 |
/images/archive/gallery/245/064.jpg אמיר רנד.
צילום: .  |
|
|
| כל חיוך, ניצחון: סיפורו של אמיר רנד |
|
| מגזין 'סופשבוע' מספר על משפחת רנד, שחיה כבר כמעט ארבע שנים עם הסיוט של אותה שבת, בה הלך אמיר למשחק כדורגל וחזר ממנו עם פגיעה מוחית קשה ונעורים מקסימים שנקטעו. אבל המשפחה המסורה הזו, שנלחמת כמעט לבדה, לא מסתכלת אחורה. רק קדימה. היום אמיר רנד משחק במחשב, מגיב למוזיקה, משתכשך בבריכה ונוסע לבית ספר מיוחד. ובחדר שלו עדיין מודבק הסטיקר: "מכבי חיפה זה החיים שלי". הסיפור המלא ישודר ביום שני הקרוב בתוכנית 'עובדה' |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
איתי ורד ואילת הלר
20/1/2005 0:01 |
|
|
|
|
|
|
|
"ג'וק", רחל צורחת, "אמאל'ה, ג'ווווווק, אני פוחדת. אמיר, תעזור לי". אמיר מתגלגל מצחוק. עיניו הכחולות עוקבות אחרי הג'וק הרץ על מסך המחשב, ואז, באיטיות מאומצת, הוא מטה את ראשו ולוחץ על מתג גדול הנמצא לצד הראש. הג' וק נעלם מהמסך. "כל הכבוד אמיר, כל הכבוד", מעודדת רחל, ואמיר מחייך. מרוצה. רחל היא אמא של אמיר. אמיר הוא אמיר רנד, שכמעט ארבע שנים מכירה אותו כל המדינה כ"ילד שהפך צמח במשחק כדורגל", אבל עכשיו הילד כבר לא ילד, והוא גם לא צמח, בהחלט לא.
צוות התוכנית "עובדה" ליווה במשך כמה חודשים את משפחת רנד, משפחה שאף פעם לא חיפשה פרסום. במשך שנים היא הדפה את חיזורי התקשורת שביקשה לעקוב מקרוב אחרי אמיר, הילד שסיפור פציעתו באצטדיון כדורגל גרם לזעזוע ציבורי עמוק. גם היום הם היו מעדיפים שלא לראות את עצמם בטלוויזיה, לולא תחושת הבדידות שהולכת ומשתלטת עליהם בקרב על שיקומו של בנם הפגוע. "אנחנו מתמודדים עם הכל לבד", אומרת רחל רנד, "אף אחד,
אף גורם או מוסד לא עומד מאחורינו".
באותו סוף שבוע בחודש מאי 2001, בילו רחל ומשה רנד בפראג עם בנם דוד. בעת האירוע כבר היו ההורים בשדה התעופה, בדרכם לארץ, לחגוג את יום ההולדת של אמיר שחל יומיים אחר כך. משה: "פתאום אני שומע ישראלים מדברים,'איזו מדינה יש לנו? רק לפני שלושה ימים היה אסון ורסאי ותראה מה קורה עכשיו במשחק כדורגל, מהומות, פצועים, בתי חולים'. זה ישר עורר בי תחושות לא טובות. אמרתי לרוחל'ה, 'בואי נצלצל לארץ, נראה מה קורה'. הרמנו טלפון ודנה, הבת שלנו, ענתה ואמרה שהכל בסדר. היא אמרה,'אמיר בסדר, הוא אצל חבר שלו'. לא יודע, משום מה, התחושות שלי לא היו טובות. משהו בקול של דנה אמר לי שמשהו לא בסדר. אמרתי לרוחל'ה,'בואי נצלצל לדנה עוד פעם'. צלצלנו. דנה לא אמרה לי את האמת, אבל הקול שלה. . .".
רחל: "היא לא אמרה את האמת, אבל היא אמרה,'כשתגיעו לארץ תתקשרו', ובסוף השיחה שמעתי בקול שלה כאילו. . . כאילו בכי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אמיר רנד, בצילומו האחרון לפני הפגיעה
|
|
|
 |
|
 |
|
פתאום נשמע השיר של מכבי חיפה
|
|
|
 |
|
|
|
דוד, האח, קיבל שיחה מחברתו. היא סיפרה לו שאמיר שוכב מחוסר הכרה בבית החולים רמב"ם. כדי לא להדאיג את ההורים, ניהל דוד את כל השיחות מהשירותים בטרמינל, עד שמשה נכנס לשם ומצא אותו מחובר לטלפון. רק אז סיפר לאביו על מצבו האמיתי של אמיר.
