מסע עולמי עם דניאל יאמר
הרוכש המיועד של מכבי נתניה היה איש עסקים צנוע, עד שהתחתן עם בתם של אילי הון. מאז הוא מנסה לתקוע יתד בכדורגל האירופאי. בגרמניה הוא הציע כסף קטן על מועדון גדול. בסלובקיה עשה בעיקר הרבה רוח. תוכניות וחזון יש לו בשפע, אבל בנתניה עוד לא החליטו אם מדובר במשיח או בפלופ
"אני זוכר את הימים שאחרי," מספר פטר שורין, מעיתונאי הספורט הבכירים בסלובקיה. "זה לא סתם אירוע, זו סלובן, והאיש בא עם תוכניות והבטחות למאמן בעל שם עולמי ולשחקנים מהשורה הראשונה. באותם שבועות לא הפסקנו לרוץ אחרי ידיעות. הוא העמיד את כולנו על הרגליים, ואז קראו לנו לעוד מסיבת עיתונאים, לא פחות מפוארת, שם הוא התנצל ואמר שהעסקה לא תצא לפועל. וזהו, נגמר."
מזכיר לכם משהו? זה קרה בדיוק לפני שנתיים, סוף ינואר ,2004 ויאמר טוען בתוקף למקריות. "מה שאולי דומה זה שגם שם אף אחד לא ידע מי נגד מי," הוא מחייך קלות. "הם רצו למכור לי את הקבוצה עם האיצטדיון, כי הוא היה זקוק לשיפוץ. אמרתי שאין בעיות, אני אשפץ, ואז העירייה אמרה שהאיצטדיון אמנם שייך לקבוצה, אבל השטח שייך לה. נהיה בלאגן גדול."
ומה הבלאגן כאן?
"שאף אחד לא יודע כמה באמת צריך לשלם עבור מכבי נתניה. אנחנו נשב שוב ונבדוק, וננסה למצוא פיתרון. אבל בעיניי ישראל שונה מכל מקום אחר, לכן אני סולח. עם כל הבעיות, הכדורגל הוא בונוס. ישראל נלחמת באינתיפאדה, בטרור, בשכנים שהם אויבים. אתה לא צריך להיות מקצוען בספורט, אלא באיך להגן על המדינה. אני אשתדל לעשות מה שאפשר, אבל אם לא יילך, אני אבדוק אופציות נוספות."
בני יהודה?
"יש לי היום קבוצה בסלובקיה. זו יכולה להיות אפשרות, אבל אם לא בישראל, אני בונה על אמריקה. אני רוצה לעשות עסקים, אבל אני לא בלחץ."
יש לך משהו לתת בעידן האוליגרכים?
"אני לא יודע כמה יש להם, אני יכול לספר דבר אחד. אם אתה מסתכל על העסקה בשביל להרוויח, אז אתה טועה. אני עשיתי את הכסף שלי, יש לי מספיק ואני לא מפחד להתמודד עם בית"ר או עם הפועל. אני לא בונה לטווחים קצרים, אלא מסתכל לעתיד."
את הפרסום שלך כבר השגת.
הפעם יאמר מתעצבן. הוא נע בחוסר נוחות בכסאו, לוקח שאיפה ארוכה מהמרלבורו ותוך כדי פליטת עשן הוא יורה: "אם הייתי רוצה שם גדול, הייתי נכנס לליברפול או לצ'לסי. מכבי נתניה היא עדיין נקודה קטנה. מצד אחד אתה שואל אותי אם אני יכול להרשות לעצמי, ומצד שני אתה מדבר על בני יהודה. אני לא בא מכלום. החיים שלי שקופים. אתה יכול לעקוב אחריהם, שנה אחרי שנה. אין סודות, אין שלדים בארון, ולא באתי לישראל בשביל להיעלם. אני אוהב לאהוב, ליהנות ולקנות. ההובי שלי הוא כדורגל."
אמר הוא בן למשפחה שברובה נספתה בשואה ואחרי סיום מלחמת העולם השניה התמקמה במחנה פליטים מחוץ לפרנקפורט. הוריו חשבו להגר לארה"ב, אבל מצבה הבריאותי של סבתו השאיר אותם בגרמניה. מגיל צעיר ניסה דניאל להיכנס לעסקים. בעצם כבר אחרי טקס בר המצוה שלו, כשהוא נראה מבוגר לגילו, הוא עבד בסופי שבוע. בגיל 20 נכנס לתחום הנדל"ן. בניינים, בתי מלון. בגיל 27 הוא ניסה את מזלו במיאמי, חי שם חמש שנים וטעם הצלחות.
