 |
/images/archive/gallery/188/307.jpg שי דורון במדי מכללת מרילנד.
צילום: אוניברסיטת מרילנד  |
|
|
| קורעת רשתות: סיפורה של שי דורון |
|
| היא לא גדלה בגטו בהארלם, אביה לא בכלא ואמה לא נרקומנית * שי דורון, כולה בת 20, עם שני צמידים על היד ועגיל שובב באוזן היא הכוכבת של ה"מרילנד טרפס" * כך הפכה ילדה טובה רמת-השרון לשם החם בכדורסל המכללות האמריקני * ואם תשאלו אותה, היא לא עוצרת על הקווים והיעד שלה ברור: להגיע לליגת הנשים הטובה בעולם, הוו-אן-בי-איי * גופייה 22, תתחילו לשנן |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
בעז גאון, מרילנד
18/2/2005 13:12 |
|
|
|
|
|
|
|
בתשע בערב הסתיים משחק הכדורסל, ומבטן כנסיית הספורט המכונה על ידי המקומיים "בניין הקומקאסט", על שם חברת התקשורת האמריקנית ששפכה לתוך היסודות 175 מיליון דולר, רטטו החוצה 5,000 צופים וושינגטונים, שגררו את עצמם לאוניברסיטת מרילנד. רק אז הבנתי, כי כדי להבין את התופעה המכונה "קולג' בסקטבול" (או בעברית "כדורסל מכללות"), יש להתרחק מעולם החולין ולהתקרב למקודש.
שהרי מהי המרפסת רחבת הידיים של ה"קומקאסט", המשקיפה אל השדות המוריקים שמתחת, והמגמדת את הצועדים אליה וממנה, אם לא תעלול ארכיטקטוני שנועד לגרום למאמינים להביט מעלה ולמצמץ ביראה? ומהו צב הברונזה התקוע במרכזה, סמלה
המסחרי והקמע של קבוצת הכדורסל המקומית ה"מרילנד טרפס", אם לא סוג של אל פגאני קדום שיש לכרוע לפניו ברך לפני כל משחק, אגב מלמול חרישי של הפסוק המתנוסס מכל עבר- "Fear the Turtle" ("תיראו את הצב!").
מאחורי שני אלה, במסלולו הישיר של הנכנס אל תוך ה"היכל" ממוקם קודש הקודשים בתוך ארון שקוף מזכוכית. מסביבו תלויות תמונותיהם של האבירים שהשתתפו במסע הצלב שהסתיים בהשבתו הביתה: חואן דיקסון, לוני בקסטר, סטיב בלייק, ביירון מוטן, קריס ווילקוס, והכהן הגדול, המאמן "קוץ'" גארי וויליאמס (שיש הנשבעים שראו אותו זוחל במעלה שבילי הקמפוס בתוך שריון צבים לפני משחקים מכריעים).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דורון, הלילה מול מיאמי. ויתרה על טניס. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
המאמנת שרוקעת ויורקת
|
|
|
 |
|
|
|
אנחנו מדברים כמובן על גביע אליפות המכללות The Sears Trophy, שבו אסור לגעת ובקושי מותר להסתכל, שקבוצת הגברים של ה"טרפס" הביאה הביתה ב-2002 אחרי מאזן כמעט מושלם של 32 ניצחונות לעומת ארבעה הפסדים. כל זה היה כמובן שנתיים לפני שהחמישייה החלה לאכול פיצות ובורקסים בפסקי הזמן, אחרת קשה להסביר את קריסתם לעבר המאזן הנוכחי, 20-12.
מה שמסביר מדוע החליטו אפיפיורי מחלקת האתלטיקה של האוניברסיטה, בפרברי הבירה וושינגטון, להקים לפני שלוש שנים מסדר חדש, כזה שיחזיר את החוטאים הביתה, אל תוך כותלי ההיכל, שהכניסה אליו עולה 34 דולר במשחק רגיל. שלא לדבר על התורמים הכבדים של תעשיית כדורסל המכללות שלא אוהבים, כפי שיסביר לנו מיד טרוי טאקר, אחד המנהלים, לשים כסף על לוזרים. תקציבה השנתי של כנסיית הספורט במרילנד המכילה 27 ענפים שונים, כולל חשבון מים וחימום, הוא 44 מיליון דולר. מדובר בהרבה מים והמון חימום. מה גם שחברת קומקאסט החלה לעלעל בחשבונות ולהרהר אם היה שווה למשכן את המכנסיים בשביל מי שבתמורה סיפקו לה רק פצעי קור.
