות? גל, אריק, מישה, היו יכולים לשנות, אבל ספורטאי ברמה שלהם צריך להקדיש זמן ואין לו".
 
את כבר לא פעילה. תתגייסי בעצמך.
"כבר הייתי במערכת הזו. יש שם הרבה אנשים שהספורטאי בשבילם הוא לא המרכז. האנשים האלה, או שהם מרוויחים הרבה או שהם פנסיונרים שיכולים להרשות לעצמם. כדי לבוא לידי ביטוי ולהשפיע צריך חבילה של כסף, הרבה זמן ושערות לבנות או כאלה שיהפכו ללבנות. אני צעירה, בעלת משפחה, צריכה להתפרנס. אולי אחזור אחרי תקופת צינון של 20 שנה. היום זה בלתי אפשרי".
 
סמדג'ה: "זו טעות שלא משתמשים בידע שלנו. המערכת שחוקה ולא מקצועית, בשיא הכנות. לא בא להיכנס פנימה. היתה לי הצעה לאמן מחוננים, אבל אנשים ראו בי איום. מדליסט אולימפי, יש לי מעריצים והם רוצים את הכוח. אני לא אחד שיכתיבו לו מה לעשות. קיבלתי הצעה מאוד טובה, אבל אמרתי 'חבר'ה, זה לא ייצא לפועל. כשזה יגיע למעלה זה ייפול'".
"מה שהמדליה עשתה לאנשים שווה הכל"
בואו נחזור לדברים החיוביים. גל ואריק, מה היו התגובות הכי מרגשות שקיבלתם?
פרידמן: "הייתי בתחנת רדיו ועלה לשידור אב שהבת שלו נהרגה בפיגוע. הוא אמר שהזכייה שלי היתה השמחה הראשונה שלו, דמעות ראשונות של אושר. מה שהמדליה עשתה לאנשים שווה הכל. התמיכה שקיבלתי מהעם. המכתבים, הטלפונים. אתה מתמלא מזה. עוד מלגה, פחות מלגה. סופר אחד שלח לי ספר עם הקדשה. הוא אמר שבטקס הענקת המדליות הדגל הישראלי היה מעל האנגלי והיווני, שני עמים ששלטו בארץ, והוא אחד שנלחם באנגלים. זו הסמליות שאנשים רואים".
 
זאבי: "באחד מאתרי האינטרנט היו 1,500 תגובות ברכה. עכשיו, בדרך לכאן, קראתי מכתב מבחור בן 29, אוהד מכבי חיפה. הוא תיאר את כל הקרבות שלי, על 16 עמודים. סיפר שזלגו לו דמעות מהעיניים. שלוש פעמים הוא בכה. אני חייב להתקשר אליו".
 
אריק , הרגשת שגל גנב ממך את ההצגה עם הזהב?
זאבי: "ישר אמרו שמדליה אחת באה על חשבון השנייה. בארצות הברית יש 90 מדליות, אז מישהו דפק את השני? יש נבחרת כדורגל, נבחרת כדורסל, יש זהב בשיט ויש ארד בג'ודו. הרצון של המדינה צריך להיות שבכל ענף יהיה הישג ולא לעשות התחשבנויות. גם אם גל לא היה זוכה בזהב, תחושת הפספוס שלי היתה קיימת. זה היה בידיים".
 
לפחות גמרת עם ניצחון.
"זה נכון. אם הייתי מפסיד בגמר, לא הייתי יכול לשמוח כמו ששמחתי. כשהפסדתי לקוריאני ניתקתי את עצמי מההפסד. בהתחלה לא האמנתי, עד עכשיו אני בטוח שלא היה איפון. אבל המאמן ישר אמר 'תשכח אם אתה רוצה להצליח'. ואז ניצחתי קמרוני, צרפתי והולנדי, ומבחינתי כאילו זכיתי במדליית זהב. הקהל איתך, העיתונים עליך. יומיים אתה באופוריה ואז אתה נזכר בקרב שהפסדת. בג'ודו, אם אתה מפסיד אין לך כלום, ואם אתה מנצח אתה מדליסט".
 
עד כמה זה מנטלי?
"מאוד. ברגע שאתה מנצח יריב אחד, מנטלית זה מטשטש החסרונות הפיזיים ואז אתה יכול לנצח ספורטאים חזקים ממך. כשהיינו ילדים, היינו מסתכלים בעיניים כדי להפחיד. היום אתה מרגיש את הפחד של היריב על המזרן, אפילו באחיזה. הצרפתי , למשל, הוא תותח על הקרקע, אבל לא היה יכול לצאת מהתפיסה שלי. הוא נכנע בראש. כשההולנדי ניצח את היפני, הוא עמד מעליו והסתכל במבט של בוז. הוא בן זונה, ההולנדי. פעם הוא עשה לי איפון, עמד מעלי וצעק 'ישששש'. תמיד משפיל אותך. בפעם הבאה היפני יהרוג אותו".
 