באחת מחופשותיו הגיע עם הוריו לחגוג את סדר הפסח בישראל. כאן הוא הכיר את ליסה, בתם היחידה של זוג תעשיינים ממוסקבה, בעלי שם בענף הטיטניום. דניאל אומר שזה שידוך משמיים. בקהילה היהודית בגרמניה מספרים שעד שהשניים הכירו, יאמר היה איש עסקים קטן ודי אלמוני. נישואיו שידרגו את מעמדו במאות אחוזים.
הבחור נכנס לעסק המשפחתי, מפעל ,VSMPO אחד הגדולים בעולם לאספקת טיטניום, הממוקם בהרי אוראל. יאמר וליסה נמצאים ברשימת הבעלים ומתעסקים כיום, לדבריו, בעסקאות שמחוץ לרוסיה. לחברה שלו יש עסקים עם חברות ענק כמו בואינג או ג'נרל אלקטריק, והיא בעלת סניפים בשוייץ, ארה"ב ואנגליה.
כשהכסף בכיסו הוא ניסה לחזור לתחביבו הישן - כדורגל. הוא החל להתעניין ברכישת איינטרכט פרנקפורט, הקבוצה אותה אהד מילדות. "זו עדיין בעיה להיות יהודי בגרמניה," הוא מספר. "אתה הולך לאיצטדיונים ושומע את ההערות הגזעניות. בגרמניה אם השופט טועה, ישר קוראים לו 'יהודי.' לאשתי היתה התנגדות שנקנה קבוצה בעיר שבה אנחנו חיים, אז הרעיון נפל במהירות."
בגרמניה זוכרים במעומעם את הנסיונות של יאמר. הוא רצה להשיג את הקבוצה בשותפות עם מספר אנשי עסקים ובמחיר נמוך. זה היה לא יותר מניסיון קליל. העסקים החזירו אותו למשחק. הם הובילו את יאמר לסלובקיה, שם הציעו לו פוליטיקאים בכירים את סלובן, פעם קבוצת פאר וכיום מועדון בליגה השניה. "שילמתי מקדמה של 300 אלף יורו," הוא מעיד. "אחרי שהעסקה התפוצצה לקח לי שנה עד שראיתי את הכסף בחזרה."
לא רק שהוא קיים את אותה מסיבת עיתונאים גרנדיוזית, בה הציג את תוכניותיו העתידיות, יאמר גם הביא למועדון את יוזף חובאנץ,' מאמן נבחרת צ'כיה לשעבר. הוא סיכם איתו בעל פה, חובאנץ' כבר הגיש רשימת שחקנים מועמדים ואז העסק התפוצץ. "חיכיתי יותר מדי זמן," אמר יאמר במסיבת העיתונאים האחרונה שלו בברטיסלבה. "הם לא נתנו לי את כל הניירת ועד עכשיו
חובאנץ' עזב מבלי ללכלך: "הסיכום שלי היה עם יאמר. אם היה לי חוזה, הייתי נותן מעצמי מאה אחוז, אבל מאחר שהוא לא פה, אני לא ממשיך." חובאנץ' מוכר בסלובקיה כאיש שאינו מסגיר רגשות. כשהוא עצוב או שמח, זה אותו פרצוף עגום.
עד היום לא ברור מה הסיבה העיקרית שגרמה ליאמר לנטוש את חלומו. הוא מתעקש שבעיות בירוקרטיות טירפדו את העסקה, אבל הסלובקים אמרו שהגישה שלו לא היתה רצינית. באחד העיתונים נכתב שהוא התנהל כמו חובבן בעולם האמיתי. הוא קבע מסיבת עיתונאים כדי להודיע על חתימה, ובסוף מילמל שיש פיצוץ כשרק לפני שלוש שעות היה משוכנע שהכל סגור. מנכ"ל סלובן, רומן דובן, השתומם על הרעש. "אף אחד לא דיבר איתנו, או איתו, על חתימת חוזה."