ראשונה נרכשה המאמנת של אוניברסיטת מינסוטה, ברנדה פרז, שלקחה שנה קודם לכן קבוצה מרוסקת עם מאזן של 20 הפסדים ושמונה ניצחונות, ואחרי ניעור אלים א-לה כלא אבו-גרייב, השיבה אותה לבעליה עם מאזן של 20 ניצחונות ושמונה הפסדים. תעלול שהביא את סוכנות הידיעות אי-פי לבחור בה כמאמנת השנה בכדורסל, עם כל הכבוד לפיל ג'קסון (ויש).
פרז, שצריך לראות אותה זועקת, רוקעת ויורקת על שחקניה במהלך פסק זמן כדי להבין מדוע הם משתדלים לא לחזור אל הספסל עד סוף המשחק, היא שירדה ב-2002 לבו-וויליאמס, וירג'יניה, כדי לדלות משם במלקחיים בחורה דקיקה ועדינה למראה (מטעה) בשם שי דורון. למרות יהדותה שיחקה דורון עד אותו הזמן בתיכון הנוצרי הניויורקי בעל השם ההולם Christ The King, ועוד לפני כן שיחקה דורון בעיר ישראלית בעלת השם האקזוטי רמת-השרון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דורון. "השנים בישראל היו המאושרות בחיי". צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
מגנט התורמים הגדול ביותר
|
|
|
|
|
|
|
דורון, מעין ז'אן דארק של הכדורים הכתומים, התעוררה כבר אז ראשונה לפני כולם (כדי ללכת ל"ג'ים") והלכה לישון אחרונה (אחרי "שוטינג פרקטיס"). כל זאת אחרי שהיגרה לאמריקה מארץ הקודש במצוותו (כך אנו יודעים היום) של צב הברונזה של ה"טרפס" שאמר לה "לכי לך, לאמריקה". ודורון הלכה, יחד עם ההורים יהודה ותמרי החיים היום בגרייט-נק, לונג-איילנד, ניו-יורק, כדי לפרנס את החלום של הבת שלהם.
כדי לשכנע אותה לקחת את ההצעה של מרילנד ולדחות את ההצעות של סטנפורד והארוורד, הכניסו אותה אנשי מרילנד לתוך כנסיית הספורט קומקאסט וכיבו את האורות. אז בבת אחת הדליקו את הפרוז'קטורים ושם, תלויה ומתנפנפת לצלילי כינורות אילמים, התנפנפה גופייה מספר 22 עם השם "דורון" מאחור והסמל של הצב מלפנים.
דורון קיבלה את ההצעה של מרילנד. מאז עברו שלוש שנים. היום האוהדים של מרילנד קוראים לה "שיישיי" וחברי הנבחרת "בוקישה". היא מגנט התורמים הגדול ביותר של מרילנד, כפי שיכולים להעיד בני הזוג ביל ומארי האנגאן, שיושבים עכשיו על ספסל ומביטים באימון כאילו היה רסיטל לפסנתר. ההאנגאנים לא יגידו כמה תרמו, אבל זה הספיק כדי להיות מוזמנים באופן פרטי לאימון פלוס ארוחת צהריים עם הקבוצה פלוס כרטיסי אח"מים למשחק הערב וביום ראשון.