31.7.96, מעריב . גל פרידמן: "אמנם אני עדיין לא בן 21, אבל לדור הצעיר אני רוצה לומר, תאמינו בחלומות שלכם ואל תפחדו להציב מטרות. אני מקווה שלכל ילד יהיה חלום שיתגשם ומאחל לכולם הצלחה בספורט. אני יוצא כרגע לחופשה קצרה מאוד, ומיד בסיומה אתחיל להתכונן לאולימפיאדת סידני 2000, במטרה לעמוד שם על הדוכן הגבוה ביותר ולשמוע את ההמנון".
 
"אחרי אטלנטה הגעתי למצב של עייפות וחוסר שינה", אומר פרידמן שכלל לא הגיע לסידני. "הייתי ממש באפיסת כוחות. לא הבנתי את החשיבות הכלכלית, רק השתחררתי. בלי תמיכה של ספונסרים לא הייתי איפה שאני היום. הוועד האולימפי נותן, אבל הם לא מבטיחים לך כלום יום אחרי האולימפיאדה. אם אתה לא ממשיך להתאמן, אתה יכול ללכת הביתה ובן אדם בן 29 צריך להתחיל עם גרושים".
 
זאבי: "אני מקבל מחברת 'מגדל' 300 אלף שקל ולא נעים לי להגיד את זה לגל, אבל 'עלית' הבטיחה לו 25 אלף שקל על ארד, 35 אלף על כסף ו-50 אלף על זהב, ורק בגללי הכפילו לו את הסכומים".
פרידמן : "אני לא יודע על איזה סכומים אתה חתמת, אבל בזכותם אני כאן".
זאבי : "במגדל אמרו לי 'גם ברגעים קשים נהיה איתך'. זה נותן לך ביטחון ללכת לאולימפיאדה בידיעה שלא בועטים בך בתחת יום אחד אחרי".
 
זאבי ופרידמן משווים. צילום: ערוץ 2
להיות אריק זאבי
2.10.00, מעריב : "אם מאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה תומכת, מתברר שמאחורי כל מדליסט קיבוצניק עומד הקיבוץ כולו. בדגניה ב', קיבוצו של מיכאל קולגנוב, איווררו אתמול מהבוידעם את ציוד יום העצמאות. שעות אחרי התחרות היו כל ילדי המשק עטופים עדיין בדגלי ישראל, מחברים במרץ סדינים, ומכינים שלטי ענק שנתלו במהירות על שערי הקיבוץ לכבודו של המדליסט האולימפי הרביעי של ישראל".
 
"יומיים אחרי שחזרתי עם המדליה התחילה האינתיפאדה", נזכר קולגנוב בחוסר המזל, שמחפה גם על מרירות מסוימת וחוסר נחישות לממש את הפוטנציאל הכלכלי. "היו אז דברים אחרים בראש. כלכלית זה פגע בי, אבל המטרה שלי לא היתה להיות מפורסם, אלא להתאמן בשקט".
 
סמדג'ה: "אני 12 שנה עושה פרסומות ויודע שתמיד מול כדורגלנים יחשבו שאנחנו ספורטאים סוג ב'. אם תיקח כדורגלן ותשים מדליסט אולימפי, ילכו על הכדורגלן. היתה חברה גדולה שאימצה אותי, והחזרתי לה את כל הכסף כי היחס וההערכה שקיבלתי לא התאימו לי".
 
זאבי: "אתה יודע כמה היוונים השקיעו בספורטאים? זהב אולימפי שווה מיליון דולר, ו-2,500 יורו לחודש לכל החיים".
פרידמן: "מקבלים פנסיה כמו של סגן אלוף בצה"ל".
ארד: "היום, כשאני מתעסקת עם חברות גדולות בעולם, אני מבינה מותגים מהמקום שלנו. כשאני רואה את אריק יש לי גאווה כפולה. הנה ספורטאי שאיזה כיף שהוא ידע לנצל את המעמד. כמה חרא אכל כל אחד מאיתנו עד שהגענו לזה. חרא אמיתי. כמה לא נתנו לנו, כמה התווכחו איתנו, חודשים לפני האולימפיאדה. לא יכול להיות שבן אדם שהוא הכי טוב בעולם במה שהוא עושה, לא יחיה בכבוד. בן אדם צריך לחיות בשכונה הכי טובה, לנסוע באוטו הכי טוב, חינוך הכי טוב לילדים. הוא הכי טוב בעולם. לא צריך להגיד 'לא' להזדמנויות, כדי שלא יברחו מהידיים. לא צריך למכור את עצמך בזול מדי. נורא חשוב ברמת האישיות לשמור על המותג, לא להיכנס למקומות שאתה לא רוצה. אורן, שהוא מאמן, יגיד לכם כמה ילדים מצטרפים לענף אחרי הצלחה אולימפית. הכוח עצום".
 
