 |
/images/archive/gallery/274/950.jpg איוון רבינוביץ'.
צילום: ראובן קסטרו  |
|
|
| באו קטנים, יצאו קטנטנים: סיפורם של האחים רבינוביץ' |
|
| רק לפני שנתיים זה נראה כמו סיפור ציוני מחמם לב. משפחת רבינוביץ' עולה מארגנטינה בעקבות שני בניה הצעירים, כוכבי כדורגל מבטיחים, המשתלבים בהפועל פתח תקווה. ואז הכל התפרק: פציעות, הפניית גב מצד האגודה והורים שלא עומדים בלחץ. איוון, שהשיג הכל בחיים בלי כפות ידיים, הפסיד בפעם הראשונה. ומקס? מנקה בתים. לחסוך כסף, ולברוח |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
אייל לוי, סופשבוע
18/3/2005 10:00 |
|
|
|
|
|
|
|
בחדר של מקס רבינוביץ19 ,' וחצי, מונחת הזמנה חגיגית ממארגני משחקי המכבייה שייפתחו בקיץ. מבקשים ממנו שידקלם שוב את סיפורו המרגש בכנס חגיגי, מרובה אח"מים. איך הגיע לכאן לפני ארבע שנים כשוער נבחרת ארגנטינה ונשאר כעמוד התווך בנבחרת הנוער של ישראל. מבקשים ממנו לתאר את עלילות משפחתו שעלתה במבצע בזק. אמא מרסלה, אבא לואיס, האחיות סולדד וג'ניפר ואחיו איוון. הכל, ואם אפשר בפרטים. הרי בשביל סיפורים אופטימיים כאלה מתקיימת האולימפיאדה היהודית.
רק שמקס עדיין לא גילה למזמינים שבימים אלה ממש הוא מנקה בתים, אוסף שקל לגרוש כדי לקנות כרטיס טיסה. חזרה לבואנוס איירס.
מקס הוא לא היחיד שמחפש מימון לתוכנית הבריחה. אחיו, איוון בן ה17- וחצי, רוצה עבודה לשעות אחר הצהריים עם סיום הלימודים, רק שאותו אף אחד לא מוכן להעסיק. מי ייקח נער שנולד ללא כפות ידיים? "אני מחכה להזדמנות הראשונה לארוז תיק קטן ולטוס מכאן. מההתחלה לא רציתי לבוא," הוא בועט במרירות. מחלום הכדורגל של משפחת רבינוביץ' נשארו רק השברים.
"איך אני אסביר לך? זו לא סתם אהבה." לואיס, האב, מחפש מילים כדי לתאר את יחסי הקרבה. "אצלנו זה פסיון, תשוקה. אני חולה כדורגל. כל המשפחה חולה. לא יהיה לי כסף, אני עדיין אלך למגרש. יש שם ריח של דשא שאין באף מקום אחר. כשמקס נהיה שוער הייתי המאושר באדם. הוא היה לובש את הכפפות, החולצה הנקייה, תמיד דוגמה, אבל אף פעם לא אמרתי לו שהוא טוב כדי שהוא יהיה עוד יותר טוב.
"וכמה שהוא עבד, איוון עבד יותר קשה. כשהוא נולד עם הנכות בכיתי לאלוהים, 'תן את זה לי, רק לא לילד. הוא לא אשם.' אבל איוון פייטר. הלוואי עלי עשרה אחוזים מהרצון שיש לו. כשהיה תינוק היה קם ונופל כי לא היה יכול
לייצב את עצמו. אולי מאה פעם ולא התייאש. בגיל חמש הוא אמר, 'אבא, אני רוצה לשחק.' ירדתי איתו לחצר עם כדור ומה שהוא עושה היום, עם כל המגבלות, זה מלך. קשה לי לדבר עליו כי יש לי דמעות בגרון."
מקס הגיע לישראל כשוער נבחרת ארגנטינה למשחקי המכבייה ה.16- הוא הצטיין במשחק הגמר נגד ישראל, ובאוטובוס חזרה למלון שאלו אותו מאמני הנבחרת הישראלית, זאב זלצר ואברהם בכר, אם הוא רוצה לעשות עלייה. הפועל פתח תקווה מעוניינת לקלוט. מקס השיב שהוא צריך להתייעץ עם משפחתו.
