 |
/images/archive/gallery/294/806.jpg הפועל המעפיל
צילום ארכיון  |
|
|
| אחרוני המעפילים: קריסתה של הפועל המעפיל |
|
| בשנות השישים והשבעים אליפות רדפה גביע * בשנות השמונים נרשם התואר האחרון * בשנות התשעים הגיע המיתון * המילניום בישר את הגסיסה * ובחודש שעבר חתמו במשק על צו פירוק * הפועל המעפיל, אימפריית הכדורעף הישראלית, כבר לא בליגה הראשונה * למה זה קרה, ואיך עם 300 אלף שקל אפשר להחזירה (בגדול) לחיים |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
אבי אורנן
26/4/2005 10:00 |
|
|
|
|
|
|
|
115 אלף שקלים הם, בערך, שכרו השבועי של שרונאס יאסיקביצ'וס במכבי ת"א. 115 אלף שקלים, בדיוק, היו השנה תקציבה השנתי של קבוצת הכדורעף של הפועל המעפיל. לא תקציב המשכורות, לא התרומה מהספונסר, לא תמיכת המועצה המקומית, זה התקציב, כולל הכל. איך חיים עם זה? אז זהו, שלא כל-כך חיים. הפועל המעפיל, פעם מעצמת על עם 14 אליפויות ו-12 גביעי מדינה, ירדה השנה לליגה השניה, התפרקה.
כמה משוגעים לדבר, מגובים בחבורת ילדים מקומיים, הצליחו, לפחות רשמית, להחזיק את הקבוצה מתפקדת ולהעביר את העונה, אבל מבחינה ספורטיבית, השנה כולה התנהלה במצב של מוות קליני. הקבוצה הופיעה למשחקים, אבל לא ממש שיחקה. לא כוחות קוראים לזה בבית ספר. ובמעפיל, כל השחקנים, פרט לשניים, הם תלמידי תיכון. על שחקני חיזוק זרים, מן הסתם, אף אחד בכלל לא חלם. מחזור אחרי מחזור זה נגמר בטבח, תבוסות צורבות של 3-0, ללא תחרות, ללא סיכוי. הילדים היו עולים על הסעה מאולתרת, חוטפים בראש, מחכים שייגמר, אוכלים סנדוויץ' עם חומוס שהגזבר/מנהל/אפסנאי/אבא, שלמה שחר, היה מכין להם, וחוזרים הביתה. המשחק האמיתי שלהם היה למחרת בצהריים,
בליגת העל לבתי הספר. שם, מול בני גילם, הם הגיעו לגמר וסיימו במקום השני בארץ.
שלטון היחיד של המעפיל בפרט, וקיבוצי האזור בכלל, בכדורעף הישראלי נגמר בשנות השמונים. פעם שיחקו בליגה הראשונה ארבע קבוצות מהסביבה, המעפיל תמיד היו הכי טובים, אבל גם העוגן, מעברות ועין שמר הריצו קבוצות צמרת. כסף לא היה לאף אחד, כל אחד שיחק בקיבוץ שלו, רק שהמעפיל הצמיח את האגדות הכי גדולות שהיו כאן. דוד בר-נצר, שאחייניו, יניב, זוהר וזיו, ממשיכים את השושלת, אבישי קרפובסקי, אולי גדול המוסרים הישראלים והיום מאמן הדבליסטית מקריתאתא, ומאמן הנבחרת, ואליעזר כגן, שהגיע מהקיבוץ עד לליגה האיטלקית.
