גלגולים (1)
נועם שיזף על מכבי חיפה החדשה, שהפכה בן לילה מאימפריה דורסנית לקבוצה הכי סימפטית בליגה
אבל מי מתעסק בפרטים האלה היום? מאז שהפציעו ארקדי גאידמק ולב לבייב בשמי הכדורגל המקומי, התלונות על הדיקטטורה של שחר ועל "רוזנבורג הישראלית" שלו נכנסו קצת לפרופורציות. מכבי חיפה היא כבר לא הקבוצה האירופאית שלנו, שחוטפת את כל מי שבא לה בשוק המקומי, אלא מועדון במגננה: השחקנים מנסים לכופף את היד של הבוס בעזרת האופציות החדשות בתל אביב ובירושלים, הסגל שלה מזדקן, והחודש האחרון בליגה, הבינוני, מעלה סימני שאלה גדולים מעל העונה הבאה של המועדון. ובכל זאת, עם כל הכבוד לכסף הרוסי וליהלומים האנגוליים שזורמים לארץ, אם היינו רוצים לתלות את עתידו של הכדורגל הישראלי באדם אחד ובקבוצה אחת, כדאי היה לבחור במכבי חיפה וביעקב שחר.
מחויבותו של ארקדי גאידמק לכדורגל עוד צריכה להיבחן לאורך
מובן שחיפה ושחר לא נקיים מבעיות. המאבק לשליטה בזכויות השידור שהם מנהלים אינו תואם בדיוק את האינטרס הציבורי, וכך גם המנהג להחתים שחקנים מקבוצות אחרות באמצע העונה (שנותר חוקי אבל מסריח). אבל, בעידן שבו היריבות שלה הופכות למפלצות מגלומניות, יש משהו בריא ונעים בבעלים שלא עושה את ההון שלו מניצול אפריקאים או שלא עומד נגדו צו מאסר בינלאומי, במאמן שלא חוגג את עצמו בתקשורת כל יום, ובמועדון שלא מתנהל לפי החוקים של המאניה–דפרסיה המקומית.
בסך הכל קבוצה סימפטית, החיפה הזאתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
