 |
/images/archive/gallery/192/291.jpg איצטדיון ריק, וסרמיל
.  |
|
|
| חיים, תדליק את האורות בבקשה |
|
| בחיפה יש קניונים חדשים, שכונות פאר וקבוצת כדורגל ששווה מיליונים וכבר הופיעה בליגת האלופות, ובכל זאת, האיצטדיון העירוני הוא מבנה פרימיטיבי שנבנה בימי אבא חושי * בפ"ת, ב"ש ועילוט, שם מארחות קבוצות מליגת העל, המצב הרבה יותר גרוע * פלא שהקהל מצביע ברגליים? * מרד צופי הכדורגל, כתבה שלישית בסדרה |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
רון עמיקם
10/11/2004 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
"אוהד הוא בן 34, חובב קבוצת כדורגל מגיל 10. עונת הכדורגל התחילה והוא מחליט ללכת ולראות את הקבוצה החדשה שבנה המאמן כל הקיץ. מלא התרגשות הוא מגיע לאיצטדיון. אחרי שני סיבובים באזור כדי למצוא חניה, הוא נאלץ להעלות את רכבו על המדרכה, מתפלל שלא יגררו אותו. הוא מחפש את הקופות, ומניח שגוש הבטון שסביבו נדחס גוש של בני אדם זה מה שהוא מחפש. אחרי כמה דקות הוא מבחין בגובה הרגליים בחלון בגודל מסך מחשב עם סורגים חלודים.
"אחרי שהוא נכנס ליציע, מנסה להבין את פשר החיוך של השומרים בזמן שמיששו לו את חלציו, הוא מחפש את מקומו. שורה 16, כסא 38-37. נחמד , באמצע, לא רחוק מדי וגם לא יסתירו לאלעדי, הילד. אבל אבוי, הפתעה, מישהו יושב במקומות שלנו. בבושת פנים אתה לוקח את אלעדי ומוצא לך מקום אחר. הילד מתיישב ונדבק אל הכיסא. אתה מרים אותו בכוח רק כדי לגלות שהג'ינס שלו שימש כמטלית ניגוב לשומן ולכלוך שהצטברו במשך חודשיים. את נייר הטואלט שהבאת לאלעדי אתה מקריב לניגוב המושב, אבל בדיוק הוא צריך להשתין. כשאתה מגיע לשירותים אתה רק מקווה לצאת משם בחיים. אתה מחזיק את הילד באוויר, רק להרחיק אותו מהבקטריות".
כך , בקיצור המתבקש, כתב לנו השבוע האוהד ערן סקופ מה עובר על הרוב הדומם של האוהדים בכל מחזור ליגה. כמו סקופ, יש המונים שנאלצים (אם בא להם) להיכנס למופע תרבות שנערך במתקן שאינו ראוי אפילו לשטח כינוס צבאי, ממש כך. במדינת ישראל
יש רק שלושה מתקנים, שניים מהם משופצים, מי יותר ומי פחות, שראויים לקבל את התואר איצטדיון. כמובן שלא בסטנדרט אירופי גבוה. מדובר באיצטדיון טדי, שהוא היחיד שהשלים את תכנונו והוקם לפני 13 שנה, איצטדיון בלומפילד, שקיים 42 שנים ועבר לאחרונה שיפוץ קוסמטי, ואיצטדיון ר"ג, שהיציעים המזרחיים שלו הם משנות השישים והמערביים מ-1985.
