 |
/images/archive/gallery/107/935.jpg ורד בורוכובסקי
עדי אבישי  |
|
|
|
|
| הציפיות ממנה היו בשמיים, אבל אז, ברגע האמת בבריכה באתונה, היא קפצה למים, כמה פרובנציאלי, בלי משקפת. מאז חרב עולמה של ורד בורוכובסקי. בראיון נדיר היא עורכת חשבון נפש עצמי, מחזירה מלחמה לתקשורת ומתוודה על המחיר הכבד ששילמה בגלל השחיה. "מדליה אולימפית זה לא משהו שאני חולמת עליו בלילה" |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
יוני שדמי ,
21/10/2004 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
רגע לפני הזינוק במשחה האולימפי השני שלה באתונה, גילתה ורד בורוכובסקי
בת ה-20, אולי הספורטאית עם הפוטנציאל הכי גדול בישראל, שרצועת משקפי השחיה שלה נקרעה, ושאין לה רצועה רזרבית. היא ניגשה לאדני הזינוק אחרי כל השחייניות האחרות, וסיימה את המקצה בקצת יותר משתי דקות ועשרים שניות, תוצאה בינונית בסטנדרטים שלה.
מה קרה? "כולם צוחקים עלי", היא ממלמלת בעצב, ואז מתרגזת: "אנשים עוצרים אותי ברחוב, שואלים למה לא הבאתי עוד משקפת, וממש מתחילים לצחוק. זה גימיק כזה, יש אקשן: תראו את ורד, גיחי גיחי,
נקרעה לה המשקפת, וכולם צוחקים ונהנים. אני לא מתייחסת. לא עונה. מחייכת ולא עונה. אז נכון, אולי טעיתי שלא היתה לי משקפת רזרבית בכיס, למרות שבדקתי את המשקפת ומתחתי אותה לפני המשחה והחוט היה חזק והמשקפת היתה בסדר גמור. אז שחיתי בלי משקפת. זה לא שקשרו לי את העיניים והידיים ולא יכולתי לשחות. בת' כלס, גם עם משקפת לא הייתי עולה לחצי גמר, אז מה עושים מזה כזה סיפור. שחיתי די לאט. נו, אז מה. זה לא שארבע שנים ישבתי וחיכיתי לרגע הזה. חייתי את החיים שלי, ולא התאמנתי נכון, וזה מה שקורה".
בקטנה?
"ממש לא בקטנה. ברור שזה רגע חשוב. אחרי המשחה הזה הרגשתי מתוסכלת, ועצובה, וממש בכיתי. אבל עם שנת האימונים הגרועה שלי אני יכולה להבין למה שחיתי כמו ששחיתי".
נו באמת, משחה אולימפי חשוב, כמעט שיא הקריירה, לא מביאים רזרבה?
"אז טעיתי. הייתי נאיבית, חשבתי שהמשקפת זה מה זה שטויות, והנה זה הפך למשהו שרודף אחרי".
אולי בתת-מודע פשוט לא רצית להיות באתונה?
"יכול להיות. אולי בכלל לא רציתי להיות שם".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
בורוכובסקי עם המשקפיים. "גיחי גיחי". צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
"ישבתי בחדר ובכיתי"
|
|
|
 |
|
|
|
אנחנו נפגשים בגן, לא רחוק מבית הוריה באשדוד. במדי חיל הים ודרגות רב"ט היא נראית אישה-ילדה, חזקה ושזופה, רחבת כתפיים ויפה.
האולימפיאדה עשתה לך טוב?
"לא. הייתי מתוסכלת ועצובה. שני המשחים שלי היו לא טובים. כשהייתי בת 16 בסידני הייתי מבוהלת, ופה היתה אמורה להיות לי הזדמנות לחוות גם את הצד הכיפי של האולימפיאדה. אבל בסוף כמעט לא הלכתי לתחרויות אחרות, כי המשחים שלי היו בתחילת האולימפיאדה וחזרתי מוקדם וגם כי הכרטיסים היו מאוד יקרים ובקושי נתנו בחינם. גם למסיבות ספורטאים ששמעתי שיש בכפר האולימפי לא יצא לי ללכת. הכפר, זה מקום ענק, יש הרבה ספורטאים ועסקנים ואנשי תקשורת. המבחר האנושי הוא ממש גדול, אבל יש לי בעיה כזאת, לא בקלות אני מתחברת לבני אדם".
