/images/archive/gallery/305/866.jpgיורם ארבל
ארכיון ספורט
מסע סביב כדור הארץ
33 שנה משדר יורם ארבל את אירועי הספורט הגדולים ביותר. אין איצטדיון שהוא לא מכיר, אין טמפרטורה שלא שרד בה. אבל עשר שנים הוא לא עבד בגמר ליגת האלופות, ובשבוע הבא יישב באיסטנבול ויעביר את המשחק בין מילאן לליברפול. לכבוד האירוע המרגש מוציא ארבל מהארכיון שבראש את הרגעים שיישארו שם תמיד. הדרמות, הטרגדיות, הביזאר, המשעשע, ההברקות והכשלונות. כך נבנתה החומה
דפדף בספורט
אייל לוי, סופשבוע 20/5/2005 12:00
הפועל תל אביב - מכבי חיפה: 0-1 השידור הישיר הראשון ממשחק ליגה בכדורגל. התמודדות ישירה על האליפות. המנצחת זוכה בתואר. גילי לנדאו, חלוץ הפועל תל אביב, כובש שער ניצחון שנוי במחלוקת מיתולוגית ארבע דקות לסיום. יורם ארבל ראה הכל מעמדת השדר של הערוץ הממלכתי.
"השידור הראשון מהליגה?", הוא מאמץ את מוחו. "אתה בטוח? זה השער שהובקע ביד, לא?". לא, זה ההוא מנבדל. "האופסייד זה לא מגמר הגביע? שידרתי בערך 1,500 משחקי כדורגל, איך אפשר לזכור את כולם? לפני שבוע קרא לי דני ענבר מערוץ הספורט, ואמר, 'אני חייב להראות לך משהו'. הוא עלה על איזה משחק ששידרתי ויש שם קטע שהוא אחד המצחיקים בקריירה שלי. נכנס כלב למגרש ואני גלשתי לשידור המהלכים שלו. קטע מדהים. איך הוא רץ ומשנה את דעתו, מכדרר ימינה, מגיע לדגל הקרן. צחקתי, ואם זה לא הייתי אני, הייתי צוחק יותר".
21.6.78
הגביע העולמי. ארגנטינה - פרו: 0-6 ארבל נוסע לבואנוס איירס, למונדיאל הראשון שלו. "אתה מדבר איתי על המשחק בבלומפילד ב-86', אבל שידורים חיים עשיתי כבר ב-78' במונדיאל ", הוא ספק נוזף בעיתונאי שלא הלך מספיק רחוק להיסטוריה. צודק. "זה היה היום שבו מנהל מחלקת הספורט, יואש אלרואי, שקל לפטר אותי כי לא קמתי בבוקר לבדוק אם ברוסאריו יש ערפל".
מה זאת אומרת? "הייתי צריך לטוס לרוסאריו למשחק של ארגנטינה נגד פרו. הגענו אני ובני עורי, העוזר שלי, לשדה התעופה, והוא מפוצץ באנשים וכולם צועקים. אין טיסות, יש ערפל ברוסאריו. על המקום לקחנו מונית לתחנת הרכבת. באים, עומדת שם רכבת עם אנשים מחוץ לחלונות. לא ראית מחזה כזה. אין מקום אפילו להתקרב. נסענו חזרה לשדה התעופה. המשחק בשעה שש, אנחנו צריכים להגיע בארבע. בחיים לא קרה לי שלא הגעתי לשידור.
"פתאום ניגש בן אדם ובאנגלית שבורה שואל, 'עיתונאי?', כי היה לנו תג על החזה. עניתי שכן, ואנחנו הרי באים מארץ שבה מזהירים אותך לפני שאתה נוסע לא לדבר עם זרים ולא להגיד שאתה מישראל. הוא שאל אם אנחנו רוצים לבוא לרוסאריו, אמרתי, 'בטח'. בני עוד לחש,'אתה נורמלי? אלה הורגים ושוחטים אותנו'.
