גאנג סטאר
ג'ון פשנאו כיכב פעם ב'קרייזי גאנג' של ווימבלדון ונהג להוריד באמצעים כימיים את שיער הגוף של חבריו כשהם ישנים. מאז רק הפך למופרע יותר. בתור כוכב ריאליטי הוא נאבק בצלופחים, נכנס לבורות עם נחשים, ובין לבין מפתח עשרות פרויקטים, כולל סדרת מציאות לגילוי כוכב הכדורגל הבא. לקראת עליית התוכנית בארץ נזכר פשנאו בימי השיגועים עם ויני ג'ונס, באחיו ג'סטין, שהתאבד אחרי שנודע ככדורגלן הראשון שיצא מהארון, וגם מפנטז איך היה גורר את ישבנו החשוף של בניון בשלג, אם רק היה נופל לו לידיים
"דבר ראשון היינו מאוד שמחים לקבל את בניון בווימבלדון. בתור פתיחה היינו ממסמרים לו את הנעליים דרך הסוליות לרצפת העץ של חדר ההלבשה. זה באימון הראשון. כשהוא היה הולך להחליף בגדים היינו מרססים לו את המכנסיים בתרסיס מיוחד לכדורגלנים שגורם לרגליים שלך להיות מאוד מאוד לוהטות. ברגע שאתה מרסס אותו לתוך המכנסיים, האשכים שלך נוטים להפוך למאוד מאוד לוהטים. כל כך לוהטים שהראש שלך עומד להתפוצץ. אם בניון חושב שהוא רץ מהר, עם זה אני מבטיח לך שהוא ינצח כל אחד. זו התחלה נחמדה. אם הוא היה מגיע בחורף היינו מתאספים ומוחאים לו כפיים כשהוא בא לקראתנו, גורמים לו לחשוב שאנחנו ג'נטלמנים, לוחצים לו ידיים, לוקחים לו את התיק. ואז כל החבורה ביחד היינו תופסים אותו, מורידים לו את כל הבגדים, מחזיקים לו את הרגליים וגוררים אותו בריצה, ככה שהישבן שלו יעשה היכרות מעמיקה עם השלג, רק כדי שהוא יתאקלם".
די ברור, עוד במהלך הקריירה שלו ככדורגלן היתה לג'ון פשנאו משיכה עזה אל הביזאר. ללכת למקומות שאף אדם לא צעד בהם לפניו. התכונה הזו הפכה מצרך מבוקש כשפשנאו החליט להשתתף בעונה השנייה של תוכנית המציאות 'אני סלבריטי, תוציאו אותי מכאן', שהפכה אותו לכוכב ענק, כזה ששונאים או אוהבים אותו בכל בית בבריטניה. 'אני סלבריטי' מבשרת עידן חדש בז'אנר תוכניות המציאות. המשתתפים בה אינם אנשים פשוטים מהרחוב שמנסים להפוך למפורסמים בן לילה אלא המפורסמים עצמם. טעם טוב, מבוכה או בושה הם מושגים שלא נמצאים בלקסיקון של היוצרים או של המשתתפים בתוכנית שגורמת למעלליהם של אוולין מ'הדוגמניות' או שרון מלכה מ'רצים לדירה' להיראות כמו ילדים תמימים שמשחקים בבובות.
'אני סלבריטי' לוקחת 15 כוכבים שהקריירה שלהם בדעיכה או שמעולם לא המריאה ממש ושמה אותם בג'ונגל, שם הם צריכים לבצע שורת משימות ביזאריות ומבחילות שבוחרים עבורם הצופים. אם הם לא עושים אותן, הם לא מקבלים אוכל. ההתנהגות האקסצנטרית של פשנאו בסדרה (הוא היה מחבק עצים, עושה מולם תרגילי אמנות לחימה ושואג לעצמו: "פוקוס") הביאה אותו למקום השני. הצופים רצו לראות אותו עוד ועוד ושלחו אותו לשיא של שש משימות.