"הוא אמר לי שהוא לא יודע מה לעשות עם אמא", משחזר משה. "אמרתי לו, 'תעזוב, תשאיר לי את זה'. חזרתי אליה וסיפרתי לה שאמיר נפצע קלות, שיש לו זעזוע מוח קל, אבל הכל בסדר. שהוא כנראה נשאר להשגחה של לילה. הטיסה חזרה היתה כזו שאני יודע את המצב לאשורו ורחל יחסית רגועה. הדבר הכי קשה מבחינתי היה לחשוב שננחת וליד המטוס יהיה אמבולנס שיחכה, וזה יהיה כאילו שבאים להודיע לנו. . . ואז נחתנו ולא חיכה שום אמבולנס. כשעמדנו בתור לביקורת דרכונים סיפרתי את האמת לרחל. היא פרצה בבכי, נתנו לנו לעבור מהר, אחי לקח אותנו ישר לרמב"ם וזהו. מאז הכל השתנה. זה התחיל בטיפול נמרץ, מצב קשה, בהתחלה היה אפילו חשש לחייו. זה סיפור של התמודדות מתמדת. כל סדרי העדיפויות בחיים שלנו השתנו. הכל השתנה".
זוהר מנישביץ, שלמדה עם אמיר בבית הספר וישבה לידו בשיעורי מתמטיקה, באה לבקר אותו כל שבת. היום היא כבר חיילת ועדיין מתלהבת כשהיא מדברת על הילד הבדרן בן ה-15 שהיא זוכרת, זה ש"לא רצה שיהיו לו תלתלים, אז כל הפסקה היה שם מים על השערות. ילד מצחיק, מאלו שמקריאים למורים תרגילים שלמים של שיעורי בית בעל פה, בלי שכתובה להם אפילו מילה במחברת. תמיד היו סביבו חברים, בנות ואפילו המורות אהבו אותו. היתה לו רק האהבה המפגרת הזאת למכבי חיפה. מצטערת, לא אוהבת כדורגל".
אבל אמיר אהב נורא ולכן החדר שלו בבית מלא עד היום בפוסטרים ובכרזות, כולן בירוק, הצבע של מכבי חיפה. על המיטה יש כרית עם תמונה של יוסי בניון, על הארון מוריקה הכתובת: "ראובן עטר המלך של חיפה", ועל המדף הסטיקר המצמרר: "מכבי חיפה זה החיים שלי". משה ואחיו מוטי מקריאים לאמיר עיתוני ספורט. מאז הפציעה הם לא זוכרים שהוא הגיב בצורה יוצאת דופן לידיעות על מכבי חיפה, אבל יודעים לספר על הפעם ההיא, כשדנה לקחה אותו לבית הספר. אמיר היה במצב רוח מצוין. פתאום נשמע ברמקולים שיר האליפות של מכבי חיפה. דנה הסתכלה על אמיר וראתה שבבת אחת מצב רוחו השתנה. הוא האדים והתחיל לבכות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
26 במאי 2001, הצוות הרפואי מטפל ברנד. צילום: רוני שיצר
|
|
|
|
|
|
|
עוברים לגור בבית החולים
|
|
|
|
|
|
|
עד אותה שבת של ה-26 במאי , הם היו משפחה ישראלית ממוצעת. ההורים, משה ורחל, עבדו ברפא"ל. האח הגדול, דוד, למד לתואר ראשון בביולוגיה, האחות דנה היתה חיילת, ואמיר, הילד הקטן של המשפחה, היה בכיתה ט'. " אמיר היה המצחיקן שלנו", אומר דוד, "היה משכיב אותנו מצחוק בארוחות יום שישי". כל זה עד שאירוע מקרי טרף את חייהם, הפך אותם באחת לאייטם עיתונאי ונישל אותם שלא מרצונם מהפרטיות שהורגלו בה.
דנה, שלא נסעה עם ההורים לחו"ל, נשארה בבית עם אמיר, שהלך באותם צהריים לים. הוא חזר מאוחר מכפי שתכנן ומיהר מאוד למשחק של מכבי חיפה, קבוצתו האהודה. המשחקים האלה הפכו מזמן לחלק משגרת השבת שלו. דנה: "הוא נכנס לשנייה הביתה, ליכלך את כל הבית בזפת ובחול, החליף בגדים ונעלם". כשהגיע אמיר לאצטדיון קריית אליעזר, המשחק כבר התחיל. לכן, שלא כהרגלו, לא עלה לשבת למעלה ביציע (היה לו מנוי ליציע ג', זה של האוהדים הכי שרופים), אלא נשאר לשבת למטה, קרוב לגדרות. כעבור קצת יותר משעה, ישנה הפרט הקטן הזה את כל מהלך חייו.