כגן שיחק שנה אחת באיטליה. בתום אותה עונה המעפיל, לא נעים, סיימו רק במקום החמישי, וכגן, שאמור היה להמשיך באיטליה, הובהל חזרה לארץ. "כינסו שיחת קיבוץ, ועשו הצבעה", מספר כגן, שפרט לפעילותו בכדורעף, שימש גם כגננת בקיבוץ, וניגן על צ'לו. "גם כשרציתי לנסוע לחו"ל עם התזמורת היו מצביעים. זה נגמר ב-52 בעד ו-18 נגד . בהחלטת החברים על הכדורעף סוכם מראש שאם יבקשו, אחרי שנה אני אחזור, וחזרתי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שחקני המעפיל באמצע שנות ה-80. צילום ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
בלדה לעוזב קיבוץ
|
|
|
 |
|
|
|
אמצע שנות השמונים, כאמור, כבר היו הסוף. הענף התחיל להתמסחר. המעפיל, שזכתה באליפות אחרונה ב-85', נשארה מאחור, אבל נשמה. בקיץ האחרון כגן חזר שוב, הפעם ביקשו ממנו לאמן, אבל יומיים לפני פתיחת העונה הוא פרש. "התחלנו לעבוד חודשיים מראש. ידענו שאין כסף, שבהתחלה לא יהיו זרים, אבל הכוונה היתה להתחזק עם הזמן. הקבוצה הוקמה על כרעי תרנגולת, כמובן שלא קיבלתי גרוש בחודשיים האלה, אבל ניסינו ללכת עם זה. אני בן 47 היום, התכוונתי אפילו לשחק. יומיים לפני המשחק הראשון הגיעו לאימון שלושה שחקנים.
"רביב שחר (המוסר, א.א) התעצבן, לקח את התיק שלו, והלך. אהוד תעשור (שבלי קשר פרש ועזב לארה"ב בתחילת העונה, א.א) אמר שיעזוב עם רביב לאות הזדהות. רציתי לבנות אימפריה, אבל בלי שחקנים זה קצת קשה. ראיתי שאני נשאר רק עם ילדים, ואמרתי, האמת שבצחוק, שאני פורש. כעבור יומיים היה לנו משחק ליגה ראשון נגד מכבי ת"א. אף אחד לא התקשר להודיע לי מתי נוסעים. חודש וחצי לא שמעתי מהקבוצה, למרות שרשמית, בבקרה התקציבית, יש לי חוזה. כנראה שלא יכלו לשלם לי. זה בסדר, אין לי טענות. היחסים עם כולם מצוינים".
בקיץ עזבו את הקבוצה גם 2 הצעירים היותר מוכשרים שהיו שם. זיו בר-נצר, שהפך למוסר הראשון של סגנית האלופה מחצור, ואריאל הילמן שעבר למכבי ת"א. עם כל הסנטימנטים, שניהם חיפשו מקום קצת יותר רציני. העזיבה שלהם, מספר היו"ר המיתולוגי, יעקב דנגור, שברה אותו סופית. דנגור נכנס לתפקיד ב-88', השנה גם הוא עזב. "ברגע שנכנס כסף לענף, אצלנו הכל התפרק. המועצות שלנו נותנות מעט מאוד יחסית, ספונסרים לא מוצאים. כל השנים לא היה כסף, אבל התגלגלנו. כשזיו ואריאל עזבו, יצא לי כל האוויר. לא מבין אותם. משקיעים בהם את כל החיים, אז באה קבוצה ומציעה להם אלף שקל בחודש והם הולכים?".
כגן עזב, והקבוצה נשארה בידיו של הגזבר, שלמה שחר, שמשמש בימי חול גם כאביו של רביב, אחד משני השחקנים והבוגרים היחידים בקבוצה. מה עושה גזבר בלי תקציב? שאלה טובה. הכל. רביב, שעובד בקיבוץ כרפתן, הפך למאמן-שחקן. לא שהיו אימונים. כל היתר זה אבא. בדרך ללשכת הסעד אפילו החליפו את שם הקבוצה לעמק חפר/מנשה, ניסיון להתחבב על המועצות באזור. גם מחוץ למעפיל הכדורעף בארץ במצב קשה. קבוצות חיות על תקציב שנע בין מאות אלפי שקלים, למקסימום מיליון, במקרה האוטופי. כסף שמתבסס ברוב המקומות על תמיכה של הרשויות המקומיות. במעפיל מספרים שקיבלו העונה 70 אלף שקל, משתי המועצות יחד. עוד 45 אלף שקלים הגיעו ממרכז הפועל. זהו.