"קיבלנו החלטה שהיום נראית די מטומטמת. אנשים זרים מזמינים אותך לעלות איתם לאוטו. פיאט ישנה, שנינו מאחור, לבנים מהתרגשות. בני הוציא מספריים של ציפורניים ואמר, 'זה הנשק היחידי שיש לי'. נסיעה של כמעט חמש שעות, בסוף הגענו לאיצטדיון כמו אחים. הם אמרו לנו,'אם אתם רוצים לחזור איתנו, אנחנו מחכים'. ואחרי כל מה שעברתי שמעתי שאלרואי אמר שאם לא הייתי מגיע, הייתי מפוטר. למה? כי לא בדקתי תחזית. זו גם לא היתה הפעם היחידה שנסעתי בטרמפים בערוץ הראשון". אחרי 27 שנה לא נראה שמשהו השתנה.
"הערוץ הראשון הוא התמסדות של בינוניות בכל הרמות. פעם 'מבט ספורט' היתה אימפריה. תראה היום תוכניות מ-74', הן טובות כי עשו אותן מאהבה. במחלקת הספורט היו האנשים הכי מוכשרים והיא לא הצליחה להחזיק אותם, כמו שהטלוויזיה הישראלית לא הצליחה להחזיק את הכוכבים שלה ונשארה עם חיים יבין. כל מי שיצא קצת דומיננטי, מוצלח, מוכשר ועצמאי בדעותיו, הלך".
יש לך הסבר להתרסקות? "מה שאלרואי אמר, 'ארבל ישדר דוק כשהוא יעזוב את מחלקת הספורט', זה הרבה מעבר למשפט עצמו, זה מלמד על תפישה. על קוצר הראות. אף אחד לא חשב שיקומו פה ערוץ ספורט וערוץ מסחרי ויהיו שידורים מהעולם. זה היה 'רק אנחנו יודעים לעשות'. כשפרשתי משם ב-90' הייתי צריך ללמד דור של צלמים שלא צילמו כדורגל מימיהם איך לעבוד, אבל עשינו עבודה נהדרת".
כואב לך המצב ברשות השידור? "מי שעבד פעם ברשות לא יכול להיפרד ממנה. זה כואב ומרגיז. יוסף בראל ואני לא עובדים יחד הרבה שנים, אבל אני זוכר לו חסד נעורים, אנחנו כמעט בני אותו דור. אמרתי לו לא מזמן, 'הלכתם אחורה', והוא ענה, 'אתה אשם, ביקשתי ממך לא לעזוב'. אני אשם? זה מדכא, כי לשידור הציבורי יש מקום מאוד חשוב במפת השידורים, גם בספורט, אבל מקומם אותי לחשוב שמושקע שם כסף במקומות שנותנים פיצוי לאגו ולא לצופה".
כלומר ? "הם הולכים על רייטינג, אבל זה בכלל לא שם המשחק בערוץ הראשון. מה זה משנה להם? הרי יבוא יום וגם מכבי תל אביב תמצא את דרכה בערוץ מסחרי, אין לי ספק. כמה שנים השידור הציבורי יוכל לשלם כל כך הרבה כסף? ".
יוסף בראל. "זוכר לו חסד נעורים". צילום ארכיון
27.3.81
מכבי תל אביב - סינודינה בולוניה: 79-80 " הכדור הזה בפנים, אבל הגביע הוא שלנו, הגביע שלנו. מכבי תל אביב 80, סינודינה בולוניה 79. רק נקודה אחת, אבל הנקודה הזאת, תראו מה היא עושה לנו, תראו מה היא עושה לעם ישראל. בפעם השנייה בתולדותיה מכבי תל אביב אלופת אירופה" (ארבל משדר משטרסבורג את מכבי של פעם).
חסרים לך השידורים של מכבי תל אביב? "לא באופן ספציפי, אבל האדרנלין כשאתה משדר קבוצה ישראלית לא דומה לשום דבר אחר. הייתי מאוד שמח לשדר את מכבי, כי היא משחקת כדורסל מצוין".
למה כשמשדרים את מכבי זה "אנחנו" ? "אתה נוסע עם הקבוצה ואתה בעצם חלק מהארגון הזה. אתה משדר כאילו זו קבוצת הבית שלך, ואני לא הייתי אוהד מכבי אף פעם. גדלתי על ברכי תנועת הפועלים, אבל שידרתי את מכבי תל אביב עשר שנים ואתה ברמת הזדהות רגשית מובהקת".
