 |
/images/archive/gallery/279/570.jpg אוהדי נבחרת ישראל מול אירלנד.
צילום: רויטרס  |
|
|
| קדחת המגרש: השבוע החגיגי של הכדורגל הישראלי |
|
| ברפואה זה נקרא מאניה דפרסיה, מחלת נפש שהמדינה שלנו סובלת ממנה כבר שנים. יום אחד מדברים על אבטלה ושורפים צמיגים, ולמחרת מתייצבים באצטדיון רמת-גן ושרים את ההמנון, עטופים בדגל ישראל, בקול חנוק מדמעות. אפילו וואליד באדיר ועבאס סוואן שרק לפני חודש יצאו מהאצטדיון עם שלל קללות גזעניות, הם עכשיו מועמדים לתפקיד נשיא המדינה. עד המשחק הבא |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"זה היה משהו לא מהעולם הזה," דני שמש מספר ובקולו עדיין נשמע רעד קל של התרגשות, "היינו איזה 12 איש ביציע, ישבנו לא רחוק מדגל הקרן. לא מדבר על ילדים מהשכונה אלא על גברים שעברו כבר את גיל ה,50- כאלה שראו הכל בחיים. בהמנון עמדנו מתוחים, רציניים, ושרנו עם גרון חנוק מדמעות. פתאום המילים והדגל קיבלו משמעות כל כך גדולה וזו הרגשה שפשוט קשה לתאר. תשמע איך אני צרוד. אופוריה."
שמש הוא אוהד נבחרת ישראל בכדורגל, למי שבלבל עם לוחם סיירת מטכ"ל. פטריוט אמיתי. הוא נסע אחרי הבחורים המצוינים לחורים שרגל אדם בקושי דרכה בהם. הוא הניף את דגל המדינה ביציעים שוממים, סטייל ניל ארמסטרונג בגרוזיה. בשנים האחרונות חלה התקררות ביחסי שני הצדדים, גם בגלל מחלת הסוכרת שהגבילה אותו מלטוס חופשי, אבל כשאירלנד וצרפת נחתו כאן, שמש לא שאל שאלות מיותרות והתייצב לצו 8 כמו אלפים אחרים.
קשה להסביר מה
שקרה השבוע סביב הכדורגל הישראלי. באחריות מלאה אני אומר לכם שלמקצוע הקשה ביותר בשנה האחרונה נבחר ברוב קולות כתב הספורט שמתמחה בענף המשמים. פיזית ונפשית. לראות משחק בליגת העל זה לעתים קרובות עינוי סיני, שרק בזכות נס רפואי לא נגמר בנזק מוחי בלתי הפיך. מי שראה את הפועל חיפה וחזר מהתופת בשלום, יכול לכתוב ספר ולחלק חתימות.
אז היו קיטורים וקללות ושבועות שיותר לא נדרוך במגרשים, אבל ביום רביעי לא נשאר כרטיס בקופות האצטדיון הלאומי, הפסימיות התחלפה באופטימיות. מי אנחנו? אלופי העולם. "זו היתה התעניינות חסרת תקדים," משוכנע יו"ר ההתאחדות, איצ'ה מנחם, "אף פעם לא קרה כזה דבר. אם היו לי 20 אלף מקומות נוספים, הייתי ממלא גם אותם בקלות. לפני חודשיים כשאמרתי שהאצטדיון יהיה מלא, היו ספקנים שאמרו 'המחירים גבוהים, אין שיווק.' היום המשטרה מתעסקת באיך לעצור ספסרים. סוף סוף יש לנו צרות של עשירים".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"התעניינות חסרת תקדים", איצ'ה מנחם. צילום: עדי אבישי
|
|
|
 |
|
 |
|
משב של רומנטיקה
|
|
|
 |
|
|
|
ברפואה זה נקרא מאניה דפרסיה, מחלת נפש שהמדינה שלנו סובלת ממנה כבר שנים. יום אחד מדברים על אבטלה ושורפים צמיגים בצומת ולמחרת ואליד באדיר ועבאס סוואן, שרק לפני חודש יצאו מהאצטדיון עם שלל קללות גזעניות, הם עכשיו מועמדים לתפקיד נשיא המדינה.
