 |
/images/archive/gallery/223/208.jpg ריו דה ז'נירו.
צילום: אביב הברון  |
|
|
|
|
| שחייה של 4.3 קילומטרים בים הפתוח. 38 קילומטר באופניים, כולל טיפוס עד לפסל של ישו. 21 קילומטר ריצה, חצי מהם על חול. אלה רק חלק מהאתגרים שחיכו לרביעייה הישראלית באירוע ספורט אקסטרים מטורף שהרימה חברת "רד בול" בריו דה ז'נירו. אז אמנם הם סיימו במקום ה-51, אבל זה לא הפריע לאיש הברזל דניאל קרן לסכם: "עשו פה תחרות של הומואים, לא אקסטרים" |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
אביב הברון, ריו דה ז'נירו
16/12/2004 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
יהודי חרדי צעד במעבר של מטוס האיירבוס שהמריא מנתב"ג לפריז. מגבעת לראשו, משקפיים לחוטמו וזקן לבן לסנטרו. כבר שעתיים הוא ככה. נע הלוך וחזור, מסתובב אנה ואנה. האייר פראנס האלה, רטן, סידרו לו מקום ליד אישה. הוורידים כבר התנפחו, אבל להתיישב לידה לא בא בחשבון.
"אפשר לשבת קצת?", שאל כשראה לפתע כיסא פנוי.
התשובה החיובית גאלה אותו מהסבל ברגליים, אבל אם חשב לרגע שהגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה, ציפתה לו הפתעה. במעבר לידו עמד ירון לוין, גולש האוויר של נבחרת האקסטרים הישראלית. לוין חי את הגלישה 24 שעות ביממה. אם לא היה ישן לפעמים, גם היה מדבר עליה אותו מספר שעות. נכון, החרדי יכול לבוא בטענות לעצמו, הוא זה ששאל את הגולש למעשיו. אבל למען השם, זו היתה רק שאלת נימוסין. בתגובה פתח לוין בהרצאה מפורטת, רצופה במונחים מקצועיים, מתובלת מדי כמה שניות במילה תרמיקה (זרם אוויר חם שעולה למעלה) ומלווה בתרשים המדגים מפגש בין רוחות לכנף מטוס. על פי ארשת פניו של החרדי הוא ייחל עכשיו רק לדבר אחד: לשבת ליד אישה.
"תרמיקה! תרמיקה! ", צעק תמיר מירן, מתאם המשלחת מטעם רד בול, ברגע של התפרקות קבוצתית. "יש לי כבר סיוטים מהתרמיקה הזו. היא מופיעה לי בחלומות". ומיקי חליקה, השחיין, מיהר להדגים את תנועות הראש והכתפיים של לוין, כמו מתאגרף הנמלט ממכת יריבו, בזמן שהוא מסביר את טכניקת ההיגוי של הגלשן.
"קל ליפול במלכודת הציניות כשמדברים על האנשים האלה", אומר דניאל קרן, המנהל המקצועי של הנבחרת, "להגיד עליהם שרוטים, מזוכיסטים. אבל הראייה הנכונה היא של סופרמנים".
רוצה לומר: הרחק מהכותרות ומהזרקורים יש ספורטאים שמגדירים מחדש את קצה גבול היכולת. אם הם היו כדורגלנים, אי אפשר היה למצוא אותם עומדים פתאום עם ידיים על המותניים. אם היו כדורסלנים, אי אפשר היה לתפוס אותם מחפפים בעבודת רגליים. אצלם, בכל דקה, הגוף פועל במלוא הטורים.
הם מכוונים אותו כך שיעבוד מילימטר ממקסימום ההספק וההסתכנות שלו. פחות מזה, ירגישו במצב סרק. יותר מזה, יתרסקו או יתמוטטו מחוסר אנרגיה. ולא פעם הם מתרסקים או מתמוטטים. מי שמרים ידיים, נפרד באותה שנייה ממהות האקסטרים. מי שעדיין מתקדם, בצליעה, בזחילה, על הגחון, חוצה את קו המטרה וממשיך להרגיש שייך. זו התמצית. לתת הכל ולסיים. המיקום בתחרות הוא משני. בדרך כלל, תסתכלו עליהם ולא תראו אותנו.
