 |
/images/archive/gallery/267/428.jpg שי בירוק.
צילום: עדי אבישי  |
|
|
| לא קולטים אותם: כך נעלמים כשרונות העדה האתיופית |
|
| שי בירוק בכלא צבאי, כפיר צוקול נובל בראשל"צ, זיו כבדה נשכח בצפרירים, עזרא אליו פרש ואפילו ברוך דגו תקוע. הכשרונות האתיופים נרמסים תחת שרשראותיה של המנטליות הישראלית. "עד שלא יפנימו שאנחנו זקוקים לטיפול אחר," אומר אליו, היום איש מכירות באיזור התעשיה בנתניה, "שחקנים ימשיכו להיעלם" |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
אייל לוי
10/3/2005 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
עזרא אליו עובד באזור התעשיה בנתניה כאיש מכירות בחברה המייבאת שרשראות למפעלים. סביר להניח שחלק מאלה שעובדים איתו כלל לא יודעים שלפני עשר שנים, בגיל ,18 הוא היה חלוץ במכבי נתניה וקוטלג כהבטחה גדולה. אליו היה בן העדה האתיופית הראשון שסומן, עוד לפני ברוך דגו, זיו כבדה וכפיר צוקול, אבל כמו רבים מהכשרונות שייצרה העלייה, הוא לא שרד.
"ואחרים כן יצליחו, משהו השתנה,"? אליו שואל וממהר לענות. "אני מגיל 18 מפרנס את הבית ואני לא היחיד. זה לא הצבר שהולך לאימון עם נעלי בית. הייתי תמים, האמנתי להבטחות, אבל אף אחד לא ידע איך לטפל בי.
לא קלטתי לאיזה ג'ונגל נכנסתי והיום, כששואלים 'לאן נעלמת,'? אני מבין שהם לא יודעים שהסיפור שלנו מסריח כמו בהמה מתה. עד שלא יפנימו שאנחנו זקוקים לטיפול אחר, שחקנים ימשיכו להיעלם. שי בירוק כזה, חייבים להחזיר אותו למציאות, אחרת הוא ימצא את עצמו במצבי."
המועדונים מלאים בשחקנים בני העדה האתיופית, מילדים ועד בוגרים. ממושמעים, אתלטים, חלקם בעלי יכולת טכנית מדהימה, רק שבאיזשהו מקום, בין הנוער לבוגרים, הם מתפקששים. לא רק בספורט, בהכל. בניגוד לעלייה ממדינות חבר העמים, שהשתלבה די חופשי בחברה, כאן הסיפור יותר מורכב וכואב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ברוך דגו, קשר מכבי ת"א. צילום: עדי אבישי
|
|
|
 |
|
 |
|
בגלל חוסר הרגישות
|
|
|
 |
|
|
|
"אנחנו כל הזמן צריכים להוכיח את עצמנו, בתקווה שהחברה תתייחס אלינו אחרת," אומר בכאב אדיסו מסאלה, העולה הראשון מאתיופיה שהגיע לכנסת. "המצב קשה. יש משפחות בנות 14 נפשות שבהן ההורים מביאים הביתה שכר מינימום ויש ילד אחד שהוא מוכשר בספורט, אז תלך ותשקיע בו? יש הבדלים גדולים בתרבויות."
מהם בדיוק?
"סף הרגישות של הקהילה מאוד נמוך. אצלנו יש נימוס, שלווה. אנחנו באנו ממקום של כבוד הדדי וכבר אמרתי לחבר'ה הצעירים 'אל תחפשו כבוד כי החברה הישראלית לא נותנת.' באנו מחברה טוטאליטרית. את המושג 'לקחת מנהיגות' למדנו כאן. תראה, אני מכיר את משפחתו הביולוגית של ברוך דגו. היא משפחה לתפארת, אבל היא לא היתה יכולה לעשות את מה שעושה המשפחה המאמצת מבחינה כלכלית, תרבותית ומנטלית."
כשמסאלה מדבר על המשפחה המאמצת, הוא מתכוון במיוחד לדוד תשובה, שצמוד לדגו 24 שעות ביממה. "תגיד למסאלה שהוא ידאג לבית מסודר ואני מוכן לקחת על עצמי את כל השחקנים האתיופים, לטפל בהם בהתנדבות," תשובה זורק כפפה. "תיקח את שי בירוק. תחת חסותי, הוא היה מסודר בצבא. לברוך היתה בעיה? ביום שהוא התגייס הלכתי למפקד הבסיס ואמרתי 'זה כוכב שצריך לצאת לכל אימון.' אין להם פה. ברוך בן 23 ועד היום אני שואל אותו 'איפה היית ומתי אתה חוזר."'?