רק שני שחקנים קיבלו שכר, וגם איתם, המילה שכר קצת מוגזמת. 2,000 שקל בחודש, ברוטו. ילדי הסביבה שיחקו ללא תמורה. אימונים לא היו כמעט בכלל. הילדים התאמנו במסגרת בתי הספר, ושחר, המוסר שלהם בקבוצה הבוגרת (בן ה-35), נהג להצטרף מדי פעם לאימונים של נבחרת בית ספר. מרק צ'נסקי, הבוגר השני בקבוצה, השתתף כל העונה אולי בעשרה אימונים. יש הטוענים שפחות. "חשוב לנו שהמועדון לא יתפרק לגמרי, אז נשארנו", מסביר רביב. "חוץ מזה, גם חייבים לנו כסף מהעבר, סכומים מגוחכים כמובן, אבל זו עוד סיבה לנסות להשאיר את הקבוצה חיה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רביב שחר ברפת בקיבוץ. צילום: אלן שיבר
|
|
|
|
|
|
|
אפילו לא סוסיתא
|
|
|
|
|
|
|
לפני ארבע שנים היה רגע של תקווה עבור המעפיל. נסטור אפשטיין, חבר קיבוץ ועוזר המאמן של גילי לוסטיג בנבחרת ישראל בעבר, אימן והוביל את הקבוצה לגמר הפלייאוף. ההצלחה הובילה לחלומות, לאמונה שהמומנטום יגרד קצת ספונסרים. אבל לפעמים חלומות דווקא לא מתגשמים.
אפשטיין, שמאמן כרגע את ילדי הקבוצה במסגרת בית הספר, מתקשה לעכל. האיש אידאולוג. עלה לארץ מארגנטינה, גדל בבת-ים, עבר לקיבוץ ומאז הלב שם. הוא התרוצץ בעצמו בין משקיעים, הפך את העולם כדי להחיות את הקבוצה. היום גם הוא על סף יאוש. "בשנה של המקום השני היו לנו 300 אלף שקל. שליש מקבוצות אחרות, אבל הסתדרנו. אחרי אותה עונה הייתי בטוח שאנחנו מחזירים את המעפיל לצמרת. עם מי לא דיברנו. יש מפעלים עשירים באזור. שחקני עבר מחזיקים שם בעמדות מפתח, אבל כלום. לא ביקשתי מיליונים, ביקשתי כמה אלפי דולרים ממפעל כזה, אפילו שקלים. אף אחד לא מוכן לשים גרוש. אני לא מבין. המקום הזה זה חתיכת היסטוריה, ולי אכפת יותר מאשר לאנשים שנולדו כאן.
"בתי הספר שלנו לקחו שתי אליפויות ארציות ומקום שני בארבע השנים האחרונות, יש לנו מחלקת נוער מפוארת, כשיש קבוצה גם האולם מפוצץ בקהל. השנה אפילו ההורים לא טרחו לבוא. אני לא רוצה מרצדס, אני רוצה סוסיתא, אבל אי אפשר לנהוג ברכב עם שלושה גלגלים".