סמדג'ה: "באו 150 ילדים וכל אחד רוצה להיות אריק זאבי. עשיתי איתו קרב בתוכנית של אדיר מילר ויש ילדים שבכו. בא אלי ילד ואמר 'אתה בשבילי מלך העולם, איך אתה מפסיד?'. זה משהו מדהים איך ילדים מתחברים להצלחה".
 
בגלישה יש תנופה?
פרידמן: "דווקא המועדון שלנו עומד בפני סגירה.שלושה חודשים לפני האולימפיאדה אמרו שזהו. זה הכל עניין של תקציבים. המועצה המקומית נתנה לאגודה 50 אלף שקל, שזה עלות של שלושה גלשנים. מה זה עוזר כשאתה רוצה להכניס ילדים? פה הבעיה. בג'ודו יכולים להגיע 150 ילדים, זה רק עניין של מזרן. בגלישה לא כל ילד מגיע מהבית עם גלשן. אם לא יגיעו תקציבים מלמעלה זה לא יתרומם".
 
אריק , את הילד שלך היית שולח לג'ודו?
"שאלה קשה".
ארד: "הייתי רוצה שהילדים שלי יתחנכו על ברכי הספורט. כל החוויות הנורמליות שעברתי לעולם לא ידמו לחוויות שעברתי בספורט. אם יהיה להם כישרון וירצו לבחור בזה, אני לא אעמוד בדרכם ואתן להם את כל הכלים. אני יודעת שלהורים שלי היתה גאווה אדירה, אבל גם קשיים כשהילד ביפן חודש ימים והם לא יודעים מה קורה איתו, והפציעות בברכיים והזריקות בגב. ההתמודדות עם ההפסדים והאכזבות".
 
מעריצי אריק זאבי באתונה. צילום: עדי אבישי
זוגיות אולימפית
אולי בגלל זה כולכם הייתם רווקים בזמן הזכייה.
זאבי: "לפני האולימפיאדה לא רציתי להיכנס לקשר. אני זוכר שנפרדתי מהחברה הקודמת והייתי מאוד מנותק, אבל יצא שפגשתי את החברה הנוכחית ואז אתה לא חושב על הדברים האלה. היא עזרה לי, הורידה את הלחץ".
 
פרידמן : "אני העדפתי להיות באתונה בלי החברה. המלונות בהם גרנו לקחו 300 יורו ללילה ולא נראה לי ריאלי שהיא ובני משפחה יבואו. אבא שלי היה באטלנטה ולא נתנו לו להתקרב אלי. הוא נפגע מזה. ראשי המשלחת אמרו לי 'אבא שלך יפריע'. אבא שלי, שלימד אותי לגלוש ועזר לי לכל אורך הדרך, עכשיו הוא יפריע לי? ידעתי שאני רק אתעצבן מהיחס שייתנו לו".
 
אורן , איך היה אצלך?
זאבי: "אחרי המדליה הוא אמר לחברה שלו, 'אני אוהב אותך מאוד'. זה קלאסיקה".
סמדג'ה: "ספורטאי חווה הרבה רגעי לחץ ומשבר. הייתי קם לפעמים בבוקר ואין לי כוח. אז היתה חברה שדרבנה. כשהתחתנתי עם ליאת היא לא רצתה שאפרוש. כל הזמן 'תמשיך, תמשיך'. היא דחפה אותי".

קולגנוב: "החברה שלי היא לריסה פסחוביץ', חותרת בעצמה. זה פלוס גדול, אנחנו מדברים הרבה. לא מפריעים אחד לשני".