"אלה לא יכולות מובנות לאנשים רגילים", מסביר קרן, "בשביל אדם ממוצע לרוץ מאה מטר במלוא המהירות זה כמו המהירות הממוצעת של רץ מרתון מקצועי. זה בלתי נתפש. אצלנו מתרגשים כשרוכב אופניים מדווש ממטולה עד אילת. לתחרות בריו יגיע מישהו שרכב 5,000 ק "מ. זה לתפור את ישראל עשר פעמים רצוף".
קרן, איש ששוקל כל מילה ובעורקיו זורם קרח, נבחר להרכיב את הסגל הישראלי לתחרות האקסטרים הבינלאומית שנערכה בשבוע שעבר בריו דה ז'נירו. עם רקורד כמו שלו זה היה מתבקש. הוא חצה את מדבר סהרה בריצה, עניין של 250 קילומטר. השתתף באולטרה מרתון באנטרקטיקה, 50 קילומטר, כמעט כולם כשהרגליים שוקעות בשלג. טיפס על פסגות ההרים הגבוהים ביותר באמריקה, אפריקה ואירופה. גלש באוויר. צלל במים. אבל את עיקר גאוותו מוצא קרן באמנויות לחימה. בקראטה, למשל, הגיע לדרגת דאן 4. וכל זה בזמן הפנוי, לפני ואחרי המשרה המלאה בבנק להשקעות.
את המשתתפים הישראלים ליקט קרן לפי אופי ויכולת. באגף השחייה אין בישראל אף ספורטאי אקסטרים קלאסי, אבל לא היה צריך לחפש הרבה כדי להגיע למיקי חליקה, מופת של עבודת פרך. באופניים ניל אובריאן, רוכב שטח מצטיין. בגלישת אוויר, ירון לוין. בריצה שי פיפמן, טריאתלט ואיירון-מן. לכל הארבעה יש בארון תוארי אלוף ישראל.
כשהתבקשו לתאר חוויית שיא אקסטרימית, בחרו אובריאן ופיפמן לספר על ההתרגשות הגדולה שאחזה בהם כשזכו לראשונה באליפויות בארץ.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
נבחרת ישראל: קרן, חליקה, פיפמן, לוין ואובריאן. צילום: אביב הברון
|
|
|
 |
|
 |
|
מרגישים בריו כמו בבית
|
|
|
 |
|
|
|
- זה לא אקסטרים. חוויות מזכייה כל ספורטאי צורב בזיכרון. ירון, אולי אתה?
לוין: "לא מדובר על תחרות. היה דווקא יום טיסה רגיל. אחד המסלולים שאנחנו עושים זה להמריא מהתבור ולטוס למבוא חמה, מרחק של 30 קילומטר. זו דרך רצופה בירידות. מיבניאל יש רכס הררי שיורד לאלומות, אחר כך עוד ירידה לכיוון הכנרת, 200 מטר מתחת לפני הים. זאת אומרת שכל פעם שאנחנו עוברים רכס, מתגלה עוד גובה. בטיסה ההיא ראיתי שאני שוקע לכיוון יבניאל, ולא ידעתי אם אצליח לעבור את הרכס. איכשהו עברתי אותו חמישה מטרים מעל הקרקע, שזה כבר גובה שבו הייתי אמור להסתובב לנחיתה, והתגלה לי עוד רכס. כשאני קרוב מאוד לאדמה קלטתי עוף דורס מצד ימין, השתלבתי איתו ועליתי בחזרה ל-1,000 מטר . זה משהו שכאילו רואים רק בסרטים".
- נעזרת בעוף דורס?
"בטח. אתה לא יודע איפה זרמי האוויר פזורים. יכול להיות שבאזור יהיו שלוש תרמיקות, איך תדע לאן לכוון? ואז אתה רואה את העוף הדורס מסתובב על התרמיקה, גולש בעקבותיה ומצליח לעבור את הרכס. היופי מבחינתי הוא שכאשר טסים ליד עוף כזה, הוא לא מתייחס אלי בתור בן אדם. הוא מסתכל עליך ורואה בך חבר לנשק".