"המפגש עם הליגה הבכירה היה חוויה מאוד לא נעימה", משחזר אדם יערי, ילד מכרכור, שנקלע העונה עם כמה חברים מבית ספר, ביניהם רועי אפשטיין (15), הבן של, לשישיה פותחת בליגת העל לבוגרים. "ספורט אמור להיות כיף. לבוא בידיעה שאין צ'אנס, שכבר לא אכפת לאף אחד, זה סתם מדכא. שיחקנו בלי לחימה, כי כבר לא היה על מה להילחם. היה מביש. היו משחקים שהקהל של היריבה עודד אותנו מרוב רחמים. למה המשכנו לבוא? חלק נשברו ועזבו. אנחנו נשארנו כי לקחנו על עצמנו מחויבות, בלי כיף, בלי רצון, אבל נשארנו. מול שלמה ורביב השתדלנו לא להגזים עם הצחוקים. בינינו, ברור שצחקנו. זה היה אבסורד. בסיטואציה אחרת יכולנו לנצח את הסדרה מול בית שאן על הירידה, אבל כבר התרגלנו שאנחנו באים, חוטפים בראש והולכים לאכול סנדוויצ'ים".
"מה הלאה? אני עוזב. מילא כמו שהענף נראה, אין לי מה לחפש שם. אני עושה עכשיו גיבוש לסיירת, ועד שלא יעיפו אותי, זה הכיוון. אם לא זה, נעבור למשהו לוחם אחר, כמה שיותר מובחר. אני אוהב כדורעף. אולי נחזור לשחק אחרי הצבא. נראה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הפועל המעפיל. היו ימים. צילום ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
"אני צריך 300 אלף שקל"
|
|
|
|
|
|
|
אבישי קרפובסקי שיחק במעפיל, רק במעפיל, כל הקריירה (65' עד 87'). כמעט כל האליפויות עברו בין אצבעותיו. מאז הפרישה הוא זכה באי אלו אליפויות וגביעים כמאמן, אף תואר שכזה לא היה עם קבוצת נעוריו. "בימים שלי שיחקנו רק בבית, אף אחד לא דיבר על כסף. עבדנו, והיינו מתאמנים שלוש פעמים בשבוע, פלוס משחק. שיחקנו במגרשים פתוחים עם 3,000 צופים . גדלנו על כדורעף, מכיתה ז' עד י"ב היינו חיים במעין פנימיות ומתאמנים כל היום. מהרגע שבו שחקנים חברי קיבוץ התחילו להרוויח כספים בחוץ, כל העסק השתנה".
"היום יש ירידה כללית, גם בקיבוצים. אולי פחות רוצים, ילדים היום לא מוכנים להשקיע כמו שאנחנו השקענו. פעם דרך הספורט היו מגיעים לחו"ל, לא לשחק בחו"ל, לנסוע לטיול. בשנות השישים והשבעים איזה קיבוצניק היה יוצא מהארץ? היום לא צריך ספורט כדי לנסוע".
כמאמן נבחרת, אתה רואה את מצב הענף, את מיעוט הישראלים. זכית השנה בעוד דאבל עם קרית-אתא, שיחקתם עם שני זרים ושלושה מתאזרחים בני 35 פלוס. לא בעיה?
"אני מנסה לחשוב למה אין מספיק שחקני נוער, ולא מבין. אולי יש בעיית תשתית, אולי אין מאמנים מספיק טובים בגילאים הצעירים, אולי קבוצות בקושי מגרדות תקציב לבוגרים ומתקשות עוד יותר להשקיע בנוער. דווקא באזור של המעפיל יש נוער טוב ורואים הישגים. בסופו של דבר הכל שאלה של כסף. גם בנבחרת אין לנו כסף אפילו לארח בארץ יריבות אימון".
מה הלאה? לא ברור. באיגוד רוצים להרחיב את ליגת העל, יותר מדי מתנדבות לעלות מהליגה השניה אין, ותיאורטית, המעפיל עשויה לחזור לליגת העל מאוד מהר. אם יהיה מי שישחק, אף אחד בקבוצה לא באמת יודע היום. "אני צריך 300 אלף שקל", אומר אפשטיין, "לא יותר מזה, ויש לנו קבוצה בפיינל-פור. עזוב פיינל-פור, אני לוקח אליפות. 300 אלף שקל".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