העיתונים סטרו לו. לגלגו עליו שזו אשתו שהחליטה ומושכת בחוטיו. "זה ממש לא נכון," ליסה נרעשת. "אנחנו אמנם בעל ואשה ומחליטים כזוג, אבל אני לא מתערבת בענייני כדורגל. מבחינתי מדובר בתחביב שלו. לי יש תחביבים משלי."
הפעם תורה של ליסה להצית סיגריה. דניאל ביקש להבהיר: "מבחינתי לא מדובר באכזבות כשעסקאות כאלה לא יוצאות אל הפועל. העדיפויות שלי בחיים קצת שונות, ובמקום הראשון תמיד תהיה חשובה טובת המשפחה."
בינתיים, בסלובקיה, נוצר קשר הדוק בינו לבין ג'וזף ואלוביץ,' מהמאמנים המוכרים במדינה. ואלוביץ' ידוע כדיפלומט מלידה. הוא דובר גרמנית, מהתקופה שבה עבד בפרנקפורט, ויאמר החזיק ממנו במיוחד מאחר שהיה מהגורמים העיקריים שעזרו לו להחזיר את המיקדמה ששילם לקניית סלובן.
"אני הצעתי לו שניקח את סנץ," מספר ואלוביץ' למעריב. "הכדורגל הסלובקי לא יכול להרשות לעצמו לוותר על אנשים יקרים כמוהו."
סנץ, מהליגה השניה, היא בערך כמו צפרירים חולון של סלובקיה. עיירה בת 20 אלף תושבים, 30 ק"מ מברטיסלבה, ששוכנת סמוך לגבול עם הונגריה ואוסטריה. היה למועדון איצטדיון ישן, שנבנה ליד אגם קטן ופסטורלי, אבל אופ"א וההתאחדות המקומית שיפצו אותו והיום הוא בונבוניירה, המשמש גם כמגרש האימונים של הנבחרות הלאומיות. הקבוצה הביתית משכירה אותו כשהיא מארחת.
"הגעתי לסנץ בגלל שנמצא שם אחד מבתי הכנסת העתיקים במזרח אירופה," יאמר מגלה. "הם רצו שאעזור לקבוצה שעמדה לרדת לליגה השלישית, אבל הסכמתי בתנאי שישפצו את המבנה. אחרי חצי שנה בעל המועדון אמר שהוא לא מסוגל לעמוד יותר בתנאים, ואז לקחתי הכל עלי. השקענו עד היום מיליון וחצי דולר. 80 אחוז ממניות הבעלות הן שלי, 20 שייכות לואלוביץ,' שהוא הלב והנשמה."
ואלוביץ' הוא המאמן וסגן הנשיא, והשניים בנו קבוצה שמתמודדת כיום על העליה לליגה הבכירה. יאמר בדרך כלל רגוע, עד שזה מגיע לכדורגל. בשנה שעברה, ברבע גמר הגביע נגד ארטמדיה ברטיסלבה, הנציגה הסלובקית בליגת האלופות, הוא לא שלט בעצביו. "הגביע הסלובקי הוא בשיטת בית וחוץ," הוא מסביר. "בחוץ הפסדנו 0-1 מחוסר מזל. בבית יוסוף מוקפייר, שרציתי להביא לנתניה, העלה אותנו ליתרון .0-1 הם היו גמורים וה0-2- עמד באוויר. זו היתה אמורה להיות סנסציה אירופית, בגלל שזו קבוצה שניצחה את פורטו. אבל ההתאחדות שלחה ארבעה שופטים מברטיסלבה, ובדקה ה86- אחד השחקנים שלהם נפל מהרוח, והשופט נתן פנדל. זה שבר אותי. רציתי לזכות בגביע. ירדתי למגרש ואמרתי לשופט 'אם אתם מוכרים את כל המשחקים, אז למה שלא תיקחו גם את הכסף שלי."'?
יאמר עמד מול השופט ונופף בשטרות. למחרת העיתונים לא פינקו אותו. באחד ממאמרי המערכת נכתב: "יאמר תיזהר. אתה עדיין זר. אולי יש לך כסף, אבל תתנהג כמו שצריך. אתה נשיא קבוצה." יאמר כעס על התקשורת, אולי מאותו היום הוא קצת חשדן כשזה מגיע לעיתונאים.