פיפמן : "גם לי היתה חוויה. יצא לי לרכוב על אופניים בים המלח ליד גמל. כעבור שבוע שמעתי ברדיו שבאותו אזור היתה תאונה של גמל עם מכונית. אתה מבין? אני רכבתי איתו, הוא היה יכול להרוג אותי בשנייה".
אחרי כמה מחנות אימונים בארץ הגיעו הישראלים לברזיל בתחושה אופטימית, למרות שלא נועד להם טיול קל. חליקה היה צריך לשחות 4.3 קילומטר בים הפתוח. לאובריאן חיכו 38 קילומטר באופניים, ביניהם פסגת הקורקובדו, 712 מטר (לא כולל הפסל המפורסם של ישו, 30 מטר), ופסגת הפדרה בוניטה, 693 מטר. לפיפמן המתינו 21 קילומטר, חצי מהם בריצה על חול (המסלול של לוין לא נמדד במרחק). האופטימי ביותר היה חליקה, שבשיחות שלא לייחוס סירב לחתום מראש על המקום השלישי.
בריו דה ז'נירו חיכה להם אירוע ענק, שהתקיים פעם ראשונה במתכונת של שחייה, רכיבה, גלישה וריצה. חברת "רד בול", המייצרת שבעה מיליון פחיות של משקה אנרגיה ביום, הרימה הפקה אדירה שהושקעו בה מיליוני דולרים. סניפי החברה נתנו חסות לספורטאים מ-35 מדינות אורחות. המארחת השלימה את מספר הקבוצות ל-78.
שלא כהרגלם, הרגישו הישראלים בריו כמו בבית. כולם מסביב היו ספורטאי אקסטרים. אלופי עולם, אלופים אולימפים, מנתצי שיאים בלתי אפשריים. לרוב חובבי ענפי הכדור השמות שהתחככו שם לא אומרים כלום, אבל הנציגים שלנו שיפשפו עיניים. הנה השחיין הדרום אפריקני ריק ניטלינג, שהיה שותף באתונה לשיא העולמי ב-4 כפול 100 מ'. והנה הרוכב הצרפתי ג'וליאן אבסלון, עוד מוזהב מאתונה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תחרות האקסטרים בריו דה ז'נירו. צילום: אביב הברון
|
|
|
|
|
|
|
חליקה מתהפך בים האכזר
|
|
|
|
|
|
|
ריו נבחרה לארח את תחרות הבכורה בעיקר בגלל הטופוגרפיה שלה. היא מציעה ים סוער ובמרחק קצר ממנו פסגות הרים מתובלות ביערות עבותים. זו עיר חיה ותוססת, עם שעון משלה. ב-11 בלילה ילדים משחקים כדורגל על חוף קופאקבאנה, ובשבע בבוקר זונות עדיין מציעות את מרכולתן על הכביש ממול (הערה לאברהם גרנט ולאשתי: בשני המקרים צפיתי מהצד).
אגב , על המגרשים המאולתרים בחופים רואים עכשיו הרבה יותר משחקי כדורעף מכדורגל. זו תוצאה של הגבלת פעילות הכדורגלנים, בגלל תלונות של מתרחצים שסבלו מהם. כך שאם בעוד עשר שנים כבר לא יהיו לנבחרת הצהובה-כחולה תואמי רונאלדו ורונאלדיניו, תדעו למה נוצר הוואקום.
סיבה נוספת לבחירה בריו היא הממד האקסטרימי שלה. לוקחים סיכון בעצם ההימצאות בה. לצד הססגוניות הממגנטת זו עיר רוויית אלימות, בגלל ההבדלים הקיצוניים בין העושר של תושבי האזורים המבוססים ליד הים לעוני של שוכני הפאבלות על ההרים מסביב. בתדרוך המקדים למשתתפי התחרות הדגישו המארגנים את הנקודה הזו והכינו רשימת אזהרות: להסתובב רק בקבוצות. להחביא שעונים, פלאפונים ומצלמות. לשמור מרחק מהאזורים הבעייתיים. "תושבי הפאבלות הם אנשים יוצאים מהכלל, טיפוסים נהדרים שעובדים בעיר ותורמים לה", אמר הברזילאי שהעביר את התדרוך. "אבל מה", הוסיף בנונשלנטיות, "בשטח שלהם יש חוקים אחרים. אם מישהו ייקלע לשם בטעות, תושב מקומי יסביר לו שעדיף להסתלק. אם כמה אורחים לא קרואים ייכנסו, התגובה עלולה לכלול שימוש בנשק חם".
