הסמל האחרון
איך קרה ששני עשורים אחרי מותו הטרגי איש לא הנציח את זכרו של הרצל קביליו? בחודש הבא ימלאו 20 שנה ללכתו של הזמר ושוערה המיתולוגי של מכבי יפו ("עוד שבת של כדורגל"), שהגשים את חלומו של כל אוהד מהיציע - לכתוב ולשורר שיר אהבה לקבוצתו. בנו בכורו מתגורר כיום בטקסס, בתו נישאה לפני חצי שנה וגרושתו מגלה שאומנם יש בן משפחה שנקרא על שמו, אבל איש לא התקרב מאז מותו לעולם הכדורגל
"עוד שבת של כדורגל, ניצחון הפסד ואכזבות...", נשמעו קולות השירה מתוך המקלחות באצטדיון גאון ביפו. עופר דגמי, אז שחקן נוער וחלק מפרויקט המחוננים של מכבי יפו, שבמסגרתו התאמנו מדי אימון בוגרים כמה שחקני נוער מאחורי השערים, עובר ליד זירת השירה בציבור. "תפסיק לשיר!" הוא צועק.
הרצל קביליו יוצא עם מגבת, בועות הסבון נוצצות על הגב ותר בזעם אחרי הפרחח. "מי צעק את זה?", הוא רועם. "אני", משיב דגמי בבטחה. קצת יותר משני עשורים אחרי, הוא נזכר: "הוא אהב את החוצפה שלי, ושאל אם אני רוצה לשחק בבוגרים. לא האמנתי, חשבתי שהוא מסתלבט עליי. בסוף אמרתי לו שאני רוצה, והוא אמר לי ששבוע הבא אני עולה לבוגרים, ואכן, שבוע אחרי זה התחלתי להתאמן עם הבוגרים".
בזכותו עלית לבוגרים?
"הוא פתח לי את הדלת. הכרתי אותו לקראת סוף הקריירה שלו. הוא היה דמות בשבילנו, בשביל הדור הצעיר. היה חבל על הזמן להתאמן אתו, הוא היה ספורטאי למופת. הוא היה בא שעה לפני כולם, היה עושה עבודה אישית אחרי אימונים. הייתה לו חנות ספורט בשדרות ירושלים, לפני ואחרי אימונים היינו יושבים ושותים קפה. משם היינו הולכים איזה שישה-שבעה שחקנים לאימון".
מעט לפני שחנות הספורט שבבעלותו בשדרות ירושלים הפכה למכה החברתית של סצנת הכדורגל היפואית, בשנת 1972, ערך הרצל קביליו, בעודו בן 21, את הופעת הבכורה שלו בקבוצה, כשנכנס כמחליף באחד המשחקים לקראת סיום העונה. הפריצה של קביליו על כר הדשא הגיעה באיחור, בסביבות גיל 26, בעונת 1977/1976. עד אז הוא שימש בעיקר כשוער מחליף לאריה ביטן ומיקי מיכאלי, והסתפק ב-47 הופעות ליגה בחמש עונות. בשמונה העונות שלאחר מכן הוא שיחק 176 פעמים, והפך לאחד השוערים הטובים בליגה.
"בסוף שנות ה-70, כשהוא תפס מקום קבוע בהרכב של יפו, הייתה הייררכיה ברורה בנבחרת ישראל: חביב ומזרחי היו השוערים, והשוער השלישי היה מתחלף" מספר רון עמיקם, העיתונאי והארכיון המהלך, "ההישג הכי גדול של קביליו שהוא הצליח פעם אחת להיות שוער שלישי. היה משחק של נבחרת הכוכבים הישראלים נגד אייאקס. הוא שיחק מחצית והיה ענק, זה היה ההישג הכי גדול שלו".