11 שנה שיחק מקס במחלקת הנוער של ולז סארספילד, אחד המועדונים הגדולים בארגנטינה. הוא היה בן טיפוחיו של חוזה לואיס צ'ילאברט, השוער האגדי של פרגוואי. למרות ההילה, הוא ידע שאין עתיד במדינה שמתפרקת כלכלית. המשפחה לא פעם דיברה על עלייה וזה היה הצ'אנס שלו לברוח לעתיד טוב יותר.
ב11- בספטמבר ,2001 כן, היום ההוא, עלה מקס על מטוס בדרך לישראל. נציגי פתח תקווה חיכו לו בזרועות פתוחות. אירגנו לו משפחה אומנת, סידרו לימודים בבית ספר פרטי, ריפדו את ארנקו בדמי כיס, רק שיהיה מבסוט. "אמרו לי, 'אנחנו משפחה, תרגיש כמו בבית,"' הוא נזכר בימים היפים. הוא אייש את שער הקבוצה ובמהירות הגיע לנבחרת ישראל. מאור אלבז, היום השוער הקבוע של הפועל באר שבע, היה המחליף שלו. "מעבר לשחקן טוב, הוא הנהיג," הוא אומר. "מדריך, אישיות," מספר עליו זלצר. "הוא היה מלכד סביבו את כולם."
בפתח תקווה הרגישו שלמרות ההשתלבות המהירה, הנער עדיין מתגעגע למשפחתו. במבצע משולב באפריל 2002 נחתה כל החמולה בנתב"ג. אירגנו להם דירה מרווחת, לילדים דאגו ללימודים, לאב לואיס סידרו עבודה במועדון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
משפחת רבינוביץ', בישראל. צילום: ראובן קסטרו
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
כולם היו מרוצים, במיוחד כאשר גילו בקבוצה שאיוון, אחיו של מקס, מוכשר כשד. בעונה הראשונה כבש הילד עשרה שערים ובישל .20 הוא צורף לנבחרת הנערים. היה נדמה שמשפחת רבינוביץ' נקלטה בצורה חלקה, אפילו עשו עליה כתבה בטלוויזיה. איוון התקדם, מקס החל להתאמן עם הקבוצה הבוגרת. אמנם שוער שלישי, אבל בסביבתו הקרובה מספרים שהוא פרח מהעובדה שהוא מתרוצץ ליד כוכבי ליגת העל. היתה לו הרגשה שהוא בדרך הנכונה.
אבל הצרות החלו להגיע, וכהרגלן בצרורות. בכיר בקבוצה ביקש לצרף שוער, בן של מכר. זו היתה הנחתה מלמעלה, עניין פוליטי, חוב בין חברים. מקס כבר היה אמור לצאת עם הקבוצה הבוגרת למחנה אימון באוסטריה כשנאמר לו שהוא חוזר להתאמן עם קבוצת הנוער, בשעה שהמקורב נוסע במקומו. "שמתי לב עד כמה הוא נפגע," מספר דב רמלר, אז המנהל המקצועי של מחלקת הנוער בפתח תקווה. "זה לא היה מקסי שהיכרתי. היתה לו נסיגה דרמטית ביכולת, הוא לא הכיר את הפוליטיקות האלה והמלחמות הפנימיות. ניסיתי להילחם בשבילו וזו גם היתה אחת הסיבות שבגללן עזבתי. מבחינתי זה היה פשע ספורטיבי."
שום דבר לא הלך למקס באותם ימים. הוא נפצע במיניסקוס, וכיוון שסר חינו כטאלנט, סבל הזנחה. כשביקש עזרה בשיקום, אמרו לו להמתין בסבלנות. כשחזר היה בכושר ירוד, התייבש על הספסל. עתידו לא היה ברור, וכשסיים את דרכו במחלקת הנוער והיה צריך למצוא מקום בקבוצת הבוגרים, אף אחד לא היה שם כדי לדאוג. מקס: "הייתי בא להנהלה ושואל, 'מה איתי,'? והם היו אומרים, 'חכה בסבלנות,' ובפעם אחרת, 'אנחנו מחכים לתשובה.' וכך עבר יום, שבוע, חודשים, אני יושב בבית ומחכה, והקריירה עוברת לידי. לא הביאו אותי 25 אלף קילומטר כדי להיפטר ממני אחרי שנה. גיל 19 הוא שלב המעבר מהנוער לבוגרים ואני מרגיש שאני מפספס אותו."