במשחה הראשון של בורוכובסקי, 100 מטר פרפר, הסגנון החזק שלה, היא סיימה אחרונה, למרות פתיחה חזקה. איך הרגשת בסוף המשחה? "מהרגע שאתה מזנק, זו דקה של מאמץ ענקי. חשבתי על הטכניקה, איך אני מסיימת את המשחה כמה שיותר מהר. אחר-כך חזרתי למגורים שלי וישבתי ובכיתי. היתה לי שיחה עם ולדימיר סופר, המאמן שלי, שלא היה המום, אלא מאוכזב בדיוק כמוני. הוא ידע ואני ידעתי שבסיס האימונים שלי היה גרוע. הוא אמר:'טוב, ורד, לא השקעת באימונים וזו התוצאה'. זה נכון, באמת לא השקעתי. אחר כך התקשרו מהבית וניסו לנחם אותי".
לא הרגיז אותך שהוא אמר אחרי המשחה לתקשורת שלא התאמנת מספיק?
"הוא צודק לגמרי. הוא חייב להגיד את האמת, אחרת יאשימו אותו, וזו לא אשמתו, זו אשמתי".
בהצלחותיה ובנפילותיה, בורוכובסקי לא מבקשת דבר מהתקשורת הישראלית. היא לא אוהבת להצטלם, ושונאת להתראיין. "תמיד מוציאים אותי לא כמו שאני באמת", היא אומרת. "כאילו אני שחצנית או מפגרת. הכתבים מחפשים פינה או זווית, משהו שאין בו אמת, או לפחות אין בו את כל האמת, בשביל שיהיה מעניין לקרוא. והאמת היא שאני מה זה לא מעניינת". את הגישה הזו פיתחה בורוכובסקי לאחר שסומנה כהבטחה הגדולה של השחיה הישראלית מגיל בת-מצווה לערך. "כשהייתי ילדה, הייתי בוכה כל הזמן. עכשיו אני מנסה פחות לקחת ללב. למדתי שככה התקשורת עובדת: כשאת למעלה, בתהילה, עושים ממך מלכה. אבל כשאת למטה, כשאת עושה טעויות, כמו באולימפיאדה האחרונה, דורכים עליך. אשכרה דרכו עלי. ברגע האמת נכשלתי. אבל בכל זאת, אני ספורטאית אולימפית. זה לא שבחיים שלי לא השגתי כלום, אבל ככה מתייחסים פתאום, מזלזלים ולועגים. בונים ציפיות אדירות לקראת האולימפיאדה, ואז כל הספורטאים שלא מצליחים יוצאים אפסים, פשוט אפסים. אני מנסה להתעלם, אבל זה קשה מאוד.
"הייתי ילדה סגורה, ואני עדיין קצת כזו. קצת רגישה. לא לכולם אני נותנת להיכנס. זה משהו שאתה חייב לפתח, אחרת כל הרעש מסביב לא נותן לך לחיות, שחיה במקום ראשון, אחר-כך לימודים, אחר-כך חברים, אחר-כך הכל. לא היו לי הרבה חברות טובות, אולי שתיים. קשה לי לקשור קשר עם בנים ובנות בגילי.
"שחיה משנה את כל האופי שלך. הייתי נוסעת לחודש לחו"ל לתחרות, ואחר כך חוזרת ולא מוצאת את עצמי. הבנות בגילי היו בבית-הספר, לא כל-כך התחברתי אליהן. למדתי במגמת מינהל וכלכלה, מגמה קלה יחסית, משתדלת להשלים בערבים, לצלם חומר, ללמוד עם עצמי. צריך להיות מוכנה לעשות ויתורים רציניים, והמון משמעת, במיוחד בבוקר: השעה שש וחצי ואת צריכה לקום ולהיכנס לבריכה קפואה".