"כשהבקעתי את השער לא בדיוק קלטתי את המשמעות שלו," סוואן משחזר את השוויון המתוק נגד אירלנד, "הבקעתי שערים חשובים בחיים. רק אחרי המשחק הרגשתי את העוצמה כמו מכה בפרצוף. היום הסתובבתי בתל-אביב ושוטרים, חיילים, מאבטחים כולם עצרו אותי, טפחו על השכם 'כל הכבוד, תמשיך ככה.' פתאום אין הבדל בין יהודי לערבי, אתה מרגיש שכולם מאוחדים תחת מטרה אחת, להגיע למונדיאל. הבעיה בכדורגל שהמרחק בין שמחה לדיכאון הוא כמה שניות או כמה סנטימטרים, ואין אפשרות לתקן."
שני שערי השוויון של סוואן ובאדיר החדירו משב מרענן של רומנטיקה, הנה בא לו דווקא השחקן הערבי ומציל את כבודה של הנבחרת. אפילו בפורומים של אוהדי בית"ר ירושלים באינטרנט נרשמה הקלה בסגר.
"היום, כשתהליך ההתנתקות מתבשל, יש הרגשה של דף חדש באוויר," מסביר פסיכולוג הספורט, נועם אייל, "עם תוצאה טובה אנחנו מנסים להוכיח שאנחנו כמו שאר העמים, דבר שאנחנו מנסים להשיג שנים ללא הצלחה. הרי תחרויות הספורט הן המלחמות של היום, רק בדרכים מקובלות."
האירים עלו כבר לפני שנים על הנוסחה של כדורגל עם לוחמה שווה לגאווה לאומית. עם של 4.5 מיליון תושבים ששולח אלפי אוהדים עם הנבחרת לכל מקום בעולם. 8,000 הגיעו למשחקי המונדיאל במזרח הרחוק, למעלה מ3,000- ביקרו כאן בסוף השבוע שעבר.
זה לא היה רק כדורגל שחדר לכאן במלוא עוצמתו, זו היתה גם התיירות שפרחה ברחובות תל-אביב. אחרי שנים של יובש, ריח של בירה ברחובות. דני שמש הלך לפאב תל-אביבי ערב המשחק, ניסה לארגן מפגש עם אוהדים אורחים אפילו ארגן להם מיניבוס, אבל הם לא הגיעו. היו יותר מדי שתויים בשביל להסתחבק.
"לא עבדתי דקה השבוע," מדווח שמש, שבימים רגילים עובד כסוכן מכירות של מוצרי אלקטרוניקה, "כל בוקר קניתי את שלושת העיתונים, החניתי את הרכב בתחנת האוטובוס הראשונה בכביש החוף ולא זזתי משם עד שגמרתי ללקט את כל המידע. אחרי זה הייתי מבצע כל כמה שעות גיחה לבית המלון של הנבחרת. קצת לדבר, להתחכך, לספור דקות ביחד. ימים כאלה זה אושר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אוהד אירי בישראל. צילום: עודד קרני
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התיקו מול אירלנד מילא מצברים לשנה שלמה. לא התוצאה כמו הדרך. שער שוויון בשניות האחרונות זה דבר לא אופייני לנבחרת שבדרך כלל מתויקת כלוזרית חסרת תקנה. מצד אחד נראו פרצופים אירים מאוכזבים ומולם עשרות אלפים שחגגו עצמאות. אנשים שכחו שאנחנו בסך הכל ישראל הקטנה, וצרפת, היריבה הבאה, היא בעבר אלופת עולם, אלופת אירופה. שחקניה הם הקצפת שליד הדובדבן. נעלמו ברגע אחד רגשי הנחיתות המאפיינים אותנו ופינו מקומם לתקווה.
המאמן הצרפתי, ריימונד דומנק, ישב ביום שלישי במסיבת העיתונאים חיוור כמו פלקט ודקלם תשובות לא ברורות. כשנשאל מה הוא אומר על הביטחון שמפגינה התקשורת הישראלית מול החשש הקיים במחנה הצרפתי, הוא גמגם: "אני לא מתעסק עם עיתונות. מה השאלה הבאה."?
האם המשחק הזה הוא מבחינתכם "להיות או לא להיות,"? המשיך להקשות עליו אחד העיתונאים המקומיים. דומנק, עם עבר של שחקן תיאטרון, ניסה לשדר אפתיות. "ההבדל בין כדורגל לתיאטרון, שבהצגה אתה מההתחלה יודע מה יהיה הסוף." שום הצהרת כוונות.