"הדבר הכי מגעיל והכי קשה שעשיתי בחיים היה לשים את הראש בקסדה שהיתה מלאה במי קרח קפואים ובה שחו צלופחים עם שיניים חדות. לי היה רק זוג משקפיים להגן על העיניים. אז הכנסתי את הראש לקסדה ושבעה-שמונה צלופחים התחילו להתנגש בי ולהחליק לי על הפנים. זה היה קור כלבים והייתי צריך להישאר שם. אחד מהם ניסה להגיע לאוזן שלי ולנשוך אותה. הראש שלי קפא, העיניים שלי קפאו, וכל ארבע שניות הם זרקו פנימה עוד שניים-שלושה צלופחים דרך חור בקסדה".
"זה היה נורא. הדבר השני הכי נורא שהייתי צריך לעשות בתוכנית היה להיכנס לבור מלא ב-30 נחשי ג' ונגל. הם אמרו לי שהם מוציאים מהם את הרעל, אבל שיכול להיות שהם יכישו אותי, והייתי צריך לחתום על הסכם שאני
אני מנסה להבין מה גורם לאדם מפורסם ואמיד למדי ללכת לטלוויזיה ולהביך את עצמו בפומבי?
"זה אתגר. אתה רוצה שאנשים יראו אותך כנורמלי. חייתי כסלבריטאי במשך הרבה שנים בין העשירים והמפורסמים, אבל מדי פעם, במקום לנסוע במרצדס גדולה עם חלונות שחורים שעולה מאה אלף פאונד, נחמד לנהוג בפז'ו 406. כשאני עושה היום שופינג באוקספורד סטריט אנשים עוצרים אותי ואומרים, 'פאש, מה אתה עושה, אתה הולך! אתה עושה קניות!', ואני אומר, 'אני עושה שופינג, תראו, אני אנושי'.
"הכוח והפופולריות של התוכניות האלה הם שהאנשים הרגילים אוהבים לראות את הסלבריטיז מתפתלים. תולעים באוזניהם, נחשים במכנסיהם. הם אוהבים לראות את ה'סו קולד' סלבריטיז עושים דברים קשים בפעם הראשונה בחייהם. לוקחים אותם מהסביבה הנוחה והנעימה שלהם וזורקים אותם לג'ונגל. וואו".
ואחרי זה חוזרים לשגרה כאילו כלום?
"חכה. בחודש אחרי שהסתיימה התוכנית התעוררתי כל לילה במיטה רטובה מזיעה. היו לי סיוטים מטורפים. חלמתי שאני טובע בתוך מים קפואים ושנחש מתפתל עלי ומנסה לחנוק אותי. הבנתי שהתוכנית גרמה לי לנזק פסיכולוגי. חבר טוב שלי, פול מקינה, מהפנט מאוד מפורסם כאן, התנדב להפנט אותי בתוכנית של הבי-בי-סי. המפיקים הביאו נחש באורך שמונה מטרים מהג'ונגלים האפלים של אפריקה, וכשהם הכניסו את הנחש לא יכולתי אפילו לשבת בחדר וכל הקהל באולפן צרח, זה היה מגעיל. הם אמרו לי, 'בבקשה, תחזיק אותו'. כמעט התעלפתי. הזעתי כולי. ופול לקח אותי לחדר וכל מה שאני זוכר זה שנרדמתי, הוא אמר כמה מילים, נגע לי בנקודות רגישות בראש. התעוררתי אחרי שעה. הם לקחו אותי לאולפן ואותו נחש התפתל לי מסביב לגוף ואני רק צחקתי וליטפתי אותו. נחש ענק שמן. והלשון שלו יצאה מהפה, ואני רק אמרתי, 'איזה מותק'. מאז והלאה לא היו לי סיוטים".
ולמשהו רגוע יותר. איך היה לעשות את פשנאו פוטבול צ'לנג', תוכנית מציאות בהנחייתך שעולה בחודש הבא בערוץ אגו בישראל?
"זו היתה חוויה נהדרת כי הכל היה אמיתי. אין משחק, זו טלוויזיית מציאות. ג'ון פשנאו בוחר 20 כדורגלנים מתוך 5,000 שהם כלום, ויש לו שנה לפתח את היכולות שלהם עד לצמרת הליגה החובבנית. בדרך אנחנו מפנקים אותם. לוקחים אותם למועדוני לילה, לפרמיירות, לפגוש את וויל סמית'. כשהם התחילו אף אחד לא שמע עליהם, באמצע העונה הם הפכו למפורסמים, בסופה הם היו סופרסטארים. שניים מהם במבחנים עכשיו בליגה הספרדית השנייה, כמה מהם הפכו למנחי טלוויזיה בתוכניות ספורט, אבל אף אחד עוד לא הפך לכדורגלן מפורסם".