סנץ קבוצה קטנה, קיקיונית, אבל מסע ההשתלטות של יאמר לא נגמר. עכשיו זו נתניה. "לישראל יש משמעות אחרת עבורי. החלטתי לגור כאן, כי רק כשאתה יהודי אתה מבין מה זה אומר. בראש השנה האחרון הלכתי עם הבן שלי לבית הכנסת, שנינו עם כיפה על הראש, והוא שאל 'אבא כולם מסתכלים עלינו, למה אנחנו שונים'? אין מה לעשות, ה11- בספטמבר פתח מלחמת דת ענקית. החלטתי עם אשתי לתת לילדים חינוך יהודי וזה אפשרי רק כאן."
אז מה הקשר לנתניה?
"רציתי להתעסק עם ספורט. בדקתי את ספרי ההיסטוריה ולנתניה יש עבר מפואר, אבל יש לה גם הפסקה גדולה בהצלחות מ- 1985 עד .2006 זה ענק רדום, שצריך לעורר אותו. גם צריך לדעתי לחבר את אירופה וישראל, וזה מה שאני עושה. תראה את פינלנד, כל שחקן שם משחק מחוץ למדינה. כאן שחקנים לא מקבלים הזדמנות רק בגלל שהם יהודים. הרעיון שלי הוא ליצור גשר, ומבחינתי זו סנץ. כל שחקן שאני אקח לשם, תהיה לו הזדמנות לפרוץ. הוא יכיר מסגרת אחרת, תהיה לו משמעת ואימונים קשים."
גם לואלוביץ' יש כבר תפקיד מובטח בנתניה - הוא יהיה האחראי על מחלקת הנוער. "אמרתי לדניאל שאני אשמח להגיע איתו," מספר המאמן הסלובקי. "ישראל היא מקום מצוין בשביל להתחיל מחדש."
יאמר הולך רחוק. הוא מספר על כל מיני עסקים בתחום המשחק שמתגבשים בראשו. "אנחנו מסתכלים קדימה. יש לנו היום 250 שחקנים. 200 בסנץ, כולל מחלקת הנוער והשאר מפוזרים בגאנה, קונגו וברזיל. אני קונה שחקנים, אבל אני שומר אותם במועדון שלהם, כדי שיתפתחו עוד שנה-שנתיים. אני גם רוצה לרכוש קבוצה בארה"ב ומנהל מו"מ עם מיאמי. יש גם רעיון להנפיק את כל החבילה בבורסה. כבר יש חברות באנגליה שהתעניינו בנושא." כמו שהבנתם, הבן-אדם מלא כרימון ברעיונות, אבל בנתניה, מי שישב איתו למו"מ יצא מהפגישה עם דעות חלוקות. "הוא לא כמונו הישראלים, שרוצים משהו וישר קונים," מספר בכיר במועדון. "הוא צריך לבדוק הכל אלף פעם. מאוד פרפקציוניסט, חשדן. הוא מוכן לשמוע, אבל לא תמיד להתפשר. קח לדוגמה את מיזכר ההבנות. רק אחרי 45 יום הוא ראה שיש דברים שלא נראים לו. הוא לא יכול היה לראות את זה קודם? לא נראה שהוא ממהר לסגור את העסקה."
בגרמניה ניסו להתחקות אחריו. לאחד מכתבי ה"בילד," שניסה לפגוש אותו, הוא אמר "עזוב אותי. אני לא צריך חוליגנים שיתייצבו לפני דלתי." בגרמניה גם לא מכירים את האנשים שסובבים אותו, הם נחשבים די אלמוניים.
יאמר איש עשיר, אין בכלל ספק. לא משנה אם הכסף שלו או של אשתו. לא מזמן הזוג חנך מלון מפואר בפרנקפורט "אסטריום," שזכה בפרס על העיצוב המרשים. גם הבית שקנה בהרצליה פיתוח והאביזרים הנלווים, מעידים שמדובר באיש בעל אמצעים. אבל משהו בהתנהלותו גורם אצלנו להרמת גבה, תגובה מוכרת גם בסלובקיה.
יאמר מחייך באדישות. "יש לנו קשרים בכל העולם, וגם שם טוב ומכובד. יש לי תוכנית מפורטת לגבי מה שצריך לעשות. אני לא חושב שהעסקה עם נתניה גמורה. אני מאוד אופטימי. חבל שזה לוקח זמן כי צריך להתכונן לעונה הבאה, אבל אני צריך להתרגל לשיטה כאן, וזו לא ישראל שצריכה להתרגל לשיטות העבודה שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