צרפת הגיעה לכאן בצל ההתבטאות האומללה של השוער פביאן בארטז שהודיע שהוא מפחד לשחק בישראל כי יש לו משפחה. המאמן ניסה להסביר שדבריו של בארטז הוצאו מהקשרם, אבל הוא שכח שהם שודרו בטלוויזיה ותורגמו מילה במילה. פה לא היה רק עניין ספורטיבי אלא גם פוליטיקה, ואת המסע של האורחים ליוו עיתונאים מכל העולם שניסו לעלות על גל הפרובוקציה.
שנים שלא אירחנו כאן נבחרת ברמתה של צרפת בגלל הגלות שכפו עלינו מוסדות הכדורגל הגבוהים בעולם, רק שהאופוריה והעניין מסביב הוציאו אותנו קצת מדעתנו. זלזול, הקנטות. יגאל צור, שליח ערוץ ,10 עמד מול האוטובוס של הנבחרת האורחת ועשה פרצופים של התגרות. הוא נראה יותר ליצן מעיתונאי. למחרת היה זה מנהל האצטדיון אילן יבלוקובסקי שדאג להרחיקו מסביבת האורחים, שחס וחלילה לא תירשם תקרית דיפלומטית.
הצרפתים הם סנובים שלא רגילים לראות את ישראל בסביבתם הקרובה, בטח לא מסתכלת עליהם בגובה העיניים, כמעט ולא סופרת אותם. "אתם מדינה עם תשוקה לכדורגל," התרשם פרשן הטלוויזיה הצרפתית, ז'אן מישל לארקה, שחקן עבר בעצמו, "זה דבר שמוביל באופן טבעי לתקווה ולאופטימיות, ההפך ממה שקרה בנבחרת צרפת שם הביטחון התערער בגלל התוצאות האחרונות. אני יודע שעד היום היה כאן סדר עדיפויות אחר, ובצדק, אבל אם ישקיעו יותר בספורט, בטח יגיעו להישגים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בטחון מעורער, נבחרת צרפת. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
בין המוקשים
|
|
|
|
|
|
|
אולי יותר מכולם אחראי ליצירת האווירה הנינוחה המאמן אברהם גרנט. קודמו, הדני ריצ'רד נילסן, התנהג אלינו כמו אירופים, אבל אנחנו לא כאלה, ולכן התקשורת זיהתה פרצות ונכנסה בו חזיתית. שלמה שרף, שאחז במשרה כמעט לכל אורך שנות התשעים, היה נלחם במבקרים, ואווירת הכאסח היתה כמעט יומיומית. רק גרנט יודע איך לתמרן בין המוקשים.
"המאמן הצליח לרתום לצרכים שלו את העיתונות והוריד במידה ניכרת את רמת הארסיות," מסביר הפסיכולוג אייל, "האווירה סביב השחקנים היא היום ביטחון ורוגע. גרנט עושה קמפיין שעוד לא היה כמוהו בעולם. הוא מביא את אשתו ואת כל מי שיכול לסייע כדי להגיע למטרה. הוא גרם לתקשורת להיות מסוכסכת בינה לבין עצמה בנוגע אליו ולא להפנות את כוחה לכיוונו."
גרנט משדר שמסע כזה עוד לא היה. קמפיין מדהים. מעטים נגד רבים, דוד נגד גולית. הזיכרון שלנו קצר, הרי גם מאמנים קודמים היו קרובים להשלמת המשימה לא פחות מהמאמן הנוכחי. למי זה משנה? היום אף אחד לא מקשיב לנביאי זעם. "אפילו אם לא נעלה למשחקי גביע העולם, לא תהיה הרגשה של שבר," מרגיע הפסיכולוג אייל, "תהיה הרגשה שהקמפיין הזה היה יותר טוב מקודמיו. הנבחרת הישראלית לא מפסידה כמו שציפו ממנה. היא עומדת יפה. תהיה הרגשה שהנחנו תשתית."
לפני 12 שנה היה זה ראובן עטר שחולל סנסציה עולמית באצטדיון בפריז, כשכבש שער ניצחון לישראל האלמונית מול צרפת הגדולה. אז זה נראה כמו תחילתה של דרך חדשה, האופוריה חגגה, אבל היתה עצירה. הבנו מהר מאוד שזה היה ערב חד-פעמי.