לא מפליא שג'ון פשנאו השתייך בווימבלדון למי שכונתה 'החבורה המשוגעת', במקור 'קרייזי גאנג', אשר כללה מלבדו את דניס וייז, שעשה קריירה עשירה ומצליחה וחתם לאחרונה בסאות'המפטון, ואת ויני ג'ונס, שהחליף את משחק הכדורגל במשחק בסרטים. בין טריק לתעלול החברים הספיקו גם לשחק כדורגל והפכו את ווימבלדון האפורה והענייה לקבוצה מצליחה. השיא היה כמובן הניצחון 0:1 בגמר הגביע ב-88' על ליברפול המפוארת.
כיום פשנאו הוא מנחה טלוויזיה, סוכן שחקנים ומעורב בעשרות פרויקטים, אבל לחיצה קלה על הכפתור והוא לא מפסיק להעלות זיכרונות. "אני, וייזי וג'ונסי, לא התקלחנו או התגלחנו יומיים לפני הגמר. ידעתי שאם ניראה בחורים טובים נשחק גם כמו בחורים טובים ורציתי שנהיה מלוכלכים. אנחנו המועדון היחיד באנגליה שלכל השחקנים שלו יש עבודות טובות וזה כי באנו מכלום וידענו שאנחנו צריכים לעשות משהו בחיים האלה. שחקנים אחרים, למשל ניל ווב, שהיה קשר במנצ'סטר יונייטד ובנבחרת אנגליה, כיום אין לו עבודה. הוא דוור. השחקנים העשירים לא ידעו איך להפשיל שרוולים ולהילחם על מה שהם רוצים".
מה היה הדבר הכי משוגע שהחבורה המשוגעת עשתה?
"היה פעם שחקן חדש שהגיע אלינו, סטיב קוטריל, כיום המנג'ר של בארנלי מהליגה הראשונה. הסתערנו עליו כל השחקנים בחדר שלו, הפשטנו אותו ושמנו לו משחת נעליים מסביב לעיניים ועל האשכים ומתחת לזרועות. קשרנו אותו לכיסא עם גרב על העיניים כדי שהוא לא יראה, הצעדנו אותו למעלית של מלון 18 קומות בליברפול, שם שיחקנו למחרת ולחצנו על קומת הקרקע. והוא ישב שם, בלי בגדים ובלי מושג איפה הוא, ועלה וירד במעלית. הדבר הכי מצחיק היה שבערך בחצות, המנג'ר והיושב ראש גמרו לשתות בבר למטה ורצו ללכת למיטה, המעלית נפתחה והנה השחקן החדש שלהם עם משחת נעליים בכל החריצים ובמקום לעזור לו הם רק נכנסו למעלית, אמרו,'הו, שלום לך', לחצו על הקומה הרביעית, שמו אותו בחדר והשאירו אותו שם".
אנשים כבר לא עושים דברים כאלה יותר. כדורגל הפך למשחק רציני מדי.
"המשחק השתנה באופן דרסטי. הוא הרבה יותר רציני. הוא יותר מהיר, הכסף גדול יותר, אין זמן לבדיחות וצחוקים. אנחנו היינו האחרונים. ראינו את הכסף הגדול מגיע. לכדורגלנים יש כיום כל כך הרבה כסף, שאם תעשה משהו והוא יתפקשש, מישהו יתבע אותך על מיליון פאונד. לא שווה לקחת את הסיכון. אני זוכר איך קולטון, אחד השחקנים השחורים שלנו, השתכר לגמרי בארוחת ערב לפני משחק שלנו. היה לו זקן גדול ושפם וגבות עבותות והוא נרדם בחדר למעלה במלון. אז לקחנו קרם שכדורגלנים משתמשים בו כדי להסיר שיער סביב פציעות בלי לגלח. אני, דניס וייז וויני ג'ונס עלינו למעלה, קולטון ישן עם פה פתוח, אמרתי, 'בואו נשים קצת מהקרם מסביב לגבות שלו, קצת על הזקן וקצת על השפם. ניתן לו שתי דקות ואז נוריד את זה. רק בשביל הצחוקים'. אחר כך הלכתי לישון. בשתיים בבוקר אני מתעורר בחדר עם ויני ודניס ואמרתי, 'ג'ונסי, ג'ונסי, אתה ער?'. 'כן, כן פאש, מה קרה?'. 'וויזי, אתה ער?'. 'הא, כן, בערך'. 'תגיד, אתה, אתה הורדת את הקרם מהפנים שלו?'. 'איזה קרם?'. הערתי אותם, הלכנו לחדר שלו והוא עדיין ישן שיכור וכל הקרם שקע לו לתוך הפנים, הכל.