מוצי לאון, הסמל הגדול ביותר של מכבי יפו: "הוא גם נבחר פעם אחת לשוער העונה. עקב זה הוא זכה בחולצה הצהובה, שהוענקה לשוער הכי טוב. הוא היה משכמו ומעלה, ואני חושב שהוא היה אחד השוערים הכי טובים שהיו ביפו, אם לא במדינת ישראל. כשוער, הוא נהיה שוער גדול באיחור. בגיל 26 הוא פרץ, הוא יכול היה להמשיך לעמוד בשער, אבל המחלה הכריעה אותו. הוא היה מנהיג, הוא היה דמות נערצת. הוא היה בחור מוכשר ביותר".
יעקב כהן-צדק, עוד אחד שהלך עם קביליו לאורך רוב הקריירה: "הוא היה שוער גדול, ופשוט מאוד לא גדל במועדון הנכון בשביל להגיע רחוק. הוא היה כמו אח גדול לכל השחקנים. הוא היה מנהיג, היה עוזר לכולם ומקובל על כולם, כולם היו הולכים אחריו באש ובמים".
אלי שכטר, עוד שחקן עבר במכבי יפו ואחד מחבריו הקרובים, משחזר בערגה: "הרצל היה אדם יוצא דופן. על כל אחד שנפטר נוהגים להגיד מילים טובות, אבל היו לו כל כך הרבה דברים שהוא היה מיוחד בהם. הוא אהב לעזור, במיוחד לשחקנים צעירים. כשהגענו לבוגרים כשחקנים צעירים הוא עזר לנו המון. גם כשהיינו חברים שלו, וכאילו באותו מעמד, הוא היה מנהיג והיה תומך ועוזר לנו. אם הוא היה נשאר ביפו, היא לא הייתה מגיעה למצב שהיא הגיעה אליו".
הרצל קביליו לא נשאר ביפו. ביום חמישי אחד, בשנת 1983, התכנסה הגווארדיה הוותיקה של מכבי יפו בביתו של אלי שכטר. הנדון: החרמת האימונים. הכסף לא הגיע בזמן, והרוטינה הקבועה במכבי יפו במשך שנים, שבמסגרתה מאיימים לא להופיע ובסוף מתקפלים, הלכה הפעם צעד אחד רחוק יותר אל עבר המימוש.
באותו יום חמישי החליטו פרנסי האגודה לשבור את הכלים וקבעו כי שחקני הנוער יעלו בשבת על כר הדשא. בעוד מוצי לאון, הסמל המיתי של מכבי יפו, לא לקח חלק בשביתה, עול האחריות לנס המרד הוטל על כתפיו של המנהיג השקט - הרצל קביליו. כאן נמתחה עד קצה גבול היכולת יריעת הסכסוך בין קביליו לראשי האגודה.
הסיבות לעזיבתו של השוער חלוקות. יש מי שתולה את סיבות העזיבה בכך שקביליו, כאחד מהמנהיגים הבולטים, היה זה שהנהיג את המרד. אחרים מספרים על אגו, וחלק על אינטרסים כלכליים. "באגודה פחדו שהוא ישתלט להם על כל העסק. היה לו כוח מאוד גדול. אני חושב שזו הסיבה היחידה ששחררו אותו", מספר משה אוננה, עוד אחד מדור הנפילים של מכבי יפו, "אני רואה את זה עד היום ככה, וראיתי את זה גם ככה אז. זה לא היה מקצועי, לא הביאו שוער טוב יותר מהרצל".
דגמי: "גם אני בזמני לא רציתי
מומי אלקולומברה, עוד שחקן מיפו של פעם, נזכר: "ביום שהוא עבר להפועל ירושלים הייתי אצלו בבית, אני לא אשכח את זה. אנשים שלא היו קשורים למכבי יפו, שהיו אוהדים ופתאום נכנסו להנהלה ולא היה להם מושג בכדורגל, שחררו אותו. אם יצחק אסא היה שם לא היו משחררים אותו".