רוב האיצטדיונים האחרים הם ענתיקות שזכו לתוספות בניה מגוחכות, או מתקנים חדשים יחסית (כמו האיצטדיון בכפ"ס, שהוקם ב-1985 ומאז נוספו לו רק עמודי תאורה), שלא הושלמו והגיעו רק לסיום השלב הראשון בפרויקט. האיצטדיונים בראשל"צ, נס-ציונה ובת-ים עונים בדיוק על ההגדרה הזו: חצי איצטדיון, שלא יכול לארח משחק צמרת. העובדה שמאז 1991 לא נבנה בארץ איצטדיון ראוי לשמו, במקביל להמשך החשיפה האדירה של הציבור לנעשה בחו"ל, ולכך שקניונים ברמה גבוהה הפכו למקום הבילוי העיקרי של הציבור, עובדת לרעת הכדורגל. מנכ"ל היכלי הספורט, ניר פרצלינה, שיפץ לאחרונה את בלומפילד והוא מעורה היטב ברמת המתקנים ובדרישות הציבור: "הקהל השתנה. פעם היה מותר לעשן בקולנוע, היום לא תדרוך בקולנוע שמעשנים בו, שיש בו כסאות עץ או משטח בטון, ובלי מיזוג אוויר. פעם היתה בריכה ציבורית אחת, היום יש אחת בכל שכונה ולכל אדם יש ארונית. אנשים רואים יותר ודורשים יותר, רוצים שירות. הפכנו להיות מפונקים ובצדק, מגיע לנו, אנחנו משלמים על זה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אוהדי בית"ר ירושלים בטדי. מתקן סביר. צילום: ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
לשנות את החוק
|
|
|
 |
|
|
|
בקיץ האחרון נחשפו לעולם עשרה איצטדיונים חדישים בפורטוגל, מדינה של 10 מיליון תושבים שהתוצר הלאומי הגולמי שלה קטן ב-17 אחוז מזה של ישראל. ביקור באיצטדיונים גילה עובדה פשוטה: אפילו בפחות מוצלח שבהם, האיצטדיון המשופץ בקווימברה, יש כמעט את כל מה שצריך. בארץ, איצטדיון מוכה שמש וחסר חניה כמו קווימברה היה מקבל את הציון 9, כי יש מסביבו ובתוכו המון דברים שפה אפשר רק לחלום עליהם.
כל האיצטדיונים בפורטוגל, כולל אלה שנבנו בתוך שכונות מגורים, הם מונומנטים, כאלה שאפשר לראות מכל מקום, ושבארץ משרד הפנים לא היה מאשר אף תוכנית בניה שלהם. בפ"ת למשל, העמוד תומך הגג בתא הכבוד, שמסתיר לצופה חצי מגרש, לא היה יכול להיות מחוץ לאיצטדיון, כי הוא היה מהווה חריגת בניה על פי החוק. פרצלינה מגדיר את הבעיה העיקרית: "בונים פה לפי תקנים שנכתבו בתחילת שנות השישים. חוק התכנון והבניה לא מאפשר בניית מתקנים ראויים. כל עוד החוק לא משתנה, לא צריך לבנות שום איצטדיון כי כל איצטדיון שייבנה, ייבנה בטעות".
אחד העיוותים בהם נתקלים המתכננים הוא הדרישה למרווח של שלוש מדרגות בין המעקה למושב הראשון ביציע, במקום שתיים, כמקובל באירופה. ההבדל משמעותי. המרחק גורם למעקה להסתיר את המשחק, הצופה בשורה הראשונה נאלץ להזדקף, וכך גורם לכל היציע לעמוד משחק שלם. ואם אין מעקה, יש גדר. מאמן הנבחרת הצעירה, גיא לוי: "ישבתי במשחק בכפ"ס. אחרי 10 דקות נהיה משעמם, ופתאום שמתי לב מסביבי שאני צופה במשחק כמו ממכלאה". תארו לעצמכם שביציע האורחים ב'אורווה' (שמו הבלתי רשמי של האיצטדיון בפ"ת) רואים טוב יותר מביציע המקומיים, בגלל שהיציע גבוה מהגדר.
פרצלינה עזר לנו השבוע לדרג את האיצטדיונים בארץ לפי מה שיש בהם, ובעיקר מה שחסר בהם. בלומפילד מקבל אצלו את המקום הראשון (ציון: 7.5), בגלל היציע המרכזי, הקופות ותוספות החניה, אבל "חסר גג, צריך להוסיף בתי שימוש, ולקרות את הרחבה החיצונית". במקום השני נמצא טדי (7) בגלל הגג, הקניון הצמוד, הגשר המחבר, אבל ממש לא בגלל הגדרות, תא הכבוד, הקופות והכניסות, כביש הגישה, זוויות הראיה, והחניה. טדי הוא המתקן האסתטי מכולם, ולכן הציון הגבוה יחסית.