מועד הגיוס המתקרב הוסיף עומס על כתפיו של מקס. כששיחק בנבחרת הנוער דאגו להכניס אותו לרשימת אלה שיזכו למעמד מיוחד בצבא, אבל כשאיבד את מקומו בסגל, הפך לעוד שחקן רגיל שנזקק לחסדי המועדון ולקשריו. "אני זוכר שבאתי ליושב ראש, ליאור שחר, והוא אמר לי בציניות, 'אז תלך לגולני.' נלחצתי. הגעתי לישראל כדי לשחק כדורגל, הקריירה היתה חשובה לי יותר מהכל. אז שחר אמר, 'אל תדאג, תדבר איתי לפני שתתגייס.' יומיים לפני הגיוס הרמתי טלפון והוא לא ענה. אפילו לא החזיר לי תשובה. הגעתי ללשכת הגיוס, נכנסתי מיד לקב"ן ואמרתי לו שאני משוגע. אף פעם לא חלמתי לעשות דברים כאלה."
המזל הרע גמר לטפל במקס והמשיך אל איוון. באחת השבתות, בעכו, נכנס בו שחקן יריב בתיקול חזק. הוא שמע את הרעש ובעקבותיו בא הכאב. במגרש לא היה אמבולנס ואף אחד לא חשב על פינוי מהיר לבית החולים. "נסענו באוטובוס ולא הפסקתי לבכות," הוא משחזר. "צרחתי מכאבים."
בבדיקת אם-אר-אי התברר שאיוון סובל מקרע מלא ברצועת הברך, הפיקה נפגעה, המיניסקוס הלך. "אנשים אמרו לי שזו הפציעה הכי קשה שיש. כאלה שתמיד אוהבים לשים פלפל על הפצעים. הם אמרו שגם אם הקרע יתאחה, הרצועה הזו תיקרע אחרי עשר שנים, חמש שנים, חודש. היא בטח לא תחזיק מעמד. אמרתי להם, 'תצחקו עלי כמה שתרצו, אני אשחק כדורגל'".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מקס רבינוביץ' עם השוער הגדול צ'ילאברט
|
|
|
|
|
|
|
החברים נעלמו
|
|
|
|
|
|
|
אלא שהניתוח לא הגיע. איוון שכב בבית עם רגל נפוחה וכואבת והרגיש איך מצבו מחמיר מיום ליום. בקבוצה לא מיהרו לטפל בעניינו. רק אחרי חמישה חודשים של ייסורים, מישהו שהכיר היטב את סיפורה של המשפחה דאג לקצר לנער את התור ולהכניס אותו לחדר הניתוח. המועדון לא יצר קשר. אמרו שהפיזיותרפיסט עסוק, שאין זמן לשקם אותו.
איוון התקשה להתרגל למצבו החדש. הוא לא היה יכול להשתמש בקביים ונדרש לעזרת בני משפחתו בשימוש בכיסא הגלגלים. מקס לא היה במצב טוב יותר. האח הגדול, שלא הצליח למצוא את דרכו חזרה למגרש, נכנס לדיכאון. "אתה לא יודע כמה דמעות היו בבית הזה," מספר מקס. "הורדתי חמישה קילוגרם מהמשקל. לא היה לי תיאבון. הייתי יוצא מהחדר ומתחיל לבכות. אנשים שפעם כל כך רצו לעזור לנו נעלמו. לא טלפון, לא ביקור. נשארנו לבד."
רמלר לא נמצא היום בהפועל פתח תקווה, אבל הוא כואב את המצב. "צריכים להכיר אותם כדי להבין מאיזה חומר הם עשויים. הם היו מודל לחיקוי אצלנו במחלקה. לא רק היכולת, גם הגישה. מבחינתי הם היו מסומנים לקבוצה הבוגרת, ואם הייתי נשאר, לא הייתי נותן להתמוטטות הזו לקרות. זה לא ספורט, זה יחס לבן אדם. הנערים האלה היו צריכים הרבה אומץ בכדי להגיע לכאן, אז לא להושיט להם יד."?