תשובה ודגו צמודים מהיום שבו השחקן החל להתאמן בגיל .13 "בלי דוד אני לא יודע אם הייתי משחק היום," דגו מודה. "עברתי על בשרי קללות, ריבים, תאקלים. ילד, שנמצא כאן רק שנתיים, וכל דבר קטן ישר הופכים לעניין עדתי. היו ימים שאמרתי 'מה אני צריך את הכדורגל.'? דוד לימד אותי איך להתנהג,
איך לקחת הכל בפרופורציה. אנחנו לא כמו הילדים שהאבא לוקח אותם עד למגרש ומחזיר אותם הביתה. אין לך מושג כמה חשוב החיבוק והפרגון."
תשובה דאג לשלב את ברוך בכוח בחברה. בערבי שישי הוא הדליק מנגל בחצר כשלירן שטראובר, טל בנין ורודריגו גולדברג היו אורחים קבועים. הוא חשב שמי שיהיה אורח בערב שבת, ידאג לתכשיט שלו למחרת. עד היום אבי נמני משוכנע שאחת הסיבות שהוא לא במכבי היא החזית שארגן נגדו תשובה. "אחד כמו זיו כבדה לא פחות מוכשר מברוך," תשובה דואג להדגיש.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"זיו כבדה לא פחות מוכשר מברוך", דוד תשובה. צילום ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
בגלל הגזענות
|
|
|
|
|
|
|
סיפורו של כבדה עצוב במיוחד. בגיל 17 הוא היה כוכב נבחרת הנוער, אנדרלכט רצתה אותו, אבל בלי גב חזק הוא החליט שקריירה בהפועל ת"א מתאימה לו. "היו צעירים אחרים שהקבוצה רצתה לקדם," כבדה מסביר את הנפילה. "יכול להיות שאם היו מדברים בשבילי זה היה אחרת. סוכן, הורה, מישהו שכן מעורבב עם האנשים הנכונים."
לשחקן מוכשר לא תמיד יהיה מקום?
"אין צ'אנס הוגן. במיוחד פה. אתה לא יכול להתייחס אלי כאל שחקן אחר. לא נולדנו פה ואין לנו את אותם ערכים. אתם לא יודעים מה קורה בבית של ילד אתיופי. אלה משפחות שבהן ההורים מבוגרים ולא מבינים מי נגד מי. מעטים האנשים ששמים לב."
אולי מנצלים את העובדה שאתם שקטים ולא מתלוננים?
"הכי קל להגיד 'הם לא מדברים.' אם תבוא בגישה שבאמת אתה רוצה לעזור, אותו ילד כן ייפתח, כי יש לו בטן מלאה. אם תבוא כמו תמיד, אז במשך שעתיים הוא יישב מולך ולא יוציא מילה. זלצר היה עושה את זה הכי טוב. אני זוכר שבנבחרת הנוער חשבתי שאני מדבר עם אבא שלי והייתי אז בשיאי."
זלצר שומע את הדברים, הוא מכיר היטב את הבעיה. "זיו פספוס ענק," הוא מסביר. "אלה שחקנים שצריכים לטפל בהם באופן אישי בכדי לא לאבד אותם."
חלק גדול מבני העדה מעדיף להסתובב בתוך קהילה וממעט ליצור קשר עם ילידי הארץ. יש כאן עניין של רגישות, לעתים רגשי נחיתות, וגדי בן-עזר, אנתרופולוג ופסיכולוג, שחוקר את העדה למעלה מ20- שנה, משוכנע שגם לגזענות יש השפעה. "זה דבר יומיומי," בן-עזר מסביר. "לא מזמן שוטרים עצרו סטודנטים שלי בשער המכללה ואמרו להם 'תראו תעודות,' וכשהם הראו אז אחד השוטרים אמר 'וואו, גדלתם.' סטודנט שלי ענה 'דווקא היינו ככה באתיופיה,' והשוטר התעצבן 'אני רואה שאתה חוצפן, אתה רוצה לגמור במעצר.'? אני משוכנע שאותם סטודנטים היו נסערים, אז מה אנחנו רוצים, שדגו לא יושפע כשצועקים לו 'הו-הו-הו,' כאילו הוא קוף."?
כבדה לא ישכח את אותו משחק של צפרירים מול מכבי נתניה בדצמבר ,2000 שבו התעמת עם איציק זוהר. כבדה תיאר את זה ככה: "בערך בדקה ה70- איציק אמר לשחקנים בקבוצה שלו 'יאללה, תתחילו לפרק כבר את הכושי.' שאלתי אותו 'איציק, למה אתה מדבר ככה, אתה לא מתבייש,'? אז הוא אמר לי 'הורידו אותך מהעץ, התחלת לדבר? מי העלה אתכם לארץ, יא מסריחים."'