הרצל כתב את השיר, הוא יושב בכותל ובוכה, מתגעגע. לא רק לקבוצה, אלא לכל הדברים מסביב, שהפכו את יפו לנווה מדבר במציאות הספורט הישראלית של המרכזים השולטים. הסמטאות הקטנות, הריחות באוויר, הנוסטלגיה והסנטימנטליות אכלו אותו. "הוא היה מאצ'ו כלפי חוץ, גבר שבגברים", מספר אוננה, "אבל כל מי שהכיר אותו ידע כמה הוא רגיש בפנים".
השיר עשה לך משהו מיוחד?
"השיר הזה הוא על שנינו. הוא אמר לי שגם אני עברתי, אומנם לבני יהודה, אבל זה אותו דבר. ליוויתי אותו לאורך כל הדרך עם השיר, ככה שידעתי לפני כולם, זה לא בא לי בהפתעה. הרגשנו את הגעגועים והכאב".
מוצי ליאון: "הוא לקח את זה קשה נורא. הוא ראה את מכבי יפו כבית שלו. כששמענו את השיר זה צבט לנו משהו בלב. כל המלל של השיר, מילה אחר מילה, צרב לנו את הלב. כמו סכין". אלקולומברה: "ידענו לפני כולם שהוא כתב את השיר. אני, ישראל דניאל, אלי שכטר, יעקב כהן-צדק, כל מילה הייתה סכין בלב. המילים היו אמיתיות, אחרי 20 שנה במועדון אמרו לו ללכת. ומי אמר לו? אנשים שלא מבינים בכדורגל".
כהן-צדק עצמו, שהיה אחד המקורבים לקביליו, מציג זווית מעט שונה: "זה לא כמו שזה נראה. אנחנו חיינו אתו את היום-יום. זה לא היה רק בגלל העזיבה. השיר לא רק קשור לכדורגל, זה הכל ביחד, גם המחלה. הוא מדבר בכללי על עזיבת העיר יפו, לאו דווקא על הקבוצה. אבל חלק נכבד מהשיר הוא בהחלט על העזיבה של מכבי יפו".
אליפות אסיה לנבחרות נוער. בנגקוק, קיץ 1969. משה אוננה מראה להרצל קלטת ומכניס אותה לטייפ המשוכלל. הרצל מתלהב ומתחיל לשיר. "אני גיליתי אותו כזמר. כשהוא ראה את הרמקול והקסטות הוא התלהב והתחיל לשיר ושמענו שיש לו את זה. וברגע שהוא קצת התפתח וקצת גדל, הוא הגיע למקום שהגיע גם כזמר. אני חושב שלזמרים גדולים אין כאלו להיטים, והוא התעסק עם זה ממש זמן מועט. איפה שהוא נגע הוא הצליח. אם זה בעסק, אם זה בכדורגל ואם זה בשירה".
"הוא היה זמר בלתי רגיל", מתרפק מוצי לאון, "הוא אהב לשיר במקלחת, הוא היה הסולן שלנו". הלהיט הראשון של קביליו, "עוד שבת של כדורגל", הפך להמנון האוהדים של שנות ה-80. שיר שגם היום, כמעט שלושה עשורים לאחר שיצא לאור, מעלה טעם של פעם בחכו של כל אוהד כדורגל.
"את השיר 'עוד שבת של כדורגל' הוא היה שר כשהיינו מתקלחים. הוא היה משתמש בדעה שלנו, רוצה לשמוע ביקורות", מספר אלי שכטר, ושולף זווית אוניברסלית לקריירת הזמרה של קביליו. "היינו יוצאים לבתי מלון בימי שישי, אז כל ערב הוא ישב על הפסנתר, מנגן ושר. הוא לא ידע אנגלית וצרפתית, אבל זה לא הפריע לו. בלי לדעת לדבר בשפות האלה בכלל, הוא היה מחרטט מילים ומבלבל, אבל ידע את המנגינה. הוא לא היה צריך את המילים. כל האורחים הזרים היו חושבים שהוא מכיר את השפה, ואנחנו היינו מתפוצצים מצחוק".