האליפות כבר היתה בכיס של חיפה והתוצאה באותו משחק נגד מכבי תל אביב לא היתה אמורה לשנות דבר לשתי הקבוצות. 15 אלף הצופים רק חיכו לשריקת הסיום כדי להתחיל את החגיגות הרשמיות. בדקה ה-77 עלתה חיפה ליתרון 2-3. האוהדים התחילו לחגוג ביציעים. תוך שניות נוצר לחץ מסיבי על הגדרות שבין היציע למגרש, כאשר השוטרים ואנשי האבטחה מנסים למנוע את הכניסה למגרש. יושבי השורות הקדמיות החלו להילחץ אל הגדרות. חמש דקות מאוחר יותר כבר היו חייבים להפסיק את המשחק.
בסרט נדיר שצולם על ידי מצלמות המשטרה, סרט שיוקרן לראשונה במסגרת הכתבה שתשודר ב"עובדה" ביום שני הקרוב, נראה אמיר מעודד, נלהב ומאושר, ממש עד הדקה האחרונה לפני שהמהומה יצאה מכלל שליטה. משה ורחל עדיין מתקשים גם היום להתבונן בתצלומיו האחרונים כשהוא בריא ושלם. אנשים נמחצו בין ההמון הגולש מלמעלה והגדרות הגבוהות, ועד שנפתחו השערים כבר היה מאוחר מדי. עשרות נפגעו, אמיר רנד נפצע באורח הקשה מכולם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אמיר רנד ואביו משה. "סדרי העדיפויות השתנו"
|
|
|
|
|
|
|
הויתורים של המשפחה
|
|
|
|
|
|
|
אמיר, ששכב מוטל בתחתית האצטדיון, נלחץ בין גדרות הברזל ועשרות האנשים המסתערים עליהן וספג פגיעה מוחית קשה כתוצאה מניתוק זרימת החמצן למוח, מצב המכונה בשפה המקצועית: "אנוקסיה". בשלושת השבועות הראשונים אחרי הפציעה הוא שכב בטיפול נמרץ ברמב"ם ואחר כך הועבר למחלקת ילדים. משפחת רנד עברה פחות או יותר לגור בבית החולים. שמונה חודשים. משה לא הלך לעבודה. דוד הפסיק את הלימודים ודנה קיבלה שחרור מוקדם מהצבא.
אבל מעבר לרצון האינסטינקטיבי להיצמד לאמיר, להקיף אותו בעזרה ובאהבה, שום דבר לא הכין אותם להתמודדות עם הרפואה המודרנית, זו שרואה את תוחלת חייהם של אנשים ואיכותם כמעט רק מבעד למשקפיים של סטטיסטיקות ושיקולים כלכליים. רחל: "יודעים להגיד לך את הכי שחור, הכי גרוע, בצורה הכי לא עדינה ולא נעימה. היו רגעים שהרגשתי שאני צריכה להצטדק על זה שאני ממשיכה לשבת ליד הבן שלי. טענו נגדי שלא הפנמתי. 'המשפחה לא מפנימה', אלה המילים ששמעתי במסדרונות, מאחורי הגב. ואני רוצה לשאול מה זה נקרא להפנים: למרוט את השערות? לקפוץ מהגג של בית החולים? להשתטח על הרצפה? לעזוב את הבן שלי וללכת הביתה?
"אני נולדתי בבית שחינך לאהבת האדם, כל אדם, ולעזרה, הרבה עזרה. ופתאום אני נתקלת ב. . .יש לך ילד, את רוצה לתת לו את הכי טוב שיש וזה לא נגמר כשהוא נעשה חולה או נהיה פגוע. את ממשיכה באותו רצון לאפשר לו את הטוב ביותר. את לא זונחת אותו יום אחד והולכת הביתה רק כי הוא נפגע. מאז אנחנו בסיפור הזה של לחפש לבד, להילחם לבד, להתמודד לבד".