הפועל פתח תקווה נפרדה גם מלואיס האב, שאמר לאנשים בדיוק מה הוא חושב עליהם. למשפחה הודיעו שהיא תיאלץ לפנות את הדירה שהושכרה עבורה, מאחר שמקס סיים את דרכו בקבוצה. משפחת רבינוביץ,' שהגיעה לכאן עם תקווה גדולה, מצאה את עצמה בדירת שלושה חדרים בלב העיר. רעש, צפיפות והרגשה מרה של תסכול.
"בבואנוס איירס היה לנו בית פרטי," אומר איוון. "היה כלב ותוכי, היו עצים וחצר שאפשר לשחק בה, ואם לא, היינו שמים בכביש שתי אבנים ומשחקים כדורגל והיה שקט. אני מאוד מתגעגע לשקט הזה ולחיים הנוחים ולאנשים שמחייכים. פה אנחנו עוברים שנה וחצי של חור שחור".
היחידה המשפחתית כולה החלה להתפרק. לפני שבעה חודשים התברר למרסלה שבעלה מנהל רומן מחוץ לנישואים. היא לא היתה מוכנה לסלוח ללואיס ולא משנה כמה ביקש לחזור, היא הראתה לו את דלת היציאה. כל המשפחה ניתקה עם האב קשר מהכעס ומהעלבון. הם זכרו איך עזבו את ארגנטינה כמשפחה מאוחדת ומבחינתם זו לא היתה רק בגידה באם.
לואיס נותר חסר כל. בלי משפחה, בית ועבודה. הוא מצא ספסל בגן ציבורי לא רחוק מביתו והעביר שם את הימים. "כשאתה לבד בלי קשר עם הילדים, אתה מרגיש שאין יותר טעם לחיים," אמר ועשה הפסקה גדולה בדבריו כשדמעה הופיעה בזווית העין.
היה זה אלברט רושל, יהודי דתי בעל חנות ספורט במרכז העיר, שמצא אותו. אחרי כמה שיחות היכרות, רושל הציע לו שיבוא איתו. הוא סידר לו מקום לינה אצל קרוב משפחה בהרצליה ומדי יום הוא אוסף אותו לעבודה בחנות הספורט. "הוא אדם גדול," לואיס אומר על האיש שהציל אותו. "הוא אמר לי, 'החיים לא נגמרו,' ולאט לאט מרים אותי. לא העבודה שהוא נותן לי, כמו התמיכה הנפשית".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
האחים איוון ומקס רבינוביץ' כשהיו ילדים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחרי שבעה חודשים של נתק החליט לואיס לנסות לחדש את הקשר עם ילדיו. הוא ידע ששני בניו מתאמנים יום-יום בחדר הכושר בקאנטרי ספורטן בפתח תקווה. איוון שוחה ומקס מחזק את שריריו כדי להיות מוכן לרגע שבו ייקרא מחדש למגרש.
לואיס חיכה בסבלנות מחוץ לבניין עד שאיוון ייצא ראשון. "תכתוב בבקשה שאיוון זה אלוהים בשבילי ורק הוא יודע את זה," הוא אומר בכאב. "הוא לא רצה לדבר איתי. אני יודע שעשיתי טעויות ואני לא מושלם וגם לא האבא הכי טוב, כי כשהם היו צריכים אותי, לא הייתי לידם. אבל איוון צריך לדעת שלא משנה מה יהיה, כשהוא ישחק אני אעמוד ליד הגדר ואלווה אותו. הוא לא יראה אותי, אני אראה אותו. בעולם אין ילד כזה. זו פריבילגיה שהוא הילד שלי, אבל בכלל לא בטוח שזה לזכותו שיש לו אבא כמוני."