השמחה סביבם לא מוגזמת? "אני יכול להבין למה מאה אלף הולכים לפארק הירקון, כי אין לנו סיבות אחרות. העם הזה סובל, קשה לו, ואני מבטיח לך שאם נבחרת ישראל תעלה למונדיאל יבואו לא מאה אלף אלא 250 אלף".
לזכות בגביע אירופה כבר בשנה הראשונה שלך כשדר הקבוצה, זה לא רע. "איזו שנה זו היתה. אני לא אשכח את הפעם הראשונה שנסעתי עם מכבי תל אביב. זה היה לסרטוחנבוס בהולנד, משחק נגד דן בוס. כרגיל הלכתי לאימון ערב המשחק רגוע ושקט. ניגש אלי בחור הולנדי ואמר לי, 'לא שילמתם על זכויות השידור. תתקשר לתחנה שלך ותגיד שאם אין 5,000 דולר, אין משחק'. היינו אמורים לשדר את המחצית השנייה. התחלתי להרים טלפונים ובאמת הסתבר שלא שילמו. מישהו חשב שאפשר לעשות דיל, חלטורה כזו, וההולנדים לא שמעו על התרגיל. בוטל השידור.
"למחרת בארבע אחרי הצהריים קיבלתי טלפון מרוברט פאח, יהודי שעובד במחלקת הספורט בטלוויזיה ההולנדית. הוא אמר, 'יש לי רעיון. אני אשכור את הניידת ששיחררת, נשלח אותה לאולם, יצלמו את המשחק, תבוא למשרדים שלנו, נערוך לך קטע קצר ותשדר, שיהיה משהו'. יואש אמר,' סע'. לקחתי מונית, 90 קילומטר. הגעתי לשם והמשחק כבר בעיצומו. שאלתי איפה אני יכול לראות, נתנו לי חדר בקרה עם מוניטור 12 אינץ' בשחורלבן. במחצית אני רואה פתאום טלפון על הקיר. הרמתי, יש קו. אני מחייג את המספר של מחלקת הספורט, עונים לי. אמרתי להם שיעבירו אותי לפיקוח המרכזי ושם מדווחים לי, 'שמע, רואים תמונה מהולנד. רואים את האולם'.
אוהדי מכבי ת"א בפארק. "יכול להבין". צילום: ערוץ הספורט
"מכבי זה בשבילי חוויות"
"לא יודע איזה שדון גרר אותי להחלטה, אבל הצעתי להם לשדר את המשחק מהמוניטור הקטן. אמרתי שיקשיבו לגדעון הוד ברדיו ושייתנו לי כל הזמן עדכונים על תוצאה, כי אין לי לוח על המסך. שידרתי את המחצית השנייה מהמוניטור. ההולנדים לא ידעו. אשכרה גנבתי את השידור. לא שידרתי טוב. מיקי ברקוביץ' לא שיחק כל המחצית השנייה ולא ידעתי למה. אולי חמש עבירות, אולי חטפו אותו. למחרת, בדרך חזרה, הטייס אמר לי, 'היה שידור נחמד'. שאלתי ,'הרגשת משהו מוזר?'. אמר שלא. בארץ קיבלנו תביעה מחברת הלוויינים ומדן בוס. מסתבר שהנציג של החברה המאמצת בישראל התקשר לברך אותם על ניצחון. שאלו אותו, 'איך אתה יודע?'. אמר שראה בטלוויזיה. טראח, יצא פיצוץ".
שידור של מכבי תל אביב זה ניסיון מתמיד לא להרגיז אף אחד. "לא היה לי איזה קושי. היה טלפון בעניין אריה מליניאק שמאוד הטריד אותם, אבל זה עבר כלא היה. מעולם לא קבעו לי. מכבי זה בשבילי חוויות. בסוף שנות השמונים נסעתי איתם למוסקבה בפעם הראשונה שנתנו להם להגיע לשם. שלחו צוות גדול ויואב טוקר הוזעק מפריז לעשות כתבות צבע. הגענו נרגשים והשידור עבר בשלום. טוקר ואני, האדרנלין עוד זורם בנו, החלטנו ללכת לשתות. 11 בלילה, מוסקבה, מלון רוסיה שנראה כמו מבצר. מצאנו לידו בית מרזח קטן, נכנסנו, שתינו, פגשנו חבר'ה צעירים. זה היה עוד לפני פתיחת השערים. שניהם נראו אנרכיסטים. הם ליוו אותנו חזרה למלון ואנחנו צוחקים ומבסוטים מהבירות.