במקום השלישי נמצא האיצטדיון בהרצליה (6.5) בגלל הקניון הצמוד, החניה, הקירבה של היציע לדשא והנוחות. הגדרות והסטנדרט הטיפה ארכאי פוגמים במוצר. רביעי האיצטדיון הנאה בראשל"צ (6.5) שיש בו חניה, אין גדר והמזנון בו סביר, אבל אין אליו בכלל תחבורה ציבורית, הוא לא מקורה, ולמעשה לא גמור, כי הטריבונות חסרות קשר ביניהן. האיצטדיון הלאומי בר"ג מקבל רק ציון 6, ונמצא במקום החמישי. חוץ מקניון וחניה ל-15 אלף איש בלבד, ר"ג הוא פשוט מתקן נורא לצפיה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איצטדיון ר"ג ואוהדי מכבי ת"א, במקום החמישי. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
2000 דולר למושב
|
|
|
|
|
|
|
במקום השישי (5.5) נמצא האיצטדיון בקרית-אליעזר, שהוקם ב-1955 והזכיונות בו חולקו עוד בתקופת אבא חושי. אין חניה, שירותים מזעזעים, חצר חשופה, קירוי חיצוני פרימיטיבי. במכבי חיפה מתכננים עכשיו מערכת בקרת כניסה ממוחשבת שתקנה לצופה כרטיס כניסה חכם (צ'יפ), שיקל על הכניסות.
בניית היציע החזיתי בכפ"ס ובית-שאן איפשרה לשני המגרשים האלה לקבל את הציון 4.5, גם בגלל שהם מתוחזקים יחסית. היתרון: נוף לחו"ל. בבית-שאן - לירדן, בכפ"ס - לרשות הפלסטינית. בנס-ציונה אין אמנם נוף לחו"ל, אבל האיצטדיון החדיש והבלתי גמור במושבה המתפתחת מקבל ציון דומה. ה"איכסטדיונים" בנתניה, פ"ת, עילוט, ב"ש ושכונת התקווה, זוכים לציון 0. פרצלינה : "הם לא ראויים לכניסת אנשים".
מה בעצם חסר? "גג, מזנונים בסטנדרט גבוה, בתי שימוש, ניקיון, ביטחון אישי, מסעדות, בתי קפה, מקומות בילוי ומעל הכל ניהול". לא סתם מקבלים המקומות שבתחתית הטבלה עדיפות במסגרת פרויקט העשור של המועצה להסדר הימורים. משרד האדריכלים 'ארדיטי-בן-נעים' שתכנן את טדי ו'הברפלד' (ראשל"צ) למד מהליקויים, והוא מתכנן עכשיו את האיצטדיונים בב"ש, פ"ת ונתניה (לפי סדר ההתקדמות שלהם עד כה), כך שיעמדו בסטנדרט של טדי ואף יותר.
באיצטדיון בב"ש, שיוקם ליד הכניסה לעיר, מתוכננים בשלב ראשון 16 אלף מקומות ישיבה, בנתניה (ליד איקאה) 12 אלף, ובפ"ת (קרית-אריה) 10,000. פרצלינה , אגב, סבור שהשלב הראשון יהיה גם הסופי. באיצטדיונים האלה מתוכננים שטחים מסחריים, בפ"ת תהיה תחנת רכבת, ויהיו המון שירותים ומתקנים. בב"ש אפילו יקימו שלד לתאים פרטיים וימשיכו בבניה אם העסק יתברר כרווחי. בחיפה, לא רחוק ממרכז הקונגרסים, תקים החברה הכלכלית איצטדיון של 30 אלף מקומות (פה מדובר במבנה סופי) עם קניון צמוד, תאי צפיה, גג צף, בתכנון של אדריכלים מאנגליה. העלות: 50 מיליון דולר, ומדברים על תחילת עבודות בעוד שנה וסיום באמצע 2008.
שאר האיצטדיונים תלויים במכרז, בגחמות ראשי העיר ובעיקר בהשקעה. בניית איצטדיון לוקחת לא פחות משנתיים, וכל מושב עולה 2,000 דולר בממוצע. תעשו חשבון ותבינו כמה מושבים ריקים עוד יתווספו עד שיהיה לאן לבוא. פרצלינה מציע שעד אז יורידו את הגדרות ומבקש להוסיף הערה חשובה: "אם עד לפני שנתיים רמת המתקנים היוותה 60 אחוז מהסיבות לירידה בהגעת הקהל, היום זה ירד ל-40 אחוז . בלומפילד שופץ, ובחיפה השתפרה רמת הכדורגל, אז מה קרה? התקלה הכי גדולה היא שאין 'שירים ושערים', אין מודעות למשחקים. אם הייתי קובע, הייתי משלם להם כדי לשדר, הם כלי השיווק הכי גדול שלי".
אין איתות מר"ג/אייל לוי
|
|
|
|
|
|
|  | | האיכסטדיון בפ"ת עם אוהדי הפועל. ציון 0. צילום: עדי אבישי | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