"עוצמת השמחה היתה עוד יותר גדולה מזו של היום כי זה היה מקרי," עטר משוכנע עכשיו, "היינו טירונים באירופה, היה בנו משהו בתולי. אלה לא היו שיטות קבועות אלא כל יום משהו חדש. היום נתקוף, מחר נגן. עכשיו זה הרבה יותר מסודר, מאורגן, השתלבנו באירופה, למדנו מהטובים ביותר. בחגיגות, לעומת זאת, נשארנו ישראלים. תמיד הן היו ונשארו ספונטניות. מכבי תל-אביב הרי כבר זכתה בעבר בגביע אירופה בכדורסל, אבל תהיה בטוח שגם בפעם הבאה 200 אלף יגיעו לכיכר. עניין של הרגל".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
התקשורת נכנסה בו, ריצ'רד נילסן. צילום: דוד פליגל
|
|
|
|
|
|
|
חזרה לקרקע
|
|
|
|
|
|
|
זו לא המצאה ישראלית האופוריה הספורטיבית שמנותקת מהאווירה היומיומית. זה קיים בכל מקום בעולם. הרגשת השייכות והמאבק הלאומי. לכו לברזיל ביום משחק נגד ארגנטינה ותרגישו כמו בעיצומו של חג. לכו למשחק בין אירלנד לצפון אירלנד. בעצם שבו בבית למען ביטחונכם האישי.
"היום ספורט הוא דת לא פחות גדולה מהנצרות ומהיהדות. באהבה, בשמחה, בעבודה שמלווה אותו," משוכנע אלכס גלעדי, חבר הוועד האולימפי הבינלאומי וסגן נשיא חברת אן-בי-סי, "מי חלם בערוץ 10 על כזה רייטינג? וזה לא רק כאן. באנגליה מדינה שלמה יצאה מדעתה כשהנבחרת הגיעה לגמר גביע העולם בראגבי, ומדובר במשחק ששודר בתשע בבוקר. מה שנכון, אצלנו זה תמיד 'הכי גדול, הכי מרשים.' אתה עולה לטיסת אל על ואומרים לך: 'שתהיה הטיסה הכי הכי טובה.' מה זה הכי טוב? כאן מגיעה מחמאה לגרנט שידע להוריד את האנשים מהעצים. הוא אמר מראש שלא משחקים נגד פראיירים."
הירידה מהעץ היא בדרך כלל המשימה שבה אנחנו נכשלים. המפלה היא דבר שקשה לנו לקבל למרות הידיעה המוקדמת שאנחנו פחות טובים ומוכשרים. יש ניסיון להדחיק, ואז ההפסד כואב עוד יותר. למזלנו השבוע יצאנו בסדר. שתי תוצאות מחמיאות. "אם תשאל אותי האם האופוריה מוצדקת? אני הייתי רוצה שנהיה קצת יותר מציאותיים," יו"ר ההתאחדות, מנחם, מביע משאלה, "רק ששבוע כזה יכול להיות מנוף לעתיד. הצלחנו כאן, אולי נביא בעונה הבאה עוד קהל למגרשים, נשפר מתקנים. זו לא תהיה רק הנבחרת, זו תהיה זריקת מרץ לכל הענף שזקוק להתעוררות."
מי יודע, אולי. לפחות נשארה התקווה. לפני שיצא למשחק נגד צרפת, גילה שמש סוד שרק אוהד אמיתי מסוגל להבין: "כל החבר'ה קנו דגל, עשרה מטרים על עשרה מטרים. משהו מדהים. נדרנו נדר שרק אם מובילים, אנחנו פורשים אותו ביציע. תזכור להסתכל על שער ."10
זה מה שאופוריה בכדורגל יכולה לגרום לאיש בן .50 תכונה, תפילה, תקווה, אופטימיות, הכל מרוכז בשבוע אחד של נאמנות למולדת. בשאר ימות השנה הוא בדיוק כמוני וכמוך, מעביר את הזמן עד המשחק הבא.
|
|
|
|
|
|
|  | | "הספורט הוא דת", אלכס גלעדי. צילום: מתוך ערוץ 10
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