"הגענו למלון ולא שמנו לב שאנחנו מדברים בקול נורא חזק. הגיעו שני שוטרים וביקשו מאיתנו להתלוות אליהם לתוך המלון. היינו בטוחים שמעלים אותנו לחדרים, אבל לא, הורידו אותנו למרתף. השניים שהיו איתנו התחילו להתפרע והשוטרים הרביצו להם. אותנו הושיבו על ספסל. אמרתי לטוקר, 'תראה לאיפה גררת אותי, אתה עם השטויות'. הוא אמר לי, 'יהיה בסדר'. איזה בסדר? כולם ישנים, אין עם מי לדבר. מכאן אנחנו הולכים ישר למטה הק-ג-ב ונעלמים. צעקנו, 'טוריסט, ג'ורנליסט'. אחרי שעה וחצי בא חייל, הביא אותנו למעלית, חייך ואמר, 'לילה טוב'. במשך שעתיים כל הסיפורים על מרתפי העינויים עלו לי מול העיניים".
15.9.2004
מכבי תל אביב - ביירן מינכן: 1-0 משחק ראשון במסגרת ליגת האלופות על אדמת ישראל. סוף סוף מגיעות לכאן קבוצות הפאר האירופיות ממינכן, מאמסטרדם ומטורינו. ארבל באיצטדיון רמת גן, ערב ראש השנה.
משום מה זה לא היה אירוע מרגש. "מכבי תל אביב הגיעה לליגת האלופות בכושר לקוי ורמת הציפיות היתה נמוכה. לכן זה נראה כמו שהביאו פעם את בורוסיה מנשנגלדבאך למשחק ידידות נגד נבחרת ישראל. אף אחד לא הרגיש כמו לפני כמה שנים, כשהפועל תל אביב ומכבי חיפה שיחקו באירופה".
מה הבדיל אותן? "אז כל כך נתפסנו בתקווה שהנה מגיעה התפנית הגדולה. הרגשתי את זה במיוחד עם הפועל תל אביב, כי מכבי חיפה זה ארגון אירופי. לא מפליא אותי לחלוטין איך היא לוקחת אליפות בהליכה. הפועל תל אביב באה בלי הרבה יומרות. מין מסע קסום".
רגע מיוחד שלך במסע הזה? "הסיוט הכי גדול שלי כשדר הוא כשכולאים אותי בכלוב מזכוכית, תא שידור. אני רוצה לשמוע את הקהל, להרגיש אותו. במשחק נגד לוקומוטיב במוסקבה היה מקפיא, מינוס 12 מעלות. הגעתי ליציע וראיתי את המפיק שלי, דני לנקרי, בונה עמדה עם שני טכנאים רוסים בתוך חדרון. אמרתי, 'לא בא בחשבון'. לנקרי צעק,'אתה נורמלי? זה יגיע למינוס 14'. אמרתי לו שאני רוצה לשבת בחוץ. זה היה אחד השידורים הכי קשים בחיים שלי ואחד מאלה שאני הכי אוהב להיזכר בהם. הפועל שיחקה מדהים ואני יושב בחוץ ולא מרגיש את הרגליים כי התנור שהוצאנו קפא אחרי חמש דקות. זה היה קונטרסט אדיר בין הקור במגרש לחום בלב".
ביירן בר"ג. "אף אחד לא הרגיש כמו לפני כמה שנים". צילום: עדי אבישי
98 2.5.98
הפועל בית שאן - בית"ר ירושלים: 3-2 מעידה שכנראה לא תישכח לארבל,שלא קלט בשידור איך הפועל בית שאן מאפשרת לבית"ר ירושלים לנצח ולזכות באליפות על חשבון הפועל תל אביב. "זה היה שילוב בין העובדה שלא שמתי לב והעובדה שלא רציתי לשים לב. בפירוש ככה", הוא מנסה להסביר מה קרה לו באותו ערב באיצטדיון קריית אליעזר. "לא עלה בדעתי שיכול להיות מצב שקבוצה תפסיק לשחק. זה נשמע מתחסד וקצת נאיבי, אבל גדלתי על מורשת שבה משחקים בשביל לנצח, ולא ראיתי את הקשר בין בית שאן לבית"ר ירושלים".