למחרת בבוקר המנג'ר דון האו קרא לאסיפה שלפני המשחק וקולטון ירד למטה עם קופסה על הפנים. הוא לא הסכים שמישהו יראה אותו. כל הזקן, השפם והגבות שלו נעלמו, כל הפנים שלו הפכו ללבנות. הוא לא היה יכול לשחק. העור שלו הפך לרגיש ואם הוא היה מזיע היו לו כאבי תופת. מה שהיה אמור להיות בדיחה הפך לאסון. אם זה היה קורה היום, הוא היה תובע מיליון פאונד מכל אחד מאיתנו".
מאחורי החיוכים של פשנאו מסתתר סיפור משפחתי מרתק, בחלקים ממנו טראגי. הוא נולד להורים ניגרים שהיגרו לבריטניה. אביו נטש את אמו זמן קצר אחרי הלידה והאם שהיתה ענייה מכדי להאכיל את ילדיה שלחה למשפחה אומנת לבנה את ג'ון ואת אחיו ג'סטין המבוגר ממנו בשנה. בין שני האחים היה קשר עמוק. ג'ון סבל מהפרעה בדיבור שבינתיים נעלמה לחלוטין בשטף הבלתי נגמר שלו, וג'סטין היה היחיד שהבין אותו ותירגם את מה שאמר להורים החורגים.
מהר מאוד התברר שבג'סטין טמון כישרון עצום ובלתי מלוטש בעוד שג'ון הוא איש של עבודה קשה. ב-81' עבר ג'סטין בן ה-20 לנוטינגהאם פורסט המפוארת של בריאן קלאף, והפך לכדורגלן השחור הראשון בבריטניה שנקנה במיליון פאונד. החותם הבא שג'סטין השאיר על הכדורגל האנגלי הגיע עשר שנים מאוחר יותר כאשר הצהיר בראיון ל'ניוז אוף דה וורלד' כי הוא הומוסקסואל והפך לכדורגלן הבכיר ביותר שיצא מהארון. ג'ון רתח, סירב לדבר איתו, ניתק עימו את היחסים והצהיר לעיתונות כי מבחינתו ג'סטין מנודה. ב-98' התאבד ג'סטין בתלייה במוסך בלונדון לאחר שנחשד בתקיפה מינית של נער בארצות הברית.
במבט לאחור, מה אתה יכול לומר על התרומה של ג'סטין לשילוב הכדורגלנים השחורים בפרמיירליג ובחברה בכלל?
"התרומה של ג'סטין לכדורגל העולמי היתה אדירה. הוא היה שחקן שנוי במחלוקת ואדם שנוי במחלוקת גם כי הוא יצא מהארון והכריז שהוא גיי. זו אחת מהסיבות שהיה לי חשוב בתוכנית הריאליטי שעשיתי להראות שבטח יש שם בחוץ שחקנים שיודעים לשחק כדורגל. יש הודים שיכולים לשחק, יש שחקנים אסיאתים שיודעים כדורגל, חייבים להיות גייז שיכולים לשחק כדורגל. אז ביקשתי מהמפיקים,'תביאו לי הודי, תביאו לי אסיאתי ותביאו לי גיי'. אני לא רוצה לדעת מי הוא כי זה עשוי לשים עליו סטראוטיפ, אבל זה יעזור כי זה יראה לאנשים מה קורה בכדורגל היום. אם ג'סטין היה היום בחיים, הוא היה שווה 40-35 מיליון פאונד. בקלות. בקלות. הוא נולד עשור מוקדם מדי".
היו לכם יחסים קשים אחרי שהוא יצא מהארון.