הרופאים מצדם עברו בשלב הזה לדבר בהגדרות, במושגים כמו "קומה", "צמח" ו"סיכויים אפסיים". המשפחה סירבה להרים ידיים והמשיכה להילחם כנגד כל הסיכויים ועם מינימום התמיכה והייעוץ של המערכת. התקופה הראשונה היתה קשה מאוד. אמיר סבל מ"סערות אוטונומיות" (מצב דומה לקריז, עם חום גבוה ורעידות ופרכוסים של הגוף). דוד זוכר לילות שלמים בהם היה צריך לחבק בחוזקה את אמיר כדי לנסות לעצור את ההשתוללויות הבלתי רצוניות. "ביקשנו מהרופא לתת לו מורפיום, אז הוא נתן", נזכר דוד. "רק אחר כך, כששאלנו אותו, הוא ענה שהוא חושב שאמיר לא מרגיש כלום, שבעצם הוא נתן לו את המורפיום בשבילנו". משה: "ניהלנו רישום מדויק של כמויות המורפיום שאמיר קיבל, וכשהבנו שהוא מתמכר גמלנו אותו לבד, בהחלטה שלנו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חדרו של אמיר רנד. מוקדש כולו למכבי חיפה, קבוצתו האהודה
|
|
|
|
|
|
|
תחושת הבדידות התחדדה
|
|
|
|
|
|
|
החודשים עברו ובני המשפחה, שהשקיעו את כל משאביהם הנפשיים והכלכליים בהתמודדות עם המצב החדש, התחילו לחבר את האמירות החלקיות למסר ברור: לפגוע ראש נותנים את הסיכוי להשתקם רק אם נראה שהוא יהיה מסוגל לעבור שיקום תוך פרק זמן הנראה לעין. אם לא, מוגדר החולה כסיעודי, ואז, כפי שאמרה להם אחת המטפלות, "שישכב והעיקר שלא יקבל פצעי לחץ". במילים אחרות: המערכת מוכנה, משיקולים כלכליים, להשקיע רק באדם שמראה במהלך השנה הראשונה סימנים של פריצת דרך בשיקום. אין דרך ביניים ואין השקעה בשיפור איכות החיים של מי שאולי עוד יגיב בהמשך, אך יעשה זאת לאט יותר. ככל שהלכה המשפחה וניסתה להעמיק ולבדוק את הדברים, התברר לה שהרפואה עצמה לא באמת חקרה לעומק את נושא פגועי המוח לטווח ארוך, ולכן אין מדיניות ברורה לגבי מה ניתן לעשות עם אנשים במצב זה.
תחושת הבדידות הלכה והתחדדה. מיום ליום הבינו שאין אדם, גוף או מוסד שאמור לסייע להם בהבנת הסיטואציה ולהגדיר בפניהם מה בדיוק מתרחש, לאן עלולים הדברים להתפתח ומה צריך לעשות עם אמיר. אף אחד לא היה מוכן לנסות לשרטט להם את הסיכויים לשיפור במצבו, למה עליהם להתכונן ולמה מותר להם לקוות. בתקופה ההיא הם לא ידעו למשל על מקרים כמו זה של טרי ווליס מארקנסו. טרי נפגע ב-84' בתאונת דרכים ומאז היה שרוי בקומה. הרפואה התייאשה גם ממנו. בני משפחתו טיפלו בו כל השנים והקפידו לספק לו גירויים כל הזמן. שנה אחרי הפציעה החל טרי לתקשר במצמוץ עיניים. אחר כך הוסיף מעקב באמצעות העיניים והשיב באנחות. 19 שנה אחר כך נפתחו כל מהדורות העיתונים בארצות הברית בידיעה על האיש מארקנסו שהתעורר, ביקש פפסי והתפלא לדעת שרונלד רייגן כבר לא הנשיא. 19 שנה. טרי עדיין בכיסא גלגלים וסובל מבעיות מוטוריות קשות, אבל כמו רבים מפגועי הראש, גרף ההתאוששות שלו נע, באיטיות רבה, כלפי מעלה.
סיפורים כאלה מוסיפים הרבה כוח למשפחת רנד. עוד לפני ששמעו על טרי ווליס כבר הבינו שהם אינם מתכוונים לוותר. אם בחודשים הראשונים שאחרי הפציעה הם היו עסוקים בעיקר בהישרדות של אמיר ושל התא המשפחתי הקטן, בהמשך הם התחילו להבין שגזרת הפעילות צריכה להתרחב, שגם אם איש אינו מבטיח להם שמצבו של אמיר ישתפר, הם יעשו הכל כדי לשפר את איכות חייו. רחל: "זו מלחמה של יום יום, שעה שעה, 24 שעות. המדינה לא ערוכה לטפל במצבים כמו זה של אמיר. אין שום גורם, שום מוסד, שיכול לעזור לנו. אף אחד לא תורם מידע. כל מה שאנחנו יודעים זה פאזל שאנחנו מרכיבים לבד בעבודה אינסופית של טלפונים, אינטרנט ושיחות עם אנשים ואגירה של אינפורמציה".