בזמן התדרוך זה נשמע כמו הגזמה. למחרת אף אחד כבר לא פיקפק. מספר רוכבי אופניים יצאו לאימון בהרים ובדרך חזרה התברברו ושעטו לתוך פאבלה.מטח פתאומי של יריות באוויר הבריח אותם חיוורים, אבל עם סיכויים טובים לשבור את שיא המהירות.
הפחד הזה חילחל גם אל מלון הנבחרות. כשהגיע תור הישראלים להצטלם על חוף הים הסמוך, הודיע הצלם הרשמי של התחרות שהוא לא מוכן ללכת לשם. יש לו מצלמה יקרה ועלולים לשדוד לו אותה. רגע לפני שהוחלט להסתפק בצילום בבריכה על הגג, הושגה פשרה. בחורה דוברת פורטוגזית תצא עם החבורה לחוף ותחזיק את המצלמה בידה. אם ייגש אליה מישהו וידרוש אותה, היא פשוט תיתן לו. כי בריו זה חוק: אם שודדים אותך אל תגיב, שתף פעולה. אף פעם אי אפשר לדעת איך יתנהג פושע מסומם.
ניל אובריאן לא הצטרף לרוכבים שנקלעו לתקרית היריות, אבל גם כך היה חשש שהוא יגרום לנבחרת הישראלית להתייצב לתחרות עם שלושה משתתפים בלבד. בטיסה מנתב"ג הוא סבל מקלקול קיבה, הקיא ולא אכל יומיים. כשנראה היה שאובריאן מתאושש, הגיע תור מיקי חליקה ושי פיפמן להעמיד בסימן שאלה את השתתפותם.
זה קרה באימוני ההיכרות עם הים ומזל שהם חזרו כדי לספר. חליקה: "בפעם הראשונה לא הצלחתי לעבור את הגלים. ידעתי שאני נכנס לעבודה מול הים, אבל העוצמה של הגלים פה היא פשוט לא תיאמן. בפעם השנייה דניאל נכנס לפני והראה לי מה צריך לעשות. אחר כך נכנסתי עם שי בצורה די קלה ובדרך חזרה הצעתי לו לעשות תחרות. התחלנו לחזור ואז הרגשתי את עצמי בתוך גל, נזרק למים, נשאב לתוכם. הכובע עף לי כאילו דף נייר עף לך ברוח, וגם המשקפת".
- בדרך לברזיל הודעת שלך אף פעם לא תעוף המשקפת.
"לא האמנתי שזה יכול לקרות, אבל היא עפה כאילו מישהו זרק אותה כמו טיל. ניסיתי לקום, לראות מה קורה, אבל אתה לא שולט. הגל זורק אותך לכל מיני מקומות, אתה הפוך לגמרי, בכלל לא יודע איפה אתה נמצא. איכשהו הרמתי את הראש וראיתי את שי, והכובע שלי לידו. אני צועק לו, תביא את הכובע והוא לא מקשיב. קרה לו אותו דבר. זו היתה הטראומה הכי הכי גדולה שלי. לא חשבתי שהים כל כך אכזרי".
- רפי רשף היה שואל עכשיו, היו שניות שחשבת שאתה לא יוצא מזה?
"הדבר היחיד שחשבתי עליו זה איך למנוע מהראש להתנגש בקרקעית. הכל קרה בעומק 90-80 סנטימטר , לא יותר, אבל לא הצלחתי להביא את הידיים למצב שאוכל לכסות את הראש. ידעתי שאם אתנגש בקרקעית, הלך עלי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חברי נבחרת לבנון בתחרות. צילום: אביב הברון
|
|
|
|
|
|
|
בגלל עוף מקולקל. חבל
|
|
|
|
|
|
|
- שי במצוקה, ומה שמעניין אותך זה דווקא הכובע.
פיפמן: "תחשוב, אני בקטע של ממש עומד לטבוע וקולט אותו עושה לי תנועות. אני צריך להבין?".
- מיקי, מה החוויה הזו עושה לך לקראת התחרות?