"בדיעבד היא מילה נפלאה. אני מגיע מעולם הכדורגלנים וכולנו אוהבים לחשוב שאנחנו מאצ'ואים. במבט לאחור, העניין הוא להקשיב ולהבין אנשים. זה דבר נורא בעולם שמה שאנחנו לא מבינים מפחיד אותנו. אנחנו מגרשים אותו".
ואתה פחדת.
"אנחנו מפחדים מהרעיון שמישהו הוא גיי. לא שמעתי על זה מעולם, לא ראיתי את זה מעולם. הומוסקסואלים, מבחינתנו הכדורגלנים, היו מתרוממים שרודפים אחרינו ואנחנו נלחמים בהם. זה היה אז לחלוטין לא מקובל שמישהו יבוא ויגיד, 'אחיך הומו'. לא הייתי גיי, אני לא גיי, ואני לא מבין גייז, אבל זה לא אומר שזה שגוי ולוקח שנים להבין את זה. כיום אני הרבה יותר בוגר ואם ג'סטין היה יוצא היום מהארון הייתי אומר, 'אז מה? זה כמו לומר שאני שחור, אז מה'. אולי הטעות שלו היתה לצאת ולומר לכולם, 'אני הומו'. אני לא הכרזתי שאני הטרוסקסואל. מה הביג דיל? תמשיך בחיים שלך אח שלי, שחק כדורגל".
יום לפני שהוא התאבד הוא התקשר אליך והשאיר לך הודעה. באותו זמן לא דיברתם ולא חזרת אליו. האם אתה חושב עליו הרבה, הוא מופיע בחלומות שלך?
"הו, בטח. הוא חלק מהמשפחה שלי. אני לא יכול לומר שכל יום אני יושב בקרן הרחוב ומזיל דלי של דמעות. בסופו של דבר הוא אדם צעיר, הוא שם קץ לחייו, ואומרים שהטובים מתים צעירים. אם אנחנו מאמינים בגן עדן אז הוא שם. 'הי, שמור לי מקום, ג'סטין'".
היה משהו שלא אמרת לו?
"לא היתה לי הזדמנות. אני אומר לאנשים שעזבו את המשפחה שיש להם משבר בבית, 'היי, החיים קצרים מדי'. אם יש לך משבר במשפחה תהיה זה שיוזם ומבקש סליחה, אפילו אם אתה לא באמת מאמין שאתה אשם. החיים קצרים מדי".
זה הלקח שלקחת איתך מהמקרה של אחיך?
"זו הגלולה המרה-מתוקה שלמדתי. ליהנות מהמשפחה שלי, מהילדים שלי, מהעובדה שיש לי חיים נוחים ונעימים. לקום בבוקר ולעשות מה שבא לך זה דבר נפלא. זה עצוב שהוא בחר לשים קץ לחייו בשנות השלושים המוקדמות. החיים מתחילים בגיל 40".
מחשבה מעניינת לכדורגלן שעושה את הכסף שלו, את הקריירה שלו, כשהוא בן 20.
" זה מצב נהדר כשיש לך ואתה מגיע לשנות הארבעים שלך ואתה תוהה, אולי אני אקח עוד שיט מסביב לאיי הבהאמה. האם אני משתעמם? לא, מה פתאום. אני עושה קמפיין להפסקת עישון לבארנט בצפון לונדון, וידאו של תרגילי התעמלות וכושר, בונה אקדמיית ספורט. הו, החיים היו טובים, אבל הם לא טובים לכל הכדורגלנים, אני אחד מאלה שהיה להם מזל. למדתי מוקדם מאוד שככל שאתה עובד יותר קשה, יהיה לך יותר מזל".
התקשורת האנגלית נראית מבחוץ ממש מרושעת. יש לך עצה לבניון איך להתמודד איתה?
"מבפנים היא אפילו מרושעת יותר. העיתונות הבריטית היא כנראה העיתונות הכי מרושעת בעולם. אנשים אוהבים לקרוא על פדיחות של אחרים. בגלל זה ה'ניוז אוף דה וורלד' הוא העיתון הכי נמכר בעולם. הוא חייב להתנהג מאוד בזהירות. יכול להיות שהוא יחשוב בהתחלה שזה כיף שכותבים עליו, אבל כשאתה מציע את המיטה אתה צריך אחר כך גם לשכב בה. העצה שלי לו היא, אל תתפוס את תשומת הלב של התקשורת. כל פעם שאתה בעיתון שזה יהיה בגלל היכולות שלך על המגרש, לא בגלל שיצאת ממועדון לילה עם שלוש נערות על כל זרוע ואתה חצי שיכור".