היום אתה מבין? "עד היום אני אומר שהם לא עשו משהו שהוא בגדר עבירה. הם פשוט הפסיקו לשחק. אני אראה לך המון פעמים שקבוצות הפסיקו להתאמץ. במכבי תל אביב כדורסל לא היו מקרים ששחקנים זרקו את הכדורים בכוונה ללוח? בטח שהיו, אבל עדיין, זה היה משחק אליפות ולכן זה לא נתפש".
ראית את הפאשלה פעם נוספת? "האמת, זה הגעיל אותי, אבל בשנים האחרונות אני שם לב ששחקנים ישראלים, אם הם לא חייבים, הם לא נכנסים לתאקל. האלמנט הספורטיבי שלפיו אני נלחם בך כדי לנצח, כי אני ספורטאי וזה בדם שלי, לא תמיד קיים. אם אני מחפש בהיסטוריית השידור שלי נקודת שפל, זו הנקודה, כי הייתי צריך להיות יותר ערני".
משחק השרוכים. "נקודת השפל". צילום: ערוץ 2
85 29.5.85
יובנטוס - ליברפול: 0-1 גמר גביע אירופה לאלופות בבריסל. לפני המשחק מתמוטט קיר ו-39 אוהדים איטלקים נהרגים. היו לא מעט שהאשימו את ארבל כי התעורר מאוחר מדי בעמדת השידור. אסון הייזל נותר טראומה עבורו עד היום. "תוך כדי האירוע לא ראינו את גיא ההריגה", הוא חוזר אחורה. "לפני שבועיים שיחקתי גולף עם ג'ים בגלין, מגן ליברפול באותם ימים. שאלתי אותו מתי נודע לו. הוא ענה,'לפני המשחק ידענו על אולי שניים-שלושה הרוגים. אמרו שקרתה תאונה'. לא סיפרו לשחקנים, קל וחומר לנו העיתונאים, שהיינו סגורים בתוך יציע עם דלת נעולה ואי אפשר היה לצאת".
לא ראית? "הקיר התמוטט, אבל הוא מחוץ ליציע. מבחינת זווית הראייה שלנו הוא לא היה בתחום. ידעתי שיש הרוגים, רק לא ידעתי כמה. מיקי גורדוס הכניס לי נתונים לאוזן מהרדיו הצרפתי והבלגי, וזה היה שידור מה זה מינורי. אני בקושי זוכר את הגול של מישל פלאטיני בפנדל. זה כאילו עבר מול העיניים. הזוועה נוקתה מהר. כשיצאנו ראינו את הקיר, אבל לא תפשנו שהוא קבר כל כך הרבה אנשים".
המשכת לשדר? "לקחתי חופשה. נסעתי לחבל הארדנים בדרום בלגיה. שכרתי חדר במלון קטן ליד נחל ולא יצאתי ממנו במשך ארבעה ימים. לא זזתי משם. לא יכולתי להיפרד מהאירוע".
אולי בגלל זה כששידרת את משחק אליפות של מכבי חיפה, שבו נמחץ אמיר רנד, היית כל כך מעורב במה שראית. "המקרה של רנד היה כתוב על הקיר. הרוטינה שלפיה נותנים להמון להתפרץ בצורה לא מתוכננת ובוא נראה מה יהיה ואז נפעל, לא עבדה הפעם. אם המשטרה היתה נערכת בהתאם אפשר היה למנוע. אמרתי בשידור,'איזה מטומטמים', כי ראיתי את נבואת הזעם מתגשמת. רוב ההרוגים באסון הייזל היו כתוצאה מחנק. לראות את האנשים עומדים ומסוככים על השער ולא פותחים אותו, זה פשוט שיגע אותי. זה היה נורא".