ארד: "לי היה חשוב השקט. ברמות האלה, כשאתה כל כך ממוקד והתחרות מאוד מרוכזת, זה לא כמו החברות שגל סוחב במשך שנים. בלי הקרעכצן, הצורך להיות נחמד. כל החיים הייתי בתוך עצמי. גרתי אצל ההורים. אחרי קרב הייתי עולה לחדר ונרגעת, כן הלך לי, לא הלך לי. פותחת תיק, מוציאה את הבגד הרטוב. כל החיים סביב עצמך".

שניים מתוך שלושה. קולגנוב ופסחוביץ' עם רועי ילין. צילום: עדי אבישי
ארד: הייתי מעניקה מדליה לרוט-שחמורוב
במהלך המשחקים באתונה לא היה קשר הדוק בין השלושה שמשתייכים למועדון המדליסטים. קולגנוב התרכז בענייניו, פרידמן הסתפק בעדכונים טלגרפיים לים ביום שזאבי התחרה, ודווקא סמדג'ה הפתיע בקשר אינטרנטי רצוף עם פרידמן.
 
התרגשת כשגל עמד על הפודיום?
"איזה שאלה. הוא זכה בזהב בצהריים, הטקס היה בשמונה בערב. אני אף פעם לא הגעתי למצב של זהב. תמיד הייתי שני, שלישי. זהב אולימפי זה משהו. לאנשים שרצו לדבר איתי באותו יום אמרתי 'עזבו אותי, יש טקס בשמונה'. אחרי שזה נגמר נכנסתי לחדר ובכיתי בטירוף. אני שומע את 'התקווה', הילד שואל 'מה קרה', ואני לא יכול להפסיק. אולי רק מי שהיה שם יכול לדעת על מה אני מדבר".
 
אחרי שלוש שעות שיחה קולגנוב שאל אם זה עוד ארוך, כי הוא צריך לחזור לקיבוץ בצפון. ארד היא מנכ"לית שאין לה זמן, לסמדג'ה יש שיעורי ג'ודו להעביר וזאבי ופרידמן חיים בין פרסומות להופעות בטלוויזיה. אז לפני שהולכים, ביקשנו לדעת אם חסר להם מישהו בחבורה האקסקלוסיבית הזו, אחד שהגיעה לו מדליה ולא זכה בה.
 
פרידמן: "יש שניים כאלה. השייטים אלדד אמיר ויואל סלע. אף פעם לא נוכל לדעת אם הם היו זוכים, בגלל שוויתרו על השיוט ביום כיפור, אבל הם הראשונים שכמעט נגעו במדליה. סיימו במקום הרביעי".
 
סמדג'ה: "דיברתי איתם השבוע בטלפון. אם לאריק היו באתונה אלף אוהדים, לי היו שניים כמו 2,000. לאלדד יש מערכת קולית שחבל על הזמן. הוא מטורף לגמרי. אני זוכר תמונה אחת בברצלונה. הלכתי לקרב והוא תפס אותי לפני שעליתי על המזרן, ממש תקף אותי ונענע, נתן מכות כדי שאני אתעורר. אורן, אורן'".
 
ארד: "אני הייתי בוחרת באסתר רוט-שחמורוב. היא לא הגיעה למדליה, אבל אחרי כל מה שעברה בדרך, היא בהחלט ראויה".

ראויה למדליה מאת יעל ארד. רוט-שחמורוב. צילום: מרסלו
שמור במזוודהשלח לחברהדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורוםכתוב לעורך

קו הספורט של 054-7525252     NRG -
עדכוני ספורט בזמן אמת, שליחת WINNER יומי,
פעילות נושאת פרסים- כל המידע אצלך בנייד.


  
  
  
שמור במזוודהשלח לחברהדפסה
הוסף תגובה עבור לפורוםכתוב לעורך
זאבי: "מי שלא מצליח לבסס את עצמו עד גיל 18 או 21 ברמה העולמית, לא יכול להמשיך. אתה לא מקבל תמיכה. אני היחיד בנבחרת בן 27, כל האחרים בצבא". סמדג' ה: "בזמנו אריק היה הסימולציה הכי טובה שלי. הוא היה ילד גדול ולא הצלחתי לזרוק אותו. פונטי, המאמן, היה צועק עלי: 'איך אתה לא מנצח אותו?'. אני התאמנתי עם ילדים בני 18". זאבי : "הייתי בן 15"
אריק זאבי לאחר האיפון שהעניק לו מדלית ארד
גל פרידמן בקבלת פנים חגיגית במסעדת "כוכב הים"
מיכאל קולגנוב בסידני 2000
גל פרידמן, כפי שצייר אותו זאטט פלאח
הראשונה שחזרה לשיראל עם מדליה, יעל ארד
אריק זאבי נאבק, גם בתחבושות