לקראת סוף 1985 גילו אצל קביליו את הסרטן. "ההודעה על המחלה טרפה את כל הקלפים", אומר מוצי לאון, "הוא לא ידע שהוא חולה סרטן, היו לו כאבים, אבל הוא היה בחור חזק, והוא חשב שהכאבים יחלפו. כשהיו לו את הכאבים, הוא עבר לירושלים והעלה אותם לליגה הראשונה למרות הכל".
וכשהמחלה החריפה?
"אחר כך, כשידעו שזמנו קצוב ושנשארו לו מספר חודשים לחיות, עשינו ג'סטה וניסינו לקבל אותו בחזרה למכבי יפו, אבל ראינו שהבן אדם בקושי יכול ללכת. זה נגמר בצ'יק צ'ק, בכמה חודשים. הוא נאכל מהסרטן, ולדאבוננו הוא נפטר".
דגמי: "הביאו אותו להתאמן בתקווה שהוא יחזור לשחק, אבל הוא עבר ניתוחים בלי סוף. מהניתוח האחרון הוא היה בטוח שהוא יוצא. הייתה אופטימיות גדולה, וכולם קיוו שיהיה בסדר. ניסו להביא אותו לסיבוב פרדה מסביב לאצטדיון, אחרי שהתברר שהוא לא יוכל יותר לשחק, וזה פשוט לא הצליח. הוא לא היה מסוגל".
ב-25 בפברואר 1986 נפטר הרצל קביליו, והוא בן 35 בלבד.
לקביליו נולדו שני ילדים משני נישואיו, שרון (30), שחי בארה"ב, וקארין (24). "הכרתי אותו בגיל 16, ויצאנו למשך תקופה של שנתיים", סיפרה השבוע שושנה קביליו, גרושתו השנייה של קביליו, "אחר כך נפרדנו בעקבות זה שהוא הכיר עוד מישהי, רונית, אימא של שרון, שנכנסה להיריון והם התחתנו. אחרי שהוא התחתן איתה, עזבתי את הארץ. כאשר הוא הודיע לי שהוא התגרש מאשתו, אחרי חצי שנה, חזרתי מיד ארצה ואחרי שנה התחתנו".
חבריו מספרים שעזיבת מכבי יפו השפיעה עליו מאוד.
"היה לו משבר מאוד רציני לאחר המעבר, הוא כל כך אהב את יפו, והם הסכימו לוותר עליו כל כך בקלות, שזה היה בשבילו משבר מאוד גדול, זה פשוט שבר אותו. בתקופה הזאת הוא גם חלה, ואז זה נהיה יותר ויותר גרוע".
שלושה חודשים לפני מותו איבד קביליו את אביו. הידיעה על מחלת הבן שברה אותו. אמו של קביליו עודנה בחיים. "הייתי די קטנה, בת 4, אז לא ממש התמודדתי עם זה", מספרת קארין, שהתחתנה לפני כחצי שנה ונמצאת בהיריון. "אנשים עד היום מדברים על אבא רק דברים טובים, וזה הכי חשוב לי. אמי דאגה לספר לי איזה אדם הוא היה".
מותו של קביליו עבר ללא הנצחה. שום מפעל חינוכי, גינה ציבורית או אפילו חדר לימוד לא נושא את שמו של מי שהיה לאגדה עוד בחייו. "אין שום מוסד שנושא את שמו של הרצל ומנציח אותו, לפחות עד כמה שאני יודעת", מספרת שושנה, "יש אכזבה".
פעלתם להנצחתו?
"לאחר מותו פניתי לאגודה וביקשתי, והכל התברבר. בסופו של דבר התייאשתי. לא היה עם מי לדבר".