דורון גם ממוקמת במקום השני בין שיאני הקלעים של הליגה עם 39 נקודות נגד צפון קרוליינה, 37 נקודות נגד פלורידה, ועוד, וכל זה בשנתה השנייה בלבד בליגת המכללות. היא סייעה להפוך מחדש את הצב של ה"טרפס", ששכב בשנים האחרונות על גבו ונפנף ברגליו באוויר, ואפילו העלתה את מחזור המכירות של חולצות "הטרפס" עם מספר 22, כפי שסיפר לי המוכר בחנות המזכרות בקומה השנייה (ניתן להשיג שם גם בקבוקי תינוקות וקוביות שש-בש עם לוגו של ה"טרפס"). חוץ מזה, היא אחת מכוכבות סדרת הריאליטי "מתחת לשריון" המתמקדת בקבוצת כדורסל הנשים של מרילנד ושמשודרת ברשת קומקאסט אחת לשבוע, שבאחד מפרקיה זועקים כמה אוהדים "שי דורון, התחתני איתי!".
לבסוף , אם לא יקרה אירוע בלתי צפוי, בעוד שנתיים צפויה להיות שי דורון הישראלית הראשונה באן-בי-איי, או ליתר דיוק בגרסתה הנשית, ה-WNBA.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שריל סוופס. "אני לא סובלת אותה". צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
בד ג'ואיש אס קיקר
|
|
|
|
|
|
|
בעוד ארבע שעות תעלה שי דורון, או כפי שכינה אותה הכרוז שיייי דורווווון, אל הפרקט הנוצץ כקרחת של הקומקאסט כדי לקלוע משם 18 נקודות, ולהוביל את מרילנד לניצחון על נבחרת ווייק פורסט מצפון קרוליינה. כל זאת למרות שדורון חולה, ושרק לפני יומיים, כשהתקשרתי להגיד שאני בדרך, היא נשמעה כמו רדיאטור חצי מרוקן.
"אני חולה", אמרה דורון בטלפון.
"זה אומר שלא תשחקי ביום חמישי? ", שאל העיתונאי.
"מה זה קשור?", שאלה דורון והשתעלה.
עכשיו היא נשמעת יותר טוב, אבל על כתף ימין מונחת מגבת כפולה, שתפקידה לחמם את הגידים שהתנגשו לפני כחודש בשחקנית קבוצת ג' ורג' יה-טק. מאז "הכתף עובדת על 90 אחוז", כדברי דורון. הברך הימנית שלה שרוטה וגם האמה השמאלית. על המגבת המחממת את הכתף יש כתמי דם זעירים, ובכלל דורון נראית כעת כמי שהתגלגלה בתוך חבית מראשו של צוק.
"שיישיי", כפי שיודעים אוהדי מרילנד (וגם פרנסיה שהעניקו לדורון מלגת לימודים מלאה), אוהבת לזנק על כל כדור, כאילו אחריו לא תיתקל באחרים. מהבחינה הזו היא שואו-מנית או "קראוד פליזר", מה שמסביר מדוע רוב הילדים הצעירים שבאים לשחקנים לובשים מעל החולצה שלהם דווקא את גופייה מספר 22 (דורון) ולא את 34 (אלישיה סמית', הכוכבת האחרת) או את מספר 1 (קריסטל לנגהורן, הכוכבת השלישית).
על יד שמאל עונדת דורון שני צמידים: אחד צהוב, להבעת סולידריות עם המלחמה בסרטן של לאנס ארמסטרונג, והשני כחול, להבעת סולידריות עם ישראל, מה שמשמח את הסטודנטים היהודים שבאים למשחקים להביע סולידריות עם דורון. דורון היא אישה של סמלים, ולמשחק עצמו תעלה גם עם סרט ורוד על הרצועה הימנית של הגופייה כדי לתמוך סמלית בקיי יהאו, מאמנת נבחרת צפון קרוליינה-סטייט, שנלחמת עכשיו בסרטן השד. "זו מחלה שכולנו פוחדות ממנה", אמרה דורון, "וכולנו יכולות לחלות בה".