החזיר אותך לבריסל? "אלה שני אירועים איומים, אבל אז, ב-85', עברתי טראומה נוספת שסגרה לי חודש שחור בחיים".
מה ? "מבלגיה המשכתי לגרמניה לאליפות אירופה בכדורסל. באחד הימים נבחרת ישראל היתה אמורה לשחק בלילה, משחק מרכזי. יומיים לפני המשחק התקשרו אלי מהארץ וביקשו ממני לנסות לדחות את שריקת הפתיחה ברבע שעה. למה? כי יש תוכנית דת שחורגת באורך. צריך להבין, מדובר באירוע בינלאומי, הרבה קהל, וגרמניה היא מדינה שמקפידה על לוחות זמנים. משימה כמעט בלתי אפשרית, אבל בארץ לחצו. הגעתי עד מזכ"ל פיב"א, בורה סטאנקוביץ'. בסופו של דבר הטלוויזיה הגרמנית שינתה את לוח המשדרים.
"שלוש שעות לפני המשחק הודיעו לי שהחליטו לא לשדר כי אבד העניין. לך עכשיו תגיד למפיק ולפיב"א שאתה לא משדר. אחד הרגעים הקשים בקריירה.ישבתי בעמדת השידור וכל חמש דקות הרמתי את הטלפון ודיברתי לעצמי, כדי שאלה מסביב יחשבו שאני משדר. אחרי עשר דקות עבר המפיק הטכני ושאל, 'מה קרה?'. אמרתי לו, 'בעיות בירושלים'. אף אחד לא קנה את הבלוף, וכשבאתי להיפרד מהאיש האחראי בטלוויזיה הגרמנית הוא הפנה את פניו והתעלם. התביישתי כמו שלא התביישתי באף שידור בקריירה הארוכה שלי. נגמר לי חודש מה זה מאוס".
בונייק, שחקן יובנטוס, ביום הנורא של אסון הייזל. צילום: אי-פי
89 19.3.89
ישראל - אוסטרליה: 1-1 צ' רלי יאנקוס האוסטרלי מנצל תרדמה בהגנת נבחרת ישראל וכובש שער מיותר לגמרי מבעיטת עונשין. ארבל מכניס ללקסיקון את "ככה לא בונים חומה" המיתולוגי. "שדר צריך להיות בעל מזל גדול כדי שמשפט אחד שלו יתפוס", הוא מסביר. "ככה לא בונים חומה ביטא כישלון, אולי בגלל שהוא בא מהלב. זה היה משפט מאוד כועס. כעסתי על הרשלנות, החלטורה, על כל הדברים שמאפיינים את מה שרע בכדורגל הישראלי".
מה ראית? "ראיתי את יאנקוס שבועיים לפני כן בועט מטווח דומה,ולכן אמרתי שהמרחק הזה הוא לא בעיה בשבילו. מלמעלה ראיתי שהחומה התארגנה בצורה פרועה ושניתן לעבור אותה מימין, היה לי ברור שהכדור יטוס משם. נורא התרגזתי. מה שעבד במשפט הזה לא היו המילים אלא האינטונציה. היא חדרה לאנשים כי גם הם אמרו בבית, 'קיבינימט,ככה לא בונים חומה'. היום זה משפט שמגדיר את החלטורה הישראלית בהמון שטחים".
ניסית להכניס גם את "הללויה". "'הללויה' נולד על איזה סל נפלא של ארל וויליאמס במכבי תל אביב, כי באותו משחק כנראה התחברה לי ההתרוממות של השחקן למקהלה בכנסייה של שחורים בהארלם. בכדורגל זה אף פעם לא התחבר, עד שיום אחד זה פתאום יצא. עם יד על הלב אני אומר שבחיים לא החלטתי מראש באיזו מילה אשתמש או איך אגיב. אני ספונטני לחלוטין. 'הללויה' נשמר לשער שמבקש ברכה".
אתה מגיע מוכן לשידור? "אני אחד השדרים הבודדים בעולם שמגיע מוכן וממוחשב. השנה התחלתי לעבוד עם מערכת שמתכנתים בנו בשבילי, שאוגרת מידע על כל שחקן, קבוצה, מאמן, שופט ואיצטדיון. אבל מעולם לא נסחפתי למקומות רחוקים כמו,'הפעם האחרונה שהוא בעט בשמאל ופגע במשקוף היתה לפני 12 שנה בגביע אופ"א'. בעיני זה בזבוז זמן".