משה: "מבחינה כלכלית זה לא סיפור פשוט, אנחנו נמצאים עדיין בהליך משפטי ארוך. הסיוע הראשון שקיבלתי זה ביטוח תלמידים. אמיר, כמו כל תלמיד, היה מבוטח, וקיבלתי סכום מסוים בגין המקרה. זה נתן לנו את האפשרות לעבור את התקופה הראשונה. מעבר לזה לוקחים הלוואות ושוברים חסכונות, אבל זה הולך ומידלדל".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הוריו של אמיר, משה ורחל רנד. "מבחינה כלכלית, זה לא סיפור פשוט". צילום: דני אבן-צור
|
|
|
|
|
|
|
לא נכנעים בקרב
|
|
|
|
|
|
|
עד היום משה אוכל את עצמו על כך שלא היה לו כבר אז את כל הידע והנחישות להילחם בממסד הרפואי שיש לו עכשיו. אם היה יודע יותר, היה מתעקש על טיפול בתא לחץ מיד אחרי הפגיעה, על מנת לנסות לשפר את חמצון תאי המוח הפגועים. "אכן", מאשר ד"ר יהודה מלמד, מנהל המחלקה לרפואה היפרברית בבית החולים אלישע, "כאשר יש לנו חוסר אספקת חמצן כתוצאה מאירוע, הטיפול בחמצן צריך להיות כמה שיותר מהיר. טיפולים שנמשכו עד שש שעות הראו תוצאות מצוינות".
אמיר החל לעבור טיפולים בתאי לחץ יותר משנה אחרי הפציעה. עד היום עבר מספר סדרות ארוכות (ויקרות) של טיפולים כאלה, סך הכל 160 טיפולים. קטעי וידאו מדגימים את ההבדל בין אמיר בטיפול הראשון לאמיר בטיפול האחרון, קשה שלא לראות את השינוי שעבר. בקטעים הראשונים אמיר לחוץ וכמעט אינו מגיב לסביבה, בעוד שבסוף הטיפול הוא נינוח, מחויך, ערני. כל הצלחה כזו תדלקה את משפחת רנד בהחלטתה שלא להיכנע בקרב על אמיר.
משה: "אמנם אצל אמיר לא היתה פריצה דרמטית בשנה הראשונה, אבל מהשלבים הראשונים התחלנו לראות אצלו התקדמות, איטית, אבל לכל אורך הדרך. זה התחיל שישהשבעה חודשים אחרי הפציעה, כשגילינו שהוא עוקב עם העיניים, וזה התקדם להרמת ראש וכך הלאה. העברנו אותו למקום הסיעודי הכי טוב בסביבה (בית חולים אלישע), אך מעבר לזה, את כל התוכנית השיקומית אנחנו בנינו לו, לבד, עם כל הניסיון והמידע שהצלחנו ללקט".
רחל: "קצה החוט מבחינתי היה לפני שנתיים, כשהבאנו באופן פרטי קלינאית תקשורת. היא באה לבית חולים, ראתה את אמיר ואמרה לי,'תקשיבי טוב, הוא פגוע ראש ולא חסר הכרה, ומגיע לו שיטפלו בו. יש דרך לטפל ויש מה לעשות, ואת תשימי אותו בחינוך מיוחד'. אני הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי,'על מה היא מדברת?' כשהגעתי למשרד החינוך אמרו לי:'איפה הייתם עד עכשיו?', ואני שואלת מאיפה בכלל הייתי צריכה לדעת שקיים דבר כזה?".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אמיר נהנה באמבטיה. האח דוד: "הוא היה המצחיקן של המשפחה"
|
|
|
|
|
|
|
למצוא את האיזונים
|
|
|
|
|
|
|
סדר היום של המשפחה, כפי שמתועד במצלמות "עובדה", סובב כולו סביב אמיר. בבקרים נמצאים איתו הדוד מוטי, אחיו של משה,והדוד אברם (בן דוד של רחל), שלוקח אותו לבריכה טיפולית. משה, שבעבר לא היה חוזר הביתה לפני השעה שבע בערב, מקפיד להגיע כל יום עד רבע לארבע אחר הצהריים, אוסף את רחל, ושניהם מתייצבים בבית החולים ונמצאים עם אמיר עד סביבות השעה שבע או שמונה בערב. שני האחים, שניהם סטודנטים,מגיעים בסופי שבוע,חגים וכדי למלא חורים בימי חול. וישנה גם נטלי, בחורה שהמשפחה שכרה, שנשארת עם אמיר עד שעה עשר בלילה ונמצאת גם בחלק מהבקרים. רק לאחרונה יצאו משה ורחל להצגה בפעם הראשונה מאז הפציעה של אמיר.