יש לה שני קעקועים: האחד באותיות סיניות על הרגל שתרגומן הוא "שמחה ומזל", מה שמעניין כי דורון היא בחורה די מופנמת שאיננה סומכת על המזל. והשני של פרפר, שניתן לתארו כקעקוע הפרידה שלה מישראל, שאותו ציירה החברה הטובה ביותר של דורון מימי התיכון ברמת-השרון, עדי סגל. גבוה על אוזן שמאל יש עגיל שמטרתו, אם אני מבין נכון, לאותת כי דורון היא לא נייס ג'ואיש גירל אלא באד ג' ואיש אס קיקר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מינסוטה מול סיאטל ב-WNBA. החלום הגדול של שי. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
השחקנית עם האודם
|
|
|
|
|
|
|
היא נולדה בישראל ועברה עם הוריה ואחותה בגיל שלוש לדאלאס, טקסס. ארבע שנים לאחר מכן עברה המשפחה לריברדייל, ניו-יורק, ושנתיים אחר מכן לגרייט-נק, לונג איילנד. כשההורים החליטו לחזור לישראל היתה דורון בת 14. מה שמסביר מדוע רוב האמריקנים אינם יודעים ש"שיי" (בסגול) היא בעצם שי (בקמץ) כלומר לפחות חצי ישראלית. מכל הדברים שנכתבו עליה - ולדורון לא אכפת מה כותבים עליה - פגע בה כאשר כתבו עליה כאן כי היא "אמריקנית לכל דבר".
"השנים שחייתי בישראל", אמרה ועיסתה את הכתף, "היו המאושרות ביותר בחיי. למה עזבתי? מסיבה אחת: כדורסל. בכיתה י' החלטתי שאני רוצה לשחק בוו-אן-בי-איי. הייתי כאן בקייטנות בקיץ, אבל זה לא מספיק בשביל שיראו אותך מאמני קולג'. זו היתה ההחלטה הכי קשה שקיבלתי בחיים שלי".
החלטה יותר קלה היתה להעדיף את הכדורסל על הטניס. כדורסל נשים, היא אומרת, הוא הספורט האידאלי: המשחק גם קבוצתי וגם מהיר, אבל איטי מספיק בשביל להיות טקטי. כל זאת להבדיל מכדורסל גברים למשל שקרוב יותר לקרקס קופים ומתבסס רק על וירטואוזיות פיזיולוגית. "מה עושה למשל שאקיל או'ניל?", שואלת דורון בתימהון, "מה הבעיה הגדולה? הוא בסך הכל קרוב לסל אז הוא מטביע. בקיצור הוא משחק כמו גבר".
כששאלתי כיצד מתמודדת שחקנית כדורסל נשים עם התביעה החברתית, גם בעידן הפוסטפמיניזם, ללדת עד גיל 30, ומה כל זה עושה לקריירה (מה זה נקע לעומת הריון?) הסתכלה עליי דורון כאילו נולדתי ערב גירוש ספרד. "בן כמה אתה? אה, בן 33. אני בת 20. יש בליגה נשים שנכנסו להריון, עשו ילד וחזרו לשחק. מי למשל? נו, מספר 22, היא משחקת ביוסטון קומטס, איך קוראים לה. . . נו , היא משחקת כמו בת. . . שריל סוופס! היא משחקת עם אודם. אני לא סובלת אותה. לי לא אכפת איך אני נראית. אכפת לי לנצח".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דורון. מתעוררת ראשונה, נרדמת אחרונה. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
כיסא המזל של אבא
|
|
|
|
|
|
|
בעוד פחות משעה יתחיל המשחק, ושי דורון שרועה עכשיו על מיטת הטיפולים ליד הג'קוזי הטיפולי. היא מניחה למעסה למתוח אותה כמו מרמלדה שמישהו שכח בשמש. אנחנו מדברים על ציפיות ואכזבות ועל הקשר ביניהן. האם מלחיץ אותה שלאן שלא מסתכלים - בחדר העיתונות, בחדר ההלבשה, במשרדים - תלויה התמונה של שיייי דורוווון? האם מלחיצות אותה ציפיות הישראלים שהתאכזבו שלוש פעמים (הנפלד, שפר, קטש) ומקווים לא להתאכזב ברביעית?
