אללה הוא אכבר
אין מקום בעולם שבו הכדורגל חשוב כמו באיראן, בלוב ובעיראק. לא פלא שהטרור העולמי הפך את המונדיאל למטרה
בן לאדן התעמק בכדורגל לאורך רוב חייו. למעשה, המשחק היה הפעילות הראשונה שמשכה אותו לכיוון האיסלאם הקיצוני: כמתבגר צעיר בעיר ג'דה בערב הסעודית, היה בן לאדן אחד מקבוצה של נערים שמורה סורי לחינוך גופני שכנע להישאר בבית הספר אחרי הלימודים, בהבטחה שיוכלו לשחק כדורגל. בפועל, כפי שגילה סטