 |
/images/archive/gallery/301/830.jpg ריצ'ארד נילסן, ג'ובאני רוסו ואולסי פרי.
צילומים: בלה עמי, עדי אבישי. עיבוד מחשב: גל חן  |
|
|
| פרויקט מיוחד לרגל יום העצמאות: הזרים הכי ישראלים |
|
| לכבוד יום העצמאות ה-57 של מדינת ישראל בחרנו את השחקנים הזרים הישראלים ביותר שהיו כאן. אלה שנשארו פה הרבה זמן, אלה שנותרו בזיכרון, אלה שהיה בהם משהו מיוחד שחיבר אותם אלינו ואותנו אליהם. מג'ובאני רוסו, דרך ג'ו דאוסן ואמיל וולב, ועד ריצ'ארד מולר-נילסן |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
רון עמיקם וגיל לבנוני
11/5/2005 20:00 |
|
|
|
|
|
|
|
יש אנשים שיש בהם משהו מיוחד, שהשאירו אחריהם יותר מסל מרהיב או גול לחיבורים. שלמדו מהר את העברית, או שקלטו את החפיפניקיות הישראלית והבינו ש"הכל חארטה". הם ידעו (ויודעים) להתחבר אלינו, אומרים "שווארמה" רק עם טיפה מבטא, אוהבים מוסיקה מזרחית ומנשקים ומחבקים ממש כמו מארח במימונה. חלקם רק עברו כאן בדרך, חלקם נשארו, היו גם כאלה שהלכו וחזרו. בחרנו את 12 הזרים (למה 12? ככה יצא) הכי ישראלים שעברו כאן. שכשהעלינו את השמות, הזכרונות על כל אחד מהם היו רבים ומגוונים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ג'ובאני רוסו
|
|
|
 |
|
|
|
"למה אתם כל הזמן אומרים דברים רעים על המדינה שלכם? למה? יש לכם ארץ נהדרת", כך אמר ג'ובאני רוסו לפני שלוש שנים, ומאוחר יותר המשיך: "למה אתם לא נותנים לי אזרחות? אני רוצה לשחק בנבחרת ישראל. מי הייתי בקרואטיה? עוד אחד. כאן אני כוכב, ישראל עשתה לי רק טוב ואני רוצה לתת לה בחזרה".
כמה היינו רוצים לשמוע את עצמנו מוצאים את הטוב במדינת ישראל, כמה היינו רוצים להיות עם שמחת חיים כמו של רוסו, שבשביל כולנו הוא כבר מזמן ג'ובאני. הישראלי עם החיוך השובב, הצחוקים, השטויות, הכאפות. כמה היינו רוצים לחזור ולהיות כמו שהיינו פעם - אופטימיים ורואים את הטוב - ממש כמו ג'ובאני, שנורא רוצה להיות ישראלי ולא יודע שהוא כבר מזמן כזה, עם או בלי אישור של פקידי ממשל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'ובאני רוסו, ישראלי בלי כל מיני אישורים. צילום: עדי אבישי
|
|
|
|
|
|
|
ניקולאי קודריצקי
|
|
|
|
|
|
|
ייתכן כי רק במותו, במרץ 1994, בכביש מספר 4, הפך ניקי לישראלי האולטימטיבי, ואנחנו למשפחה שכולה. ביתו ברחוב יחזקאל הפך למוקד עליה לרגל, ישראלים גאו שם בבכי, הקהיליה הרוסית היתה המומה, השכונה צבאה על המגרש הקטן ודמותו נחקקה בחומה. אפילו אלמנתו השתרשה פה ובחרה בדוד פיזנטי ליורשו של בעלה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ניקולאי קודריצקי, כל השכונה בכתה. צילום: ארכיון מעריב
|
|
|
|
|
|
|
אולסי פרי
|
|
|
|
|
|
|
אלישע בן-אברהם, זה שיצא עם הדוגמנית השווה מכולן, זה שבצה"ל גייסו בגאווה, זה שכולם ידעו ושתקו בשבילו. האמריקאי הכי ציוני שהיה כאן, שנלחם (כאילו) בדוב הרוסי למען אסירי ציון במפגשים מול צסק"א, שהביא גביע וכשהגיע סיפור הכליאה שלו בארה"ב לכולם התכווץ הלב בכאב קטן. כשהוא עשה את הפרסומת לבורגר ראנץ', הלב התכווצ'ץ' עוד טיפה - זה אולסי הגדול שהציל אותנו מטאקצ'נקו האיום? מוכר המבורגרים?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אולסי פרי בשנות השבעים. צילום: עמי בלה
|
|
|
|
|
|
|
שורה אובארוב
|
|
|
|
|
|
|
לעולה חדש מרוסיה קשה להשתלב פה, אז מה נגיד על זר, איש דינאמו (משטרה, יש האומרים המשטרה החשאית) לשעבר, שוער נבחרת ברה"מ? העובדה כי למד עברית, השתקע, שלח את בתו לצבא, התעקש על תעודת הזהות ומאמן בכסף לא גדול את שוערי ישראל - הפך את הכינוי "שורה" לשורה התחתונה של פועלו הציוני.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שורה אובארוב, מדינאמו לנבחרת ישראל. צילום: ארכיון מעריב
|
|
|
|
|
|
|
דריק שארפ
|
|
|
|
|
|
|
דריק שארפ הוא השלשה מול ז'לגיריס. דריק שארפ הוא ישראלי שהולך מכות בפארק, אבל רק עבר שם. דריק שארפ הוא שלשה מהפינה ברגע הכי קריטי במשחק. דריק שארפ זה "נשמה". אבל יותר מכל, הישראליות של שארפ היא העובדה שהוא התחיל במגדל העמק ומצא את עצמו בטופ. דריק האמריקני מגשים את הפנטזיה של כל ישראלי שגדל במגדל העמק, אופקים או שדרות: להתחיל בקטן ולהצליח בגדול. גור שלף הגדיר את זה טוב מכולם כשהוא לקח אותו להניף את גביע אירופה בעונה שעברה: "Be like Derrick".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דריק שארפ, מתחבר לציונות הדתית. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
מוראד מגמדוב
|
|
|
|
|
|
|
כשהלוזונים צריכים מישהו שיטפל במו"מ עם דוברובין, הם קוראים למרדכי, מוראד מגמאדוב בשבילכם. כשהם צריכים שהוא ירים טלפון לאוקראינה כדי לזרז מו"מ עם קשר מקומי, מוראד עושה את זה. הוא קנה בית גדול בנווה-עוז הצעירה, הוא שולח את הבן שלו לגן יחד עם הבן של עמוס לוזון, הוא מלוכסן ואפור, אבל הוא ממש משלנו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מגמאדוב, הבן שלו בגן עם הבן של לוזון. צילום: אלן שיבר
|
|
|
|
|
|
|
ג'ו דאוסן
|
|
|
|
|
|
|
תביטו על התמונות האלה ותבינו למה דאוסן נכנס לרשימה. לא רק שהוא משחק כאן עוד מאז שעון ה- 24 היה שעון 30 שניות, הוא גם הישראלי המסורתי ביותר שיכול להיות. התחתן באולם עם תזמורת ולהקה, עשה פוזות למצלמה לפני, וגם שם כיפה בברית של הבן. יותר ישראלי מזה?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מתחת לחופה. צילום: חגית כתב
|
|
|
 |
|
בברית של הבן. צילום: יהודה בן-יתח
|
|
|
|
|
|
|
סרגיי טרטיאק
|
|
|
|
|
|
|
פעם תפסנו סרגיי טרטיאק קורא בעיון את המוסף הפוליטי של מעריב. בעברית כמובן. האוקראיני האלגנט, שאף פעם לא חיפש תהילה, אלא רכש אותה, הגיע לפה ומיד השתלב. לא תמצא אוהד בית"ר אחד שיגיד לך שטיק-טאק, כך קראו לו ביציע, הוא לא משלנו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סרגיי טרטיאק מקבל אזרחות (רשמית). צילום: פלאש 90
|
|
|
|
|
|
|
סרגיי קנדאורוב
|
|
|
|
|
|
|
בקיץ 1998, ניסינו להיכנס לאימון סגור של בנפיקה ליסבון סמוך לדה-לוז' הישן, ליד קניון 'קולומבו'. מרחוק שמענו עברית במבטא רוסי כבד: "מה אתם עושים, בלאד, אתם רוצים יגרשו אתכם מפה?". רק קנדאורוב היה יכול למצוא דירה בליסבון ליד הקזינו של אשטוריל, לפטפט ברוסית עם אובצ'ניקוב, ולגרש בעברית עיתונאים מהלבנט.
"אומרים פה שייגמר חמש נגד בית"ר", היקשנו עליו. הוא ענה: "למה חמש? שש!". למחרת נגמר המשחק 0:6 לבנפיקה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סרגיי קנדאורוב. צילום: עדי אבישי
|
|
|
|
|
|
|
אנדרו קנדי
|
|
|
|
|
|
|
ישראלי זה בעיני רבים דווקא מכבי ת"א. ישראלי יותר ממכבי זה אחד שלקח להם אליפות. אנדרו קנדי, ביחד עם דורון שפר ופיני גרשון, עשה למכבי ת"א את מה שהפועל ת"א חלמה ולא הצליחה. זה היה בחצי גמר הפלייאוף בעונת 92/3. אח"כ הוא המשיך וניצח את הפועל ת"א בסדרת גמר הפלייאוף והיה לאחד היחידים שלקח אליפות, שלא בצהוב. אנדרו, שמדבר עברית שוטפת ומגיע בקביעות לבקר בארץ, שיחק גם באילת ובמכבי חיפה, אבל ייזכר תמיד על הכתפיים של הקיבוצניקים מהגליל בחגיגות האליפות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קנדי על הכתפיים של הקיבוצניקים. צילום: ארכיון מעריב
|
|
|
|
|
|
|
סטפן שאלוי
|
|
|
|
|
|
|
עד היום, כשאתה מרים טלפון להתאחדות ההונגרית ומבקש את אישטוואן שאלוי ("אל תקראו לי אישטוואן, זה קשה, תקראו לי סטפן"), הוא עונה ושואל: "מה נשמע? מה חדש? מה עם בית"ר?". הכל בעברית. כשעזב, הוא לקח סטוק של קלטות, בעיקר של אייל גולן. הוא הבין כל מילה באסיפות, הוא התווכח עם דרור קשטן, הוא ידע תמיד מאיזה צד מורחים את החמאה, וגם בשעות הקשות הוא מעולם לא השמיע מילה רעה על דדש, אוחנה או אברהם לוי. רק לקזינו לא הצליחו לגרור אותו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שאלוי, "קרא לי סטפן, זה קל יותר". צילום: קוקו
|
|
|
|
|
|
|
אמיל וולב
|
|
|
|
|
|
|
בניגוד להרבה זרים שנאבקו בממסד כדי שיכירו בתרומה שלהם לכדורגל הישראלי ויתנו להם תעודה כחולה, וולב קלט את הפרינציפ מהר מאוד. הוא בא עם היהודיה מהבית וקיבל כמעט מיד תעודת זהות, הוא למד עברית שהפכה אותו במהירות למזוהה עם מכבי יפו, למרות שהיה ונשאר עד היום אשדודי. כשצריך להרים טלפון ללבסקי, אמיל מסדר. היחיד שיכול לתרגם במדויק את המילה טיבוגה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אמיל וולב. היחיד שיודע מה זה טיבוגה. צילום: גדי קבלו
|
|
|
|
|
|
|
ריצא'רד מולר-נילסן
|
|
|
|
|
|
|
עזבו, זו בכלל משימה בלתי אפשרית לחבר ישיש מאודנסה, כפר דייגים בדנמרק, להמולה של ת"א והתקרובת בהתאחדות. אבל נילסן צלח את זה כמו גדול. הוא תפס מראה שזוף, הוא הלך לשוק הכרמל, הוא ניגב חומוס וירד על חמין, הוא אמר 'הרצליה פיתוח' בלי שגיאות והוא צרח: "בא-דיר, בא-דיר". עד היום, בשיחות הטלפון מהארץ, הוא שואל איך החיים בישראל ואם המצב הבטחוני השתפר. הוא באמת דואג לנו. והוא תמיד מסיים בעברית: "להתראות".
|
|
|
|
|
|
|  | | ריצ'ארד נילסן, צלח את הארץ כמו גדול. צילום: דוד פליגל
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
![]()
|
|
 |
|
/images/archive/gallery/300/609.jpg
 |
|
|
ג'ו דאוסן, בתמונה עם איריס, עושים פוזות למצלמה
|
|
 |
![]()
|
|
|
|
/images/archive/gallery/239/688.jpg
|
|
|
ג'ובאני רוסו. אוכל שווארמה, אוהב חומוס
|
|
|
![]()
|
|
|
|
/images/archive/gallery/106/608.jpg
|
|
|
דריק שארפ. שלשה מהפינה מתי שצריך
|
|
|
![]()
|
|
|
|
/images/archive/gallery/300/615.jpg
|
|
|
אנדרו קנדי. לקח למכבי אליפות
|
|
|
![]()
|
|
|
|
/images/archive/gallery/300/585.jpg
|
|
|
סרגיי קנדאורוב
|
|
|
![]()
|
 | | | /images/archive/gallery/300/597.jpg | | | ניקולאי קודריצקי | | | ![]()
|
|
|
|
|