אין סכנה. הוא נשוי ומאוהב.
"כמו שאתה יודע, נישואים מעולם לא עצרו כדורגלנים. לנישואים אין משמעות. במדינה הזו יש את שיעור הגירושים הכי גבוה בעולם. הוא כדורגלן צעיר, הוא ירוויח מיליוני פאונד והבחורות הכי יפות בעולם ישליכו את עצמן לרגליו. זה משהו שהוא חייב להתרגל אליו, לא אחר כך אלא בשנייה הזו".
אתה יכול להסביר את תאוות ההימורים של הכדורגלנים? גם באנגליה וגם בישראל יש שחקני עבר והווה ששקועים בחובות ענק מהימורים.
"אלה השוליים שמתלווים למילים כסף וכדורגל. הימורים, זונות, כל הדברים האלה באים בקלות כשיש לך הרבה כסף. כדורגלנים אוהבים לשחק גולף ואוהבים להמר. אני לא יודע לשחק גולף אז מעולם לא הימרתי (פשנאו נחשד בעבר כי היטה תוצאות משחקים עם השוער המיתולוגי של ליברפול ברוס גרובלאר ושחקן נוסף, אך זוכה במשפט - א.ר). יש לי כמה חברים שהימרו על כל החיים שלהם, על המשפחות שלהם, על הבתים שלהם. אני בן 40 והמצב הכלכלי שלי הרבה יותר טוב מאשר כשהייתי כדורגלן, ואני יותר מפורסם ממה שהייתי. זה בגלל שנשארתי על דרך הישר. לכל מקום שאתה הולך אנשים רוצים לדחוף אותך, להציע לך סמים, להציע לך אלכוהול, כל דבר שהם יכולים להרוויח ממנו על חשבונך. העצה שלי לו היא לא, לא, לא. אני לא אומר שהוא צריך לחיות כנזיר או כמלאך, אבל לנסות ולמצוא דרך אמצע".
אז איך נשארים מפוקסים מול כל הגירויים האלה?
"אשתו תמלא תפקיד חשוב מאוד במצב הזה, בטח כי הוא חי בלונדון על כל הפיתויים שהיא מציעה. כל עוד היא יודעת את הטוב והרע, הנכון והמוטעה, יש לו חצי סיכוי, רק חצי סיכוי. בגלל שאם יש שחקנים שנולדו בלונדון ועדיין לא מצליחים כלכלית, זה כי הם מבזבזים את הכסף שלהם. זה הולך להיות הרבה יותר קשה עבורו, שחקן שמגיע מארץ זרה. ולונדון היא המטרופוליס. הכל מתחיל ונגמר בלונדון. בום, אתה לא יכול להתחמק מזה".
מאז הפרישה פשנאו עובד קשה, שולח ידו בכל והכל שולח ידו בו. הוא קנה קבוצה וולשית ועזב אותה כי לא היה לו זמן. הוא היה יושב ראש ועדת הליגה בהתאחדות הניגרית, נזרק כי לא הגיע לפגישות והוחזר לתפקיד. הוא שגריר ספורט מטעם ניגריה ביוניצ"ף, ומהמשרד שלו בגולדרז גרין, רובע היהודים והישראלים בלונדון, הוא מעורב בעשרות פרויקטים. אני שואל מאיזה מהם הוא הכי נהנה.
"פתחתי אקדמיה לכדורגל בניגריה. כולם יודעים שבאפריקה אפשר למצוא כשרונות בלתי מלוטשים. מה שהאירופאים עושים זה למצוא את היהלומים, למכור אותם, להרוויח מיליונים. והמדינה שלהם לא מרוויחה כלום. האקדמיה אומרת בוא נמצא את היהלום, נאמן אותו אצלנו, נלטש אותו ואז נמכור אותו במחיר גבוה יותר. זה לתת משהו חזרה לאנשים במדינות המתפתחות. ואני אומר לך, לראות את הפנים שלהם כשאנו חותמים על חוזים זה מדהים".
אתה סוכן להרבה שחקנים מניגריה, אבל את אחד הטובים שלהם חטף לך ישראלי, ואני מדבר על יעקובו איגביני והסוכן שלו פיני זהבי.