לוותר על החיים לטובת שחיה? למה? בורוכובסקי משתהה רגע. "לפעמים יש לי משברים", היא עונה לבסוף. "לפעמים אני חושבת, למה אני צריכה את זה. ואז אני נזכרת - שאני טובה, שאני יכולה, וזה נותן כוח להמשיך. גם הצורך למצוא חן בעיני המאמן מקים אותי. הוא כמו אבא בקטע הזה, מישהו שאת רוצה למצוא חן בעיניו. אבל אני ממש לא עושה את זה בשבילו, אני עושה את זה בשבילי. זה קו מחשבה קיצוני כזה, שאני חייבת לעשות את זה, חייבת לקום לשחות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"אולי בכלל לא רציתי להיות שם". בורוכובסקי. צילום: עדי אבישי
|
|
|
|
|
|
|
" בסידני הייתי מבוהלת"
|
|
|
|
|
|
|
היא התחילה לשחות בגיל 6, בחוג בשכונה. אחרי שנתיים כשניצחה בתחרות מקומית אותרה על ידי ולדימיר סופר. "לתחרות הלכתי בשביל הקטע", היא נזכרת, "עד היום אני לא ממש אוהבת לשחות סתם, בים נגיד, או עם חברות".
תוכנית האימונים שסופר תפר לילדה בת ה-8 כללה שישה אימונים בשבוע בשעות הערב שהפכו מאוחר יותר לאימוני בוקר-צהריים-ערב כל יום, חדר כושר מגיל 10, ואימוני כוח וסיבולת. סופר מסרב להתייחס היום לוורד. "גם ככה יש לה יותר מדי על הראש. לא צריך להתחיל שוב את הדיון בעתיד שלה, מספיק מילה פה מילה שם בשביל לפגוע. היא צריכה להחליט מה היא עושה עם עצמה, אם היא רוצה להמשיך לשחות למרות אתונה או לוותר".
בדיעבד את מתחרטת שכל הילדות שלך עברה בבריכה? הפסקה ארוכה. ורד מסתכלת על השרוכים, נעליה, על השמיים, על הים התיכון באופק. "לא".
אם היית מתחרטת, היית אומרת לי?
"לא ".
תענוג צרוף לראות אותה שוחה. על שוק ימינה קעקוע מורכב של בת ים. "לא בת ים, בתולת ים", היא מתקנת. "כי אני מזל בתולה, וגם שחיינית, וחוץ מזה פשוט אהבתי את הציור". בגיל 16 השתתפה באולימפיאדת סידני, ולמרות שסיימה במקום 19 המאכזב יחסית, הציפיות נותרו גבוהות. "בסידני הייתי מאוד מבוהלת, הייתי ילדה, לא היה לי ניסיון. היו לי פרפרים מטורפים בבטן, פשוט סבלתי שם". שנה לאחר מכן הגיעה לגמר באליפות העולם ב-100 מטר פרפר, הפכה לנסיכת הספורט הישראלי ונבחרה כספורטאית השנה של "מעריב". ב-2002 זכתה במדליית כסף באליפות העולם ב-50 מטר פרפר, והציפיות לקראת אתונה התנפחו. הפרשנים דיברו על גמר אולימפי. אולי יותר.
"היה לי משבר", היא אומרת, "בלב ידעתי שמשהו לא דופק ושככה אין לי סיכוי". בתחילת 2003 נשלחה לאוסטרליה, לאחת מתוכניות השחיה הטובות בעולם, אבל חזרה אחרי שלושה חודשים. "היה לי רע באוסטרליה", היא מתוודה, "חשבתי שיהיה טוב, אבל נתקעתי. אני לא בן אדם שמתחבר בקלות. גם כאן באשדוד אין לי הרבה חברים, אז באוסטרליה? הייתי בודדה. חלק מהזמן פשוט לא הבנתי מה קורה, היה לי קשה להתרגל לשפה ולמקום, התגעגעתי למשפחה. ואני יודעת טוב מאוד שלא קל להסתדר איתי. אבל מה זה עוזר שאני יודעת? זה רק עושה את הדברים יותר גרועים. כל ערב הייתי חוזרת לבית של משפחה ישראלית שאירחה אותי שם, ומרגישה על הרצפה".