איוון לא מוכן להתייחס לנסיונות הפיוס של אביו. "הוא יודע איזו טעות הוא עשה." מקס שונה מאחיו. אצל איוון יש משהו מאוד מחוספס, קשוח, תלאות החיים כנראה חישלו אותו. אצל מקס יש עדינות, רכות, אצילות. כשאביו פגש אותו אחרי חודשים שלא דיברו, מקס הגיב בחיבוק.
"מצדי שנחזור עכשיו להיות משפחה," מקס אומר בלי להסס. "חסרה לי האווירה של פעם. הכדורגל, המסיבות. אבא שלי אלוף במנגל, אבל אני יודע שסיפורים כאלה רק הזמן מרפא. עכשיו זה יותר מדי טרי וכואב."
מרסלה עדיין פגועה מכדי לדבר על זה. "אני מתייחסת רק לילדים שלי," היא מציבה גבולות ברורים. אבל לואיס לא מוכן לוותר. "לא היינו אף פעם משפחה של מיליונרים, אבל תמיד היתה שמחה בבית. פה באנו למנטליות אחרת ולא התחברנו. הילדים שלי עצובים, אפילו שהם לא אומרים. אני רואה. עשיתי טעות, אני יודע, אבל בחיים שלי לא אתגרש. לא, לא, בחיים, בגלל הילדים שלי. אני באתי עם כל המשפחה ואם אני הולך, זה רק איתם."
מרסלה יוצאת כל בוקר לעבודה בשש וחצי וחוזרת בשמונה בערב. היא מתחילה בגן ילדים ולאחר מכן עובדת כמטפלת. מהטיפוסים החזקים, שלא נותנים לבית להתמוטט, לא מראה סימנים של חולשה. "אולי יום אחד ייגמר לי הכוח, אבל כשאני רואה את הילדים שלי זה נותן לי דלק להמשיך. אני לא מסתכלת אחורה,על החיים שהיו לנו פעם,ונזכרת במה שהיה.אני תמיד עם הפנים קדימה, אומרת לילדים, 'אל תדאגו, אלוהים רואה הכל."'
משפחת רבינוביץ' נשארה לבד. בעבר היתה הפועל פתח תקווה ממהרת לסדר כל בעיה קטנה. ארנונה, חשמל, ריהוט. טלפון אחד והכל במקום, ככה זה כשרוצים מישהו בכל מחיר. היום הבית ריק. "תשב כאן שבוע, היחידה שנכנסת זו השכנה ממול," אומר מקס בציניות קלה. "כולם נעלמו. היו לי חברים בנבחרת, ברוכיאן ואלמדון ושקל, וכשאני רואה את ארבייטמן ברחוב הוא בקושי אומר לי שלום. בחיים לא פגעתי באף אחד. אין לי אפילו חבר אחד בארץ".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
האב לואיס, עבר לגור על ספסל ציבורי. צילום: ראובן קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
שקם את עצמך
|
|
|
|
|
|
|
הקול של מקס שקט, כמעט לוחש. לא מזמן החליט לחזור לארגנטינה. הוא יצר קשר עם קבוצת באמפילד, שהציעה לו לבוא למבחנים. לא לקבוצה הבכירה, בינתיים רק למילואים. לא הצעה אידאלית, בטח לא משכורת יפה, אבל בכושרו הנוכחי הוא לא יכול לסרב. רק שהיום אין לו כסף לכרטיס טיסה והוריו רחוקים אלפי דולרים מלממן לו את הנסיעה. הפתרון: עבודה שחורה, כסף מהיר. מקס התחיל לנקות בתים מדי יום.
"אני לא ממש טוב בזה," הוא מתנצל. "לפעמים בזמן הניקיון אני חושב מה קרה לי. בארגנטינה השחקנים שהייתי מתלבש איתם זה קסטרומן מלאציו ופלגרינו ששיחק בואלנסיה. אתה בא ממקום שהקבוצה שבה שיחקת היתה אלופת העולם. אתה בא עם תקווה כי אתה רוצה להצליח. עזבתי בית ספר, משפחה. בשנה הראשונה קיבלתי מה שרציתי.נעליים חדשות כל חודש. בארגנטינה הייתי משחק במשך שנה עם אותן נעליים והדברים האלה נתנו לי התלהבות ומוטיבציה. הייתי בסרט טוב ואמרתי נעשה עוד שנה ואני בבוגרים. פתאום אתה נפצע לא בכוונה ונעלמו האנשים, נעלמו הקשרים וכל הדברים היפים שנתנו לך. פתאום אתה מנקה בתים כדי לברוח. יש לי טעם מר בפה על מה שעשו לי. יחס, בסך הכל קצת יחס."