"מלחיצה, אבל זה היה האימון הכי טוב שאפשר לדמיין. אני מקווה שעכשיו אבוא יותר מפוקס. כמה שזה נשמע אבסורד, הכניסה והיציאה מהתחרות הרבה יותר קריטית מהשחייה עצמה. רק היום הבנתי את זה".
הקשיים במים לא הוסיפו למצב הרוח של דניאל קרן, ולא רק הם. הוא בדק נתונים וגילה שלפחות עשרה רצים מסיימים מרתון בשעתיים ו-20 דקות ,הרבה יותר מהר מפיפמן,שמסיים אותו בערך בשעתיים ו-35 דקות . לא פלא שקרן נראה קצת נוגה ערב ההזנקה בחוף קופאקבאנה. בעוד חליקה פינטז על עלייה לדוכן, הוא נערך פסיכולוגית להעיקר ההשתתפות.
יום התחרות התחיל דווקא טוב מבחינת ישראל. ב-11:00 בבוקר קפץ איזה מטורף ממסוק, פתח מצנח שנייה לפני שנמרח על החול והזניק את השחיינים. האדרנלין המוגבר סייע לחליקה לעבור בלי בעיות את הגלים המאיימים. הוא לא נבהל גם מרמפה בגובה שמונה מטרים שהוצבה בדרך, ניתר ממנה למים, המשיך לחתור וסיים במקום ה-16. "היה לי קצת קשה, אבל אני מקווה שלניל יהיה עכשיו הרבה יותר קל", אמר כשהוא עדיין נוטף מים, שניות אחרי שהחליק יד לאובריאן ושלח אותו לכיוון הקורקובדו.
- אתה מרגיש עכשיו שיש בך אנרגיה שאולי לא ניצלת?
"אני חושב שכן. היו זרמים קרים וחמים, וכל פעם שהיה זרם קר לא יכולתי לפתח מהירות, אבל אני לא מאשים אף אחד, זה הכי טוב שיכולתי. המטרה היתה לגמור בחמישייה הראשונה, אם אני משחרר את מה שהיה לי על הלב, אבל בסדר. בסך הכל אני חושב שיהיה לנו מה להציע. אני מאמין שנסיים בין שמונה הנבחרות הראשונות".
אבל החלומות של חליקה התנפצו מול המציאות של אובריאן. קלקול הקיבה שתקף אותו בטיסה, גבה מחיר כבד. יום קודם, בסיור להכרת המסלול,התברר לאובריאן שגם במצב אידאלי מחכה לו סיוט לא קטן.העלייה המפותלת ברכב לכיוון הקורקובדו הלכה ונעשתה תלולה, ובסופה חיכו 250 מדרגות עד הפסל עצמו, שאותן יצטרך לטפס כשהאופניים על כתפו. דניאל קרן ידע למה לצפות: "עם חומצת החלב שתצטבר בשרירים של ניל יהיה אפשר לספק את הצרכים של תנובה", הוא העריך. אובריאן עצמו נראה מודאג, בטח כשהתברר שהירידה מההר תכלול רכיבה בזווית חדה על פסי רכבת מגובים בחצץ, שבזמן התרגול היו רטובים מגשם. "וואו", הוא אמר, "כל הרוכבים פה בהלם. אם אתה מתרסק כאן, אתה עלול לשבור את האגן".
למחרת המצב היה קטסטרופלי. "כבר חשבתי שיצאתי מהחולשה", ניתח אובריאן בדיעבד, "אבל סיור ההכנה התיש אותי. בשתיים בלילה התחלתי להקיא שוב. לא אמרתי לאף אחד כלום, כולל לדניאל, כי לא רציתי להתעסק בנושא. בגלל אופי התחרות, שחוליה אחת יכולה לשבור את כל השרשרת, אפילו לא רציתי לחשוב על האפשרות שזה יהיה אני, אז התעלמתי מהמחלה, אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי לנקודת הכינוס. כשהתחלתי את המסלול, אחרי שמיקי יצא כל כך טוב מהמים, דווקא הרגשתי בסדר והייתי מאוד אופטימי. בחמשת הקילומטרים הראשונים אפילו הרווחתי מקומות ומשכתי חזק, אבל זו היתה אשליה. ברגע שהתחלנו לטפס הבנתי שהולך להיות בלגן. ואז התחלתי ללכת אחורה ולאבד אנשים מקדימה. מאותו שלב זה פשוט הישרדות".