"תודה רבה, באמת תודה רבה לך שהזכרת לי את זה. אלוהים יברך אותך. לא לא, באמת תודה רבה. כן, אכן החמצנו אותו ואנחנו קצת כועסים בגלל זה. אנחנו שמחים עבור יעקובו שהוא הצלחה אדירה וכל הכבוד לבחור שגילה אותו שם. אבל מה שאנחנו אומרים זה שיש לנו הרבה הרבה יעקובואים בניגריה, אני רק לא חושב שנמכור אותם כל כך בזול וזה מראה שאנחנו יכולים ליצור עסקים טובים עם ישראל. אם נוכל למכור שחקנים טובים לישראל זה יהיה טוב לכם וטוב לניגריה. ישראל מבינה עכשיו שהיא יכולה לעשות רווח גדול על שחקנים אפריקנים".
אתה עובד עם סוכנים ישראלים?
"נהגתי לעבוד הרבה עם חברי הטוב, נו, הכדורגלן הישראלי ששיחק בטוטנהאם הוטספר".
רוני רוזנטל.
"רוני. אני רואה אותו בכל מקום. הוא בחור נהדר. אחד מהחבר'ה. דרכי אפשר להגיע להרבה כדורגלנים וכדאי לסוכנים הישראלים להסתכל באתר שלי, כי אני אחד מהסוכנים היחידים שנמצא שבועיים בלונדון, שבועיים בניגריה".
אתה מעורב גם בקרן אנה פרנק.
"אני פטרון מטעם אפריקה. נכנסתי לזה לפני הרבה שנים כשראיתי סרט דוקומנטרי על אנה פרנק. נערה מדהימה. וזה ממש ריגש אותי. מרבית החברים מסביבי הם יהודים, רואי חשבון, שותפים עסקיים. אני מתעניין במסורת ובאמונות שלהם והם מתעניינים ברקע שלי כניגרי. יש לי המון חברים יהודים שעזרו לי מאוד, אז אם אני יכול לעשות משהו שאנשים יכירו את קרן אנה פרנק, אני אעשה את זה".
תודה ג'ון.
"כמו שויני ג'ונס נוהג לומר, 'זה היה מרגש'".
קשר נבחרת ישראל, וואליד באדיר, השתייך לפני שש שנים לקרייזי-גאנג של ווימבלדון. עוד לפני שהגיע הזהירו אותו שלא יעצום עין, רק אף אחד לא סיפר לו שגם נשיא המועדון משתתף בחגיגה.
"השחקנים עובדים על ההנהלה, ההנהלה עובדת על השחקנים", הוא נזכר בתקופה המטורפת. "זה בכלל לא דומה למה שקורה בארץ, זה הפוך. בשבילי זו היתה חוויה מיוחדת". באדיר זוכר היטב את טקסי החניכה שעשו החבר'ה הוותיקים לו ולמצטרפים החדשים, בסגנון זובור בגולני. "מגיעים לחדר ומגלים שמתחת לכרית יש דג מת", הוא צוחק. "יום אחרי זה נעלמים לך כל הבגדים. היו מקרים ששחקן היה מגיע, יוצא למכונית ומגלה שחסרים לה כל ארבעת הגלגלים וכולם מסביב צוחקים, מבסוטים".
אותך זה הצחיק?
"כן, כי זו האווירה במועדון. הכל קליל, לקחת את המקצוע בכיף. אפילו כשהקבוצה הפסידה שחקנים המשיכו לצחוק, החיים נמשכים, זה לא סוף העולם והקהל שייך לחוויה. לא משנה התוצאה, הוא היה עומד ונותן כבוד".
באדיר שייך היום להפועל ת"א ואצל המאמן דרור קשטן המשמעת היא דבר מאוד חשוב בהכנה. אי אפשר ככה סתם להתעלל בילד שעלה מקבוצת הנוער. אבל באדיר ממשיך לעקוב אחרי האקסית, רואה בעצב איך שהיא הולכת ונופלת במורד הטבלה. "די עצוב לי המצב של ווימבלדון היום", הוא אומר. "היא באמת משהו שונה בנוף. אבל כולם עזבו, אפילו הנשיא עזב. חבל, ממש חבל".
אייל לוי
נא להמתין לטעינת התגובות