אתה גם לא מבקר חד. "יואש אלרואי איבד את אמוני בו באחת מישיבות המערכת שלנו. הוא האשים אותי ואת ניסים קיויתי שאנחנו לא מחמירים עם השופטים כי אנחנו פוגשים אותם פנים מול פנים ולא נעים לנו. הוא לא נתן לי לעשות רגע של מחלוקת כי אני לא מספיק דורסני. זה פגע מאוד בי ובאינטגריטי שלי, כי מעולם לא התביישתי לבקר שופט כשחשבתי שהוא עושה חשבון, אבל מעולם לא ביקרתי שופט שלא רואה. אני מקסימום יכול לומר שהוא לא היה במקום הנכון. זו היתה בעיני הבעת אי אמון. גם היום הביקורת שלי לא באה להוציא להורג".
איך אתה מתמודד עם העיתונות הכסחנית? "אני בן לדור שגדל על אסכולה אחרת של עיתונות. אני מרגיש יותר מדי פעמים בכתיבה העיתונאית שנסגרים חשבונות אישיים בין העיתונאי לשחקנים, בין פרשן למפורשניו. זה שקוף מאוד ואני מכיר את רוב הקשרים. לא קל לי עם זה".
ארבל עם צביקה רוזן. "אסכולה אחרת של עיתונות". צילום: בן אוסקר
2005 13.5.2005
בני יהודה - מ.ס. אשדוד: 1-0 איצטדיון בלומפילד, 700 צופים, ליגת העל בשיא עליבותה. אשדוד מבטיחה לעצמה את המקום השלישי. ארבל משדר, שלמה שרף פרשן. "חזרתי ממילאנו ישר לאולם הכדורסל באשקלון ומשם לבלומפילד ביום שישי. 80 אלף צופים בסן סירו ואני מגיע לבלומפילד וריק. אני פוגש את שרף בעמדה והוא אומר לי,'תסתכל, תסתכל'. אני שואל את עצמי איך אשדר את המשחק הזה. חצי שעה לפני המשחק אני מחפש את הצד החיובי, למה המעמד בכל זאת חשוב, אחרת אני לא יכול לשדר". מעבר קשה.
"ויש גם דילמה. מצד אחד האמת העיתונאית אומרת: 'צריך לתת להם בראש. האנשים האלה מזייפים, לא עובדים. המשחק מנוהל רע'. מצד שני, אם אני אומר את זה, אני מודה שלקחתי אותך, הצופה, למקום שלא הייתי צריך. התפקיד שלי הוא להשאיר אותך אצלי. בשביל לכסח יש פרשן. מצדי ששרף או שגיא כהן יגמזו את המשחק הזה ויפרקו לו את הצורה".
אין קהל, אין עניין. "על זה יש לי הרבה השגות. העם לא מטומטם. אתה בטח פגשת את זה שאמר, '25 שנה לא הייתי במשחק כדורגל', ואתה יודע שהבחור הזה בגיל 20 היה שרוף. אתה שואל אותו, 'למה?', הוא אומר, 'זה כדורגל?'. הוא לא בא בגלל הרמה והתנאים והשידורים החיים שבנויים בצורה לא מושכלת וכיבוי מדורת השבט של מוצאי שבת. זה הורס את הכדורגל ואני גם מכיר את הבעיה של השחקן".
מהי ? "אני לפעמים הולך לאימונים ושם מתחיל הזיוף. אומרים שהשחקן הישראלי בכושר מצוין. כן, כי הוא הולך. אתה ואני יכולים ללכת 90 דקות בהנאה רבה. לרוץ 90 דקות, השחקן הישראלי לא מסוגל. למה שחקן עושה עבירה גסה? הרי הוא לא בחור רע, הוא מאחר. באנגליה משחק כדורגל ישראלי נגמר עם שישה שחקנים".