- הישרדות נורא ארוכה.
"נכון. המצב באמת נהיה קשה כי הקאתי פעמיים בדרך, ואחר כך לא יכולתי לאכול וגם לא לשתות. אם אני שותה, אני מקיא. אין לי אנרגיה, אני מתייבש, ועכשיו נשאר רק לנסות למצוא הילוך שאפשר לעבוד על סרק כאילו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"הבנתי שהולך להיות בלגאן". צילום: אביב הברון
|
|
|
|
|
|
|
ריצה בנחיר אחד
|
|
|
|
|
|
|
במישור שלרגלי הקורקובדו עוד ניתן היה למשוך על ריק, אבל לקראת סיום המסלול ציפתה לרוכבים פסגת הר פדרה בוניטה. אובריאן: "זה היה מטורף. היתה שם זווית עלייה שאנשים בקושי הצליחו ללכת עם האופניים. אני דחפתי, דחפתי, ואז התחילו התכווצויות שרירים, ברגליים, בכתפיים, בגב".
- לא היתה שום נקודה שאמרת, אני לא עומד בזה?
"היתה. כשעלינו במדרגות לפסל בקורקובדו חשבתי שאני הולך להתעלף. נשענתי על הקיר לדקה, אולי שתיים, עד שהראש תפס איזה כיוון. בירידה הצלחתי לצמצם כמה מקומות, אבל ברגע שהתחלנו לעלות שוב, הגוף ממש נתפס. הורדתי להילוך הכי קל, רק כדי להזיז את הרגליים, ואז נתתי קצת עבודה, וחזרה להילוך הקל. ככה בערך עד הסוף".
- בחלק מהקטעים אתה בכלל לא זוכר מה היה.
"נכון. אני זוכר את הישראלים שעודדו אותי, אבל בדברים אחרים ממש אין זיכרון".
- מה ההסבר? חיבור בין הפיזיות לתודעה?
"הישרדות, אני חושב. מעניין רק דבר אחד, להתקדם. כל דבר אחר הוא שולי לחלוטין. הסביבה שלך, התנאים, החום. זה שאתה צמא מת, שכואב לך, הכל נעלם ואתה נעול רק על מטרה אחת. אתה חייב לסיים את המרוץ. חייב, חייב, אין מצב שאפשר לפרוש".
- מהבחינה הזאת אתה יכול להיות גאה. בממד האקסטרימי עמדת.
"בהיגיון כן, אבל במציאות זה לא עובד ככה. התאמנתי ארבעה חודשים רק בשביל התחרות הזו, ועליות כמו הקורקובדו עשיתי בארץ פעמיים בשבוע. תכננתי לסיים את העלייה ב-35 דקות , והיא לקחה לי 50. זה חשבון לא סגור בעיני".
- הבעיה היא שבתחרויות כאלה אין מחר. לא תחזור למסלול הזה.
"נכון, וזה מאוד מתסכל. אז אני אצטרך למצוא משימה חדשה. משהו לשחרר את הקיטור הזה ממני".
- יש לך ייסורי מצפון על כך שבעצם דפקת את הקבוצה?
"בוודאי. מיקי עשה תוצאה טובה, ירון ביצע באימונים טיסה מושלמת, וגם שי הביא ריצה איכותית, אז בטח שאני מרגיש ייסורי מצפון. בגלל איזה שטות, חתיכת עוף מחורבן במטוס, נופלים ככה ארבעה חודשים".
הפנצ'ר הקולינרי של אובריאן גרם לכך שידורג במקום ה-68 ויגיע בין הרוכבים האחרונים לפדרה בוניטה, אתר היציאה של גולשי האוויר. הוא גילה פקק ענק של גלשנים שחיכו במשטח הצר להמראה, אבל נשארו על הקרקע בגלל מחסור ברוח. ירון לוין המתין שם מתוסכל לתורו, ובינתיים, בחוף איפנמה, צללו בזה אחר זה גולשים שהספיקו לתפוס זרמים טובים והעבירו את המושכות לאצנים שלהם.
