 |
/images/archive/gallery/203/125.jpg אוהדי הפועל ת''א.
צילום: עדי אבישי  |
|
|
|
|
| הגולש רמי רוטנברג דפק נפקדות לפני עשר שנים כדי לראות את הפועל ומכבי ת"א נפגשות. היום הוא מעדיף לראות ארץ נהדרת |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
הגולש רמי רוטנברג
24/11/2004 12:57 |
|
|
|
|
|
|
|
אוקטובר 1994, יום לפני הדרבי התל-אביבי.
בסיס צבאי, אי-שם. גידי ואני מרותקים ל-28 יום (באשמת שירה שטילמן, לא משהו שכדאי לבזבז עליו מילים). בטלוויזיה משודרת מסיבת עיתונאים טראגית: ראש-הממשלה, יצחק רבין, לוקח אחריות על כשלון פעולת החילוץ של החייל החטוף, נחשון וקסמן ז"ל.
תקשיב לי טוב, אומר גידי באסרטיביות צהובה, אני לא יודע איך אבל מחר אתה ואני יושבים בבלומפילד, בשער שמונה. אני מנסה לשכנע אותו שאסור להתעסק עם משיח הרס"ר, שנסתבך. אבל עמוק בפנים, בלב האדום, ברור לי שאני פשוט מפחד שהקבוצה שבנה משה סיני – תתפרק בדרבי, וגם לי אין ספק שגידי צודק, ושדרבי לא מפסידים.
למחרת קמנו בשש והלכנו איזה עשרה ק"מ, לפחות, עד צומת בית המכס. משם, בעזרת אנשים טובים (כולל אבא של שירה שטילמן. עולם קטן, אה?) התגלגלנו ליפו. בלומפילד, סליחה על הקלישאה, לבש חג.
באמת. דרבי.
במחצית הראשונה שגיב אליהו כבש פעמיים. אבי נמני הישווה תוך עשר דקות. שער שמונה, חוץ מאוהד אדום אחד מבוהל, הוצף אקסטזה. באוויר ריחף ריח של מהפך. ואז בא הרגע המתוק: דקה 69. קאז'ימיש מוסקאל – היה שחקן כזה, בחיי – מקבל כדור ברחבה. הוא עובר בקלות את אמיר שלח ואז בועט. חלש. אובארוב מתכופף. הכדור, עד היום לא ברור איך, חומק בין רגליו. אחר-כך אלון אופיר חתם 2:4 בלתי נשכח.
חזרנו לבסיס ברגשות מעורבים. הרס"ר חיכה בש"ג. למחרת נשפטנו על נפקדות, נסיעה בטרמפים ועוד כמה סעיפים שכבר נשמטו מזיכרוני. אני חושב שעד סוף העונה לא יצאנו הביתה. ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם את הלב, הייתי שר לגידי מדי ערב, ומוסיף חיקוי של כדור מתגלגל בין רגליים של שוער. פעם אחת אפילו משיח צחק, ואמר: וואלה לדרבי חוקים משלו.
נובמבר 2004, ארבעה ימים לפני הדרבי התל-אביבי.
אתה הולך לדרבי? אני שואל את גידי. התשובה שלו כוללת אות אחת בלבד: חחחחחחחחחחחח.
אני לא אשלם מאה שקל בשביל 22 אפסים, הוא מוסיף. אני יודע שגידי צודק, אבל זה בכל זאת דרבי. לפחות תראה בטלוויזיה? אני מנסה. לא, הוא עונה, עדיף לראות ארץ נהדרת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