אבא לואיס יושב ליד, שומע וכואב, פיזית. "כל החיים ראיתי אותו עם כפפות של שוער ואף פעם לא חשבתי שאראה אותו עם דלי וסמרטוט. בפתח תקווה יש אנשים רעים. לא אשכח מה הם עשו לבנים שלי. לואיס רבינוביץ' לא רוצה שהבנים שלו ישחקו בקבוצה הזו גם תמורת מיליון דולר. באתי לפה בגלל כדורגל, כי הייתי משוכנע שזה העתיד שלהם, ועכשיו נותנים לנו מכה בפנים."
אבל איוון לא ויתר על חלום הכדורגל. כשהקבוצה לא עזרה לו בשיקום, הוא החליט לשקם את עצמו לבד. יום-יום עלה על אופניו, הכניס בתוך תיק צד שני כדורים ללא אוויר, כדי להקל על המשקל, משאבה, שלושה קונוסים, ונסע עד לפארק הלאומי ברמת גן כדי לחזור לכושר. אבל ללא עזרה מקצועית הוא הבין שמצבו לא משתפר. שנה וחצי כבר לא שיחק כדורגל.
מקס נזכר בזלצר ובכר,מאמני נבחרת הנוער,שתמכו בו כשהגיע לארץ.כשהוא בכה,הם תמיד היו לו למשענת.הוא הציע לאיוון להרים טלפון. זלצר מיד הפעיל חבר בקופת חולים מאוחדת וביקש ממנו לארגן לאיוון טיפולי פיזיותרפיה ללא תמורה. עניין של ציונות, מעבר לנושא הספורטיבי.
כבר חודש שאיוון עושה טיפולים. לא מזמן מישהו ששמע את הסיפור עניין את מכבי תל אביב בנער. ביררו פרטים וביקשו להביא אותו, אולי יש על מה לדבר. אבל איוון עדיין חשדן, לא בדיוק מעכל את מה שעבר ויודע שכאן אין גבול לסבל. "הלוואי, זה החלום שלי," הוא אומר וממשיך לחלום על אירופה. לאחרונה דיברו איתו על קריירה בשוודיה, ואם רק היה לו מספיק כסף, הוא מזמן היה שם.
"כל מה שקרה הופך אותי ליותר חזק," אומר איוון. "אתה רואה את הדלת הזו? אני מעדיף שאף אחד לא ייכנס דרכה ויעשה לי טובות, במיוחד לא אלה שאמרו שהם המשפחה החדשה ונעלמו. אין לנו משפחה אחרת חוץ ממי שיושב כאן ואנחנו נצא מהחור הזה. אותי הם בטח יזכרו. יראו אותי בטלוויזיה, אבל לא פה, אלא ביורוספורט. אני בטוח שאצליח. הפציעה הזו עשתה אותי מראדונה. תמיד אמרתי לאמא שלי, 'אנשים כמוני, שיש להם מגבלה, הם הכי עקשנים. אנחנו רוצים יותר.' אם אני לא אצליח לקשור שרוכים, אשב שבוע עד שאצליח. אנשים שחושבים שאפצע עוד פעם לא יודעים עם מי יש להם עסק. הם לא מעניינים אותי. יש איוון חדש והוא יחזור כמו מלך."
במרפסת ביתם, ברחוב ראשי ורועש במיוחד בפתח תקווה, תלוי שלט תוצרת בית בספרדית. "שנה טובה." "זה אנחנו מאחלים לכל מי שעובר כאן ברחוב, שיהיה לו טוב," מסביר מקס.
אתה חושב שיהיה טוב?
"מגיע לנו, אין לנו כלום חוץ מכדורגל. אין לי אפילו תעודת בגרות. תשאל אותי כמה זה 2 כפול 4 ואני לא אדע. תן לי כדור ואני אדע הכל".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