למרות שהיתה סולחה, אי אפשר למחוק את האירועים מזיכרונו של זיו. "מאותו יום שום דבר לא הולך לי," הוא משוכנע. "כל-כך קיוויתי שזה לא יקרה ובסוף כשזה בא לי בפנים, האירוע ריסק אותי לתקופה."
הגזענות קיימת?
"ייתכן שמתייחסים אלינו כאל כאלה שאפשר לעשות להם הכל, כי ממילא לא נגיב. קחו לדוגמה את בירוק. הוא במועדון הכי מפואר בארץ, איך יכול להיות שיש לו בעיות בצבא? אם זה היה בניון זה לא היה יורד מהמסך, אבל זה בירוק, אתיופי, קטן, אפשר להמשיך. ריבונו של עולם, זה שחקן נבחרת, תעזרו לו."
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"תתחילו לפרק את הכושי", איציק זוהר. צילום: אלן שיבר
|
|
|
|
|
|
|
בגלל הפסיביות
|
|
|
|
|
|
|
מנכ"ל מכבי חיפה, איתמר צ'יזיק, הוא איש צבא לשעבר. "בכוונה לא התערבנו בנושא של שי בכדי שלא יגידו 'הנה באה מכבי חיפה ומפעילה את קשריה,"' הוא אומר בתגובה. "רק כאחד שהיה שנים בצבא אני מאוד מתרעם על המערכת. אני חושב שהיא היתה יכולה לפתור את הבעיה בשניה. להעביר אותו למקום אחר בגלל שהוא כל הזמן התכסח עם הרס"ר. אני גם משוכנע שהיה קל להיטפל אליו בגלל המקום שממנו הוא בא. לא התמודדו נכון עם הבעיה. הסברתי לשי שלפעמים צריכים להוריד את הראש, אבל בשבילו אלה היו משחקי כבוד."
בירוק עד היום מלווה באנשי נס טוברוק, שם הוא גדל. בטוברוק יודעים שכגודל הכשרון, גודל הבעייתיות. "כל הזמן מישהו צריך לסנגר עליו," מספר בני לם, מאמן קבוצת הנוער, על חניכו לשעבר. "אני אומר לשחקנים 'תהיו חוצפנים חיובים.' לאתיופים אין את זה. אתה לא יכול להגיד שם למישהו 'אתה קפטן.' הוא לא יכול לסחוב קבוצה. יוסף, אחיו של שי, משחק אצלי בנוער, כשרון ענק, אבל כל יום ראשון הוא לא מגיע לאימון. הוא לא מדבר וכמה שהוא שותק, אתה יודע שהוא שביר."
דגו מתקשה לחזור ליכולתו מעונת האליפות, בירוק בכלא הצבאי, צוקול נובל בראשל"צ, כבדה בתחתית ליגת המשנה, הכשרון הולך ונעלם. "מה שהכי בולט אצלם זה שום נכונות לשנות מהתפיסה הערכית. יש אקט של דחיית החברה הקולטת," מסביר פסיכולוג הספורט, נועם אייל, שעבד במכבי חיפה ובמכבי ת"א. "אף אחד לא מנסה להבין איפה החוליה החלשה בתהליך הקליטה. אני חושב שזה במעבר מפסיביות לאקטיביות. אנחנו חיים בחברה שבה ההצלחה נמדדת בניצחון, במדליות. אצלם זה ויתור, חלוקה. כאן זה מצטייר כחולשה, אבל זו טעות. מבחינה ערכית זה סגנון חיים אחר. פה, בתחרות הפנימית, הם הופכים לנטרפים."
אולי צריך לטפל בבעיה?
"קבוצות מתעסקות בשטויות ולא בפסיכולוגיה. בעלים לא לוקחים אחריות על בניית שחקן, הם חושבים על תוצאה מיידית. תראה כמה שחקנים מכבי ת"א הביאה העונה והיא עדיין מבקיעה הכי פחות בליגה. למה? כי היא לא פותרת בעיה, אלא מחליפה גלגלים."
לעזרא אליו כבר לא יעזור טיפול פסיכולוגי, שנים שהוא לא דרך במגרש. "לא חסר לי כדורגל," הוא אומר בלי להסס. "יצאה לי הרוח מכל הריצות והמאבקים. הייתי תמים מדי, ניצלו אותי. היום לפחות אני קם עם חיוך לעבודה. פה אני מאמין לאנשים ואני יכול לעזור למשפחה".
|
|
|
|
|
|
|  | | "בכוונה לא התערבנו", איתמר צ'יזיק. צילום: עדי אבישי
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