משה: "כל עניין סדרי העדיפויות של המשפחה השתנה. כל החיים היפים של משפחה, עבודה, לימודים, חופשות, טיולים, הכל השתבש. בהתחלה זה הרי תבע מאה אחוז מהזמן. אני חזרתי לעבודה רק לאחר עשרה חודשים, אני לא עובד באותו היקף שעבדתי קודם ולא לוקח על עצמי את אותם תפקידים. עשיתי את הוויתור והיום העבודה היא בסדר עדיפויות שונה. גם החיים הרגילים, הכל נפסק.
"רק בחצי השנה האחרונה אנחנו מבינים שכדי שיהיה לנו כוח להמשיך בסיפור הזה, אנחנו צריכים למצוא את האיזונים וצריך לעשות גם דברים אחרים. אז במינון מאוד נמוך אנחנו מתחילים לעשות את זה. היה לנו מנוי לתאטרון שלא ניצלנו בשלוש השנים האלה,אז לפני חצי שנה חזרנו ללכת לתאטרון". רחל: "ובשבילי כל יציאה כזאת, זה לעבור. . . זה קשה לי. . . מאוד קשה. אין לי רגע של שקט. אני אף פעם לא שקטה. את משאירה את האדם שהכי חשוב לך בידיים של מישהו אחר, ואפילו הן יהיו הידיים הכי טובות. את תלויה בהמון גורמים". משה: "כל פעילות שאנחנו עושים שקשורה ביציאה או משהו כזה, מצריכה התארגנות לוגיסטית מיוחדת, מי יחליף אותנו, מה קורה כשאנחנו לא שם".
נהוג לומר שמשברים מהסוג הזה הם המבחן האולטימטיבי לעמידותו של התא המשפחתי. לא כל משפחה יכולה לשרוד את הטלטלה העצומה שעוברת עליה מרגע האסון. נראה שמשפחת רנד עברה את המבחן בהצטיינות יתרה. רחל: "יכול להיות שהילדים קיבלו כל השנים את המסר שמשפחה וילדים זה דבר חשוב, וזה לא משהו שבמלחמה עליו אפשר לוותר כל כך מהר". משה : "המשפחה עוזרת לנו להילחם. אם המשפחה היתה מתפרקת, לכל אחד לחוד היה קשה מאוד למלא את המשימה. יחד זה יותר קל". רחל: "הילדים עושים את הוויתורים. הנה דנה, בחורה שאחרי צבא במקום לנסוע לדרום אמריקה או להודו, היתה שנתיים בבית החולים עם ההורים שלה. אותו הדבר דוד, שהחסיר שנה בלימודים, ועבר מאוניברסיטת באר שבע לאוניברסיטת תל אביב כדי להיות יותר קרוב".
משה: "אין ספק שהם ויתרו. למרות הקשר ההדוק והקרוב, אנחנו עושים הכל על מנת לשחרר אותם להתחיל את חייהם. הרי הדבר הזה לא ירפה מהם, יישאר איתם תמיד, אבל מעבר לזה נעשה הכל כדי שיוכלו לחיות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אמיר בבריכה, בידיו של הדוד אברהם, הממונה על טיפולי המים
|
|
|
|
|
|
|
כמו בטירונות
|
|
|
|
|
|
|
סדר היום של אמיר עמוס כמעט כמו לו"ז טירונות צנחנים. "היום", מתגאה משה, "הוא יוצא מבית החולים לפחות חמש או שש פעמים בשבוע". שלוש פעמים הוא נוסע לבית הספר אופקים, בית ספר של החינוך המיוחד, שם הוא פוגש ילדים אחרים וקלינאית תקשורת עובדת איתו באופן פרטני. למשל, מתרגלת אותו באכילה, כדי שיפעיל את בית הבליעה.