"לא מעניין אותי מה אנשים אחרים חושבים", היא גונחת, בוהן רגלה השמאלית כמעט מגרדת את תנוך אוזן. "יש לי ציפיות מעצמי. . . אחח . . זה כואב. . . אתה יודע כמה דברים יכולים לקרות במשך שנתיים? למה להתעסק במשהו שיקרה רק עוד הרבה זמן? אולי שאתעסק גם בשאלה מתי אמות?".
אחרי המילים האלה קמה דורון וצלעה לעבר משחק הכדורסל נגד פורסט ווסט. באותו הזמן בתוך האולם התמקמה שלישיית החברות כסופות השיער איליין גיבסון (מרילנד), מיטה מקווי (דלוור) ושארלין לאר (שוב דלוור). שארלין לבשה את חולצת ה"מרילנד טרפס" שלה על גבי החולצה הרגילה שלה, מראה ששיווה לה מוטת כנפיים של שחקן פוטבול מהקו הקדמי. אפילו אם שארלין היתה נופלת מטנדר פתוח היא לא היתה שוברת דבר, לפחות לא בפלג הגוף העליון.
מקווי: "אתה שואל מה אנחנו אוהבים בשי? אני אגיד לך. שהיא משחקת את כל המשחקים שלה, עד הסוף". גיבסון : "היא כוכבת, אבל היא לא מתרברבת". מקווי : "חוץ מזה שאנחנו תומכות בכדורסל נשים כי הוא יותר מעניין, יחסית למשחק של הגברים ששם כולם סתם הוט-דוגס".
שתי שורות מעל שלישיית הנשים, בתוך מעיל עור פרוותי שצווארונו זקור, על אותו הכיסא שעליו הוא יושב תמיד בשביל המזל, התיישב יהודה דורון. "זה לא נכון שאני יושב כאן תמיד", אמר (מסביבו התעקשו). "אני לא מאמין באמונות תפלות. אני מאמין בבת שלי". דורון קם, הניח יד ימין על הלב ושר עם האמריקנים את השיר על הדגל זרוע הכוכבים. יהודה דורון בא לכל המשחקים של הבת שלו, ואת הדרך למטוס שמביא אותו למרילנד בשש בערב ומחזיר אותו לניו-יורק ב-11 בלילה הוא מכיר כמו שהבת שלו מכירה את הדרך למיטת הטיפולים של מרילנד. "אנשים בארץ לא מבינים", הוא אומר ביושבו על קצה הכיסא, "מה שקורה פה זה עסק. . . השקיעו בילדה הזאת רבע מיליון דולר במשך ארבע שנים ועכשיו צריך להחזיר להם את ההשקעה. . . הבעיה של שי היא שלא אכפת לה מהדברים האלה. יש משחקים שהיא אפילו לא יודעת כמה היא קלעה. העיקר שהקבוצה מנצחת! אני מסביר לה: שי, הדברים האלה חשובים. . . הם מופיעים אחרי זה בסטטיסטיקות. . .".
כמו כל הורה הדוחף את ילדו או ילדתו במעלה הר תלול במיוחד (שמצדו השני ייתכן ומסתתרת תהום עמוקה) דורון טוען שהוא בסך הכל "דקורציה". "מה אני מבין בכדורסל? ", אמר ומשך כתפיים תוך כדי בהייה במעודדות מהעידן הישן, שנראו קצת נבוכות מהעובדה שמשני הצדדים הסתכלו עליהן, בזלזול מה, נשות העידן החדש. "אתה שקט היום", אמר מישהו לדורון האב כמה דקות לאחר מכן, כשהיה ברור שציפורני הפציעה עדיין ניכרים בבתו. "יש לי שפעת", אמר דורון האב בשיניים חשוקות. המשחק הסתיים בתשע בערב בתוצאה 67-77 לטובת מרילנד. דורון קלעה 18 נקודות. אביה נשם לרווחה ומיהר לתפוס את טיסת הלילה ללונג-איילנד. "נתראה", הוא אמר לאוהדים סביבו, "ביום ראשון.
הלילה: 20 נקודות לדורון בניצחון על מיאמי
|
|
|
|
|
|
|  | | דורון. הגאווה של מרילנד. צילום: אי-פי | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