כששבה ארצה, הניסיון להמיר את סידני בווינגייט כשל אף הוא. "לא הסתדרתי גם שם", היא אומרת, "המאמן ואני לא התחברנו, לא התחברתי מספיק לאנשים". לבסוף היא שבה להתאמן באשדוד, "ואז נתתי שלושה וחצי חודשים טובים, אבל זה התנקם בי כי חשבתי שיש לי סיכוי. היה נדמה לי שלמרות שתקופה ארוכה לא התאמנתי כמו שצריך, בכל זאת יילך לי. אבל אולימפיאדה זה לחץ אחר, את צריכה להיות מוכנה ב-120 אחוז , ולא היה לי אפילו 100. חשבתי שאני בכושר טוב, וברגע האמת זה לא הספיק. פשוט שחיתי גרוע".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בורוכובסקי עם חליקה. "יש לי המון תכניות". צילום: יח"צ
|
|
|
|
|
|
|
"שופטים אותך ונכנסים בך"
|
|
|
|
|
|
|
כעת היא בחופש משחיה מקצוענית. "אי אפשר לעבוד 12 חודשים בשנה בלי לנוח. אני לוקחת יותר באיזי עכשיו את השחיה, שוחה בצורה לא רצינית. באיזשהו שלב אני הרי לא אהיה שחיינית, והשלב הזה לא מאוד רחוק. כשארגיש שדי, מיציתי, אעבור הלאה. לצבא אני מגישה בקשה לקיצור שירות - האמת היא שאני לא עושה שמה יותר מדי כרגע - ויש לי המון תוכניות. אני לומדת עכשיו, לוקחת שיעורים פרטיים במתמטיקה ומתכוננת ל-SAT שזה מין מבחני בגרות אמריקנים, כי אני רוצה ללמוד בחו"ל, וגם לטייל. הודו והמזרח מושכים אותי".
והאולימפיאדה הבאה?
"אולי כן ואולי לא. יש ימים שנדמה לי שאתאמן עד בייג'ין 2008 ואז אפרוש, ויש ימים שבא לי לחתוך הרבה יותר מוקדם. בכל מקרה אני לא בראש של'יאללה, ממחר אני מתאמנת לאולימפיאדה עוד ארבע שנים'. מדליה אולימפית זה לא משהו שאני חולמת עליו בלילה. אני הולכת לצבא, שוחה מדי פעם, יוצאת, נהנית, נחה".
היה לה בחור רציני אחד, ג' ודוקא שפגשה בגיל 18 בווינגייט ונפרדה ממנו אחרי שנה וחצי.
"אנשים שמדברים על המנטליות שלי ועל זה שאני צריכה להתאמן יותר לא התאמנו בשחיה יום אחד בחיים שלהם", היא זועמת, "וגם אלו שכן לא יודעים מה בדיוק עברתי בחיים שלי. איזו זכות יש לאנשים אחרים לשפוט את מה שאני עברתי? מבקרים ושופטים ונכנסים בך, ואף אחד לא יודע מה באמת היה, אף אחד לא יודע את הכל". מצד שני, היא מסייגת לפתע, "זו תכונה מאוד אנושית, לבקר ולשפוט. קשה לי להאשים את אלו שמבקרים אותי". היא מפסיקה לרגע, מנסה לעצור ברגשותיה. "מה הם חושבים? מה הם חושבים לעצמם? שאני צריכה שמישהו יבוא ויגיד לי -'ורד, לא התאמנת טוב, את לא שווה'? הם לא מבינים שאני יודעת מצוין כמה לא היה טוב באתונה? אני לא חייבת הסברים לאף אחד. אני בן אדם עצמאי. ברגע שארצה להפסיק לשחות, אפסיק. אם אני רוצה להתאמן, אני אעשה את זה, ואם לא-אז לא ".
|
|
|
|
|
|
|  | | "אנשים מדברים על המנטליות שלי". צילום: עדי אבישי | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