פעמיים בשבוע הוא נוסע לבריכה. פעם בשבוע יוצא למעון היום "הלב הקדוש" (מוסד נוצרי בחיפה), לעבוד עם נועה גלעד, מרפאה בעיסוק, מול מחשב ובמתקנים המיוחדים הנמצאים במקום. נועה גם מגיעה פעם בשבוע לבית החולים לתרגל את אמיר. הוא נראה טוב, תמיד לבוש מעודכן, שוכב במיטה או יושב על כיסא גלגלים. על הקירות הלבנים תלויות כמה ברכות. סדר היום שלו מורכב גם מטיפולי פיזיותרפיה, העמדה על מיטה מיוחדת שהמשפחה רכשה עבורו בסיוע ועד העובדים ברפא"ל, ואפילו ספינינג, תרגילים על אופניים מיוחדים המותאמים לאנשים במצבו. אחרי הצהריים מקריאים לאמיר עיתונים, סיפורים, משמיעים לו מוזיקה או סתם יושבים ומדברים איתו.
מעבר לעובדה שכל פעולה פעוטה של אדם בריא היא הישג ענק עבורו, גם הלוגיסטיקה של פעולות השיקום מורכבת. הבריכה, למשל. לאחר שהצוות המסור של בית החולים אלישע, בעזרתו של הדוד מוטי, מלביש את אמיר בבגד ים ומוריד אותו מהמיטה לכיסא גלגלים, נוסעים מוטי ואמיר ברכב מיוחד, המסוגל לשאת כיסא גלגלים. בבריכה בקריית ביאליק ממתינים להם שניים. נורית כהן-גילון, ההידרותרפיסטית, והדוד אברם. אברם היה כבר פנסיונר כשאמיר נפגע. הוא שהה ימים ארוכים עם בני משפחת רנד בבתי החולים ובשנתיים האחרונות הוא ממונה על הטיפול במים. כשהתבקש הדוד אברם לחזור לעבודה כמנהל מוסך, התנה את חזרתו בהסכמת בעל המוסך לאפשר לו לצאת לפחות פעמיים בשבוע מהעבודה כדי להיות עם אמיר. בעל המוסך הסכים, ומאז אברם מתייצב עם בגד ים כל ראשון ושלישי בבריכה, נושא את אמיר על כפיו למים, מתרגל אותו עם נורית ונושא אותו בחזרה.
גם לנורית וגם לאברם אין ספק לגבי ההתקדמות העצומה שאמיר עשה בזכות הטיפולים הרבים. "הילד מבין את מה שאומרים לו", מעידה נורית, "הוא מבין בדיחות. אם אני מדגדגת אותו הוא לא צוחק, אבל אם אני אומרת לו משהו מצחיק, הוא צוחק. יש שיפור כל הזמן. מזערי ואיטי, אבל רציף. זה שיקום מוח. תא שמת במוח הוא תא מת, אבל אנחנו לא מנצלים את כל התאים, ולכן צריך להמשיך ולעבוד על שאר התאים. אסור להרים ידיים. אמיר היה רק בן 15 כשהוא נפגע. אצל מבוגר השיקום אולי לא היה מצליח, אבל אצל ילד אסור להתייאש".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אמיר רנד. בכה כששמע את שיר האליפות של מכבי חיפה
|
|
|
|
|
|
|
"שמישהו יעזור לנו במלחמה"
|
|
|
|
|
|
|
אמיר עובד היום אפילו על המחשב. לא, הוא אינו משחק במשחקים מתוחכמים וגם לא מסוגל לתכנת. המשחקים פשוטים ומטרתם לגרות אותו ולאפשר לו להפעיל וליזום. למשל, אותם ציורים של ג'וקים על המסך. כשאמיר נוגע עם הראש במתג, הג'וק נעלם ומשמיע קולות פיצוץ. או משחק התולעים, שבו נגיעה במתג או ניסיון לגעת במסך עצמו מקדמים את התולעת בכמה סנטימטרים תוך השמעת מוזיקת רקע (זאת בנוסף לקולות הרקע של קריאות העידוד והתשואות שמשמיעים הצופים הנלהבים, אבא/אמא והמטפלים).