שי פיפמן התייבש למטה בשמש יוקדת בלי לדעת מה קורה למעלה, ומדי פעם חיפש את לוין בשמים. לפחות הוא היה יכול לשמוח קצת לאידם של גולשים שביצעו נחיתות גחון וקמו עם פה מלא חול. יותר משעה חלפה, ראשוני הרצים הספיקו לעשות סיבוב בעיר ולחזור לחוף בדרך לקו הגמר, ופיפמן עדיין הביט לשווא כלפי מעלה. "אני מתחיל להתפדח", הוא אמר, "מרגיש כישלון אישי עוד לפני שיצאתי". כעבור כמה דקות הגיעה הבשורה שהרץ האוסטרלי סיים ראשון. שני הגיע ברזילאי ושלישי אוסטרי. פיפמן כבר נגע בפאתטיות. "נשארו איתי כאן רק הרצים הכושים, אני מרגיש כמו בתחרות בארץ". בדרך כלל הברזילאים לא ממהרים לשום מקום, אבל הפעם, ביעילות שיא, הם קיפלו את נקודת הסימון של נחיתת הגולשים. פיפמן: "יש מצב שירון החליט לנחות בישראל?".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פיפמן חיפש מדי פעם את לוין בשמיים. צילום: אביב הברון
|
|
|
|
|
|
|
"לא היה מה להוכיח, והוכחתי על המגרש"
|
|
|
|
|
|
|
- אולי תארוז ציוד ותלך הביתה.
"מה פתאום. באופי שלי זה אף פעם לא יקרה. אני ארוץ ואתן את המקסימום, למרות שאין מה לעשות, גם הכי טוב שאני מסוגל לא יספיק לקבוצה".
לקראת ארבע אחר הצהריים נחת אחד הגלשנים לתוך הים. פיפמן הפגין סימני אופטימיות, אמנם אהבל, אבל אולי משלנו, אלא שגם הפעם נותר מאוכזב. זה היה הטורקי. באותו שלב הגיע לחוף דניאל קרן ועידכן סוף סוף על הפקק של הגולשים. "לניל היה מאוד קשה", הוסיף , "להערכתי הוא סיים במקום ה-60".
- אתה חושב להסיק מסקנות?
"מה? ".
- אתה חושב להסיק מסקנות?
שאלה נוקבת כזאת קרן לא שמע מימיו. הוא לקח כדרכו את הזמן, שקל, עיכל וענה: "כן, אבל לא מסקנות אישיות. אני חושב שאפטר את הספורטאים. בעצם לא, אני בטוח שהם עשו מאמץ".
בשלב הזה אפילו המארגנים התייאשו והחליטו להזניק את הרצים הנותרים, בלי לחכות שהגולשים האחרונים יגיעו. אחר כך נמסר שירון לוין נחת בחוף לבלון, במקום באיפנמה. לא טעות ניווט אלא הוראה רשמית בגלל היעדר ערך ספורטיבי, אבל בכל זאת תחושת פדיחה.
לוין הגיע לריו במצב נפשי קשה. אמו, לאה ז"ל, נהרגה בפיגוע האחרון בשוק הכרמל וטקס האזכרה שלה נערך סמוך להמראה לברזיל.למרות האסון,הוא החליט לא לוותר על התחרות. סיפר שמאחורי כל בדיחה שלו מסתתר עצב גדול, ושאמו נמצאת כל רגע במחשבותיו, אבל החיים חייבים להימשך.
ההכנה לתחרות דווקא נתנה ללוין תחושה טובה. "בטיסת הניסוי הייתי מאוד מבסוט. בנחיתה הצלחתי להכניס את שתי הרגליים בדיוק בסימון על החול. הייתי בין היחידים שהצליחו ואמרתי לעצמי שאנחנו מסודרים. אבל בתחרות עצמה, לפני ההמראה, נוצר צוואר בקבוק. כשניל הגיע אפילו לא היה לי מקום להרכיב את הגלשן. אחר כך כבר עמדנו לצאת, דחפתי את הגלשן לשיירה, ופתאום הודיעו שעוצרים את ההמראות כי יש סכנה בנחיתה. שמעתי דיווחים שאנשים התרסקו על הקהל, על המים, אחד על השני, ולכן הפנו אותנו לחוף אחר. ככה נגמרו כל האימונים, וכל הציפיות, וכל החוויות שרצינו לאסוף. אם נשאלת עכשיו השאלה האם אני מאוכזב, זו שאלה טיפשית, כי בוודאי שאני מאוכזב".