על אף ההתעלמות הממסדית, ישנו אדם אחד הנושא עדיין את שמו של הרצל, קרוב משפחתה של שושנה הקרוי על שם השוער האגדי. הוא בן 18, בדיוק הגיל בו הקליט משה אוננה את הרצל קביליו ז''ל במלון זול בבנגקוק. שושנה מוסיפה כי מאז הטרגדיה איש מבני המשפחה לא התקרב לעולם הכדורגל.
מכבי יפו לא חזרה מעולם להיות מה שהייתה. הגלגל התהפך, מכבי יפו מסרה את נשמתה לבורא, לפחות בצורתה המוכרת (אפילו קבוצת ילדים שנקראה על שם הרצל קביליו חדלה להתקיים), וכיום היא לובשת גלימה של יצור כלאיים, לאחר איחוד ביורוקרטי עם רמת-אליהו שנועד להנשים את הפגר, ומדשדשת בליגה א'. ספק אם זה מעניין מישהו.
הרצל קביליו הוא פרצופה של תקופה שלא תחזור, של תום, של אהבה, של סבנטיז בכדורגל הישראלי. תקופה שהייתה רדופה בתקריות אלימות, בשחקנים שמכבים סיגריות על יריביהם, בניהול מרכזי של אנשים קשים, אבל גם בכוכבים מנצנצים בשמי התצלומים הדהויים בשחור-לבן. כיום, כשהכדורגל משווק בטבליות זוהרות שמכילות בכפיפה אחת את נצרת-עילית ומנצ'סטר יונייטד ב-19.90 שקל, הרצל קביליו כמעט נשכח. מי שהיה באפודה אחת שחקן גדול, זמר מוכשר ובעיקר אדם וסמל - אולי מן הראוי לו שייחרת בזיכרון של כולם כהד עמום מן העבר, כזה שאפשר להיזכר בו בערגה, ולהבין דרכו את מצוקות ההווה.
לירושלים הלכתי
מילים, לחן וביצוע: הרצל קביליו
הייתי ילד רצתי ברחובות
בסמטאות ובשעון
רחוב שישים בין הקשישים
תמיד היינו יחפים
אני אזכור אותך תמיד בלב
אני אחלום אותך עם הכאב
אני נושם אותך יומם וליל
תמיד הייתי לצדך
יפו - אני עוזב אותך היום
יפו - אני אומר לך שלום
יפו - אני אוהב אותך היום
יפו - שנים חלפו כחלום
את היית לי כפרח בגנים
את מילאת לי את החיים
כך עברו לי השנים
ממש כמו ימים ספורים
אחרי עשרים שנה אמרת לי לך
לירושלים הלכתי ממך
יושב בכותל וכותב
את השיר הזה לכם
יפו - אני עוזב אותך היום...
רפעת "ג'ימי" טורק, לשעבר כוכב הפועל ת"א ונבחרת ישראל, וכיום חבר מועצת עיריית ת"א (מרצ), אמר השבוע: "הוא היה חבר יקר. החלטתי להרים שתי כפפות ולעשות כל שביכולתי כדי להנציחו, אפילו שהדבר נעשה באיחור, בצורה ראויה. לצערי, בעיריית ת"א יושבים אנשים אטומים לספורט. בכוונתי להעלות את נושא הנצחתו, בכל דרך שתהיה, דווקא כעת, במלאות 20 שנה למותו. לדעתי, זו הזדמנות חשובה להוקיר את זכרו של אדם שתרם רבות לחינוך, לנזקקים, לספורט ובעיקר ליפו".
למערכת NRG מעריב נודע משרון קביליו שזיכרונו של הרצל קביליו הונצח במשחק כדורגל שנתי שנערך עד סוף שנות התשעים בשיתוף עם עו"ד בן-ציון בעייר. לכל מי שנפגע מאי ההתייחסות לפעולת ההנצחה, עימו הסליחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