גם נועה, המרפאה בעיסוק, מדברת על ההתקדמות העצומה שאמיר עבר בשנה וחצי שהיא עובדת איתו. "בהתחלה הוא היה פחות ערני, נטה להירדם, הראש שלו היה שמוט והוא היה מנותק מהסביבה", היא מספרת. "היום הוא ערני, מגיב, יוצר קשר עין בקלות, מחייך ואפילו עושה מאמץ להשתמש בידיים וברגליים. הוא מסוגל להתרכז כמעט 50 דקות בעבודה, בעוד שבהתחלה כבר אחרי עשר דקות לא היה עם מי לדבר". " אנחנו רואים אצל אמיר ניצוצות של תפקוד שכל הזמן משתפר", אומר ד"ר יוסף גילבורד, הנוירולוג המטפל ברנד. "בתחום המוטורי, לדוגמה, הוא פחות ספאסטי (נוקשה), ובתחום הרגשי התגובות שלו ממש אדקטיביות (מותאמות). הוא מחייך, מגיב, עוקב עם העיניים. הודות לטיפולים המשותפים של כולנו, חלה התקדמות".
במהלך צילומי הכתבה אי אפשר היה שלא להבחין במידת המודעות והתגובה של אמיר לסביבתו. המצלמות מאוד סיקרנו אותו, אבל כשלחדר המחשב נדחקו נועה, דנה, אמא רחל, הבמאית, הצלם, המקליט והתחקירן, זה היה יותר מדי. אמיר הראה סימני אי נוחות ברורים וסירב לעבוד על המחשב. אחרי עשר דקות יצא צוות הצילום. אני (א.ו) נשארתי בחדר בזווית שבה אמיר לא ראה אותי, והיה כמעט מפתיע לראות כמה מהר הוא נעשה שקט יותר וקואופרטיבי. תוך כמה דקות שוב נשמעו קריאות ה"כל הכבוד אמיר", כשהג'וקים לא שרדו.
ד"ר יהודה מלמד: "כשהוא הגיע אלינו, הוא היה, הייתי אומר, לא בן אדם, בלי שום תגובה, מה שמוגדר כמוות מוחי. תוך כדי הטיפולים, יחד עם הפיזיותרפיה והגירויים הבלתי פוסקים של המשפחה המופלאה הזאת, לאט לאט ראינו את השיפור". אבל השיפורים הקלים והמעודדים במצבו של אמיר לא מצליחים להרגיע את משפחת רנד. הם חרדים עדיין מהיעדר התמיכה וההכוונה בקבלת ההחלטות, ובעיקר כמובן מהעתיד.
רחל: "שמישהו יעזור לנו במלחמה שיש לנו. לחפש פריצת דרך בשיקום. לקחת אחריות. למה אין במדינת ישראל מקומות לאנשים במצבו של אמיר? למה זה או שיקום מהיר, שמותנה בזמן, או סיעוד? ". משה : "המערכת קובעת שאמיר צריך להיות במוסד סיעודי ואנחנו בטוחים שזה לא המקום המתאים. אמיר צריך להיות במוסד סיעודי טוב, אבל צריך גם לקבל הרבה הרבה שיקום, ואולי שיקום יותר מסודר, שיאורגן על ידי אנשים יותר מקצועיים מאיתנו. כל מקומות השיקום בארץ מתוחמים בזמן. אני מחפש מקום סיעודי/שיקומי ארוך טווח, במשמעות של שנים. יש חולים עם פוטנציאל של שיקום איטי, אבל יש להם בפירוש הרבה מקום להתקדם, ואין פה מקומות כאלה. מוכרחים לתת לאמיר למצות את הפוטנציאל שיש בו".
רחל: "אנחנו שני אנשים, עם אברם המלאך וגיסי המלאך, ושני ילדים, ויסלחו לי כל האנשים הנהדרים שתומכים בנו ואני לא מזכירה אותם, אבל כמה זמן עוד אפשר יהיה להמשיך ולהמשיך ולהמשיך ולהמשיך? בסוף זה רק אנחנו, זה בלתי אפשרי".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
![]()
|
|
 |
|
/images/archive/gallery/165/353.jpg
 |
|
|
פצוע בקרית אליעזר, אחרי האסון
|
|
 |
![]()
|
|
|
|
/images/archive/gallery/165/340.jpg
|
|
|
אחד הפצועים במהומות בקרית אליעזר.
|
|
|
![]()
|
|
|
|
/images/archive/gallery/102/704.jpg
|
|
|
עטר. האליל של אמיר
|
|
|
![]()
|
 | | | /images/archive/gallery/220/433.jpg | | | שחקני מכבי חיפה | | | ![]()
|
|
|
|
|