- היא לא נשאלת.
"טוב, אני מנסה לחסוך ממך שאלות".
- ניסית להתווכח כשהחליטו לבטל את ההמראה?
"כן, אבל מה זה יעזור? היתרון היחיד היה שיכולתי לעשות טיסת אקסטרים נטו, שהיא הנאה בפני עצמה, כי זו היתה טיסת השתוללות כזאת".
- בגלל שלא היה מתח?
"לא, יש בזה סופר מתח. אין אף ספורט שמתקרב לגלישת אוויר. התעסקתי המון בטיסנים, גלשני רוח, סקייטבורד, אופניים, אבל שום דבר הוא לא כמו גלישה אווירית. אני לא יודע אם לקרוא לזה חוויה רוחנית, אבל החופש של האוויר, לראות הכל ממעוף הציפור, זה משהו שאי אפשר לתאר. אפילו אם תיקח טיסה זוגית עם מישהו, זה לא יהיה אותו דבר. זה ספורט מאוד אישי. אתה רוצה מילות סיכום? ".
- יש ברירה?
"אני חושב שהמשפט שהכי מתאים להגיד בסיכומו של עניין, זה שלא היה לי מה להוכיח והוכחתי את זה היום על המגרש".
לוין סיכם, אבל עדיין נותר פיפמן שסיים במקום ה-41 בין הרצים והציב את ישראל ליד המספר 51 בדירוג הכללי. הנה דיווחו: "בתכל'ס, זינקנו בהפרשים של שלוש שניות בין אחד לשני. די בהתחלה החלטתי לתת גז. עקפתי כמה רצים, אחר כך עקפו אותי כמה. אגב, אחד מהם זה הדרום אפריקני, הכושי. אפשר להגיד שאני גזען קצת. לקראת הסוף עשיתי מאמץ לא לעבור להליכה, ולא עברתי, אז בסך הכל אני מרוצה".
יום אחרי התחרות פיפמן כבר רץ 20 קילומטר, רק 20, כי היה עייף. למחרת טיפס בריצה מהמלון אל מרומי הקורקובדו. בעוד חודש יש מרתון בישראל, אין זמן להרפות. בדרך חזרה הוא רצה לוותר, כדי לא לדפוק את הברכיים בירידה, אבל דניאל קרן, שליווה אותו, התעקש לרוץ גם בכיוון השני ובסך הכל הם השלימו כמעט מרתון. קרן, למרות גילו, 44, סוחט קריאות התפעלות כלליות. יש לו סלנג לבטא את הקלות בה הוא מותיר מאחוריו עלייה: "רצתי בנחיר אחד". וכשכולם התלוננו על הקשיים ושפכו לאגר, הוא אמר: "עשו פה תחרות של הומואים, לא אקסטרים".
רגע לפני סיום ראוי לציין שבמהלך הימים שבהם התחרו ענקי האקסטרים, סיפרו לי שיש בריו איזה אצטדיון, מאקנה, מראקנה, משהו. נחרתי בבוז.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ויש גם כדורגל
|
|
|
|
|
|
|
*** תיקון. מיד אחרי התחרות הזדמנתי למראקנה הזה. פלאמנגו נגד קוריטיבה. לא דרבי עירוני או מפגש צמרת. להפך, פלאמנגו בסכנת ירידה. רק 50 אלף צופים. רק 0-0. אבל הקהל הברזילאי הוא הסיפור כולו. שוכני היציעים באצטדיון טדי נראים לעומתו כאילו הובאו ממוסד לאילמים. כל החמצה של חלוץ, 50 אלף פיות שולחים את אמא שלו למשמרת לילה בקופאקבאנה. כל בעיטה של קוריטיבה, 50 אלף לבבות בסכנת התקף. לא יודע, אולי שווה בכל זאת לתת צ' אנס לכדורגל. לשיקולכם. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
![]()
|
 |  | | /images/archive/gallery/146/565.jpg  | | | תחרות אקסטרים | |  | ![]()
|
|
|
|
|