אז אחרי 33 שנה מה מחזיק אותך? "אני צריך רגע אחד של חסד. היינו השבוע במשחק משמים בין בני יהודה לאשדוד. באמת, דברים אלמנטריים לא היו שם. מסירה מדויקת לחמישה מטרים. אבל היה רגע שבו השחקנים רצו קצת יותר מהר ממה שהם עושים בדרך כלל, ובאותן 25 שניות, שבהן המשחק התעלה, הובקע שער".
אתה רוצה להגיד שהיה שווה לחכות? "כשזה קורה, אז כן. אני יכול לשבת איתך וללגלג על כל מיני שחקנים ועל הרמה הירודה,אבל בעיטה מ-25 מטר לחיבורים היא בעיטה יפה, לא משנה אם בעט אותה מראדונה או בוקסנבוים. אני חוזר עכשיו לשדר את גמר ליגת האלופות אחרי עשר שנים של הפסקה ואני מתרגש. איך להסביר לך את הרעב? אני לא יודע".
עד מתי? "אם זה לא עבר עד עכשיו אז זה כנראה כרוני. אני אהיה כל זמן שהציבור ירצה אותי וכל עוד אני אבעט למסגרת".
ארבל. "זה כנראה כרוני". צילום ארכיון
שאלון ארבל: סטלמך, רונאלדיניו, אנפילד וגולף
השחקן הכי הכי. "ראיתי את פלה ומראדונה, אבל נחום סטלמך הוא זיכרון הילדות שלי כשחקן מושלם. לי אין ספק שאם הוא היה משחק היום, ברמת הכישרון והנתונים, הוא היה אחד המובילים באירופה".
ובכל זאת. "רונאלדיניו מביא למשחק את שמחת החיים שלו. אתה מרגיש שהוא עובד ונהנה מכל רגע. אני אוהב להסתכל עליו גם כשהוא לא נוגע בכדור. הוא מחלק את הזמן והמאמץ בצורה כמעט מדעית. יש דקות שאתה לא שומע עליו. הוא נח, נותן לאחרים לשחק, מרדים את היריב ואז מתגנב. מת עליו".
הקבוצה המושלמת. "ארגנטינה של מונדיאל 78' היתה מדהימה, למרות שכמעט הפסידה בגמר להולנד, אבל כקבוצה, ברצלונה של קומאן וקרויף היא אחת הגדולות שקמו אי פעם".
ענף ספורט מועדף. "כשדר, כדורגל. כספורטאי, גולף, ביי פאר".
המשחק הכי הכי. "הניצחון של ארגנטינה על אנגליה במונדיאל מקסיקו 86'. במשחק הזה נקבע סטנדרט חדש ברמת ההונאה, כי היה צריך לזרוק את מראדונה מהגביע העולמי. הגול שלו ביד היה בזוי. למזלו מיד אחר כך הוא הבקיע את שער המאה. ניגוד עצום, מצד אחד שפל, מצד שני גאון".
האיצטדיון הכי הכי. "אנפילד הוא בעל האווירה הכי מדהימה בעולם. לקהל של ליברפול יש כושר זמרה שלא קיים בשום מקום, וכנראה שהמבנה האקוסטי יוצר סאונד שמימי. אתה לא מאמין עד שאתה שומע".
המודל . "דיוויד קולמן. שדר הבי-בי-סי שפרש ב-78'. שדר כדורגל אדיר ושדר אתלטיקה ברמה הכי טובה שהיתה אי פעם. הוא האיש שאת הקלטות שלו הייתי יושב ושומע".
למה כבר אין שדרים? "בעולם אין הרבה שדרים. שדר ספורט טוב צריך להכיר את השפה, כי אם לא, הוא נעשה משעמם אחרי שנה. הוא צריך קול סביר, ראייה טובה, מחשבה מהירה, יכולת תגובה. להיות יצירתי, מוזיקלי במידה רבה. לדעת לחלק את האנרגיה הקולית. צריך הומור, זה אף פעם לא מזיק, והכי חשוב אהבת המשחק. זה קשה. אני פוגש שדרים שמסתובבים איתי בליגת האלופות. גיל ממוצע? 50 פלוס ".
דייגו עם הגביע העולמי ב-86'. "מצד אחד שפל, מצד שני גאון". צילום: אי-פי-איי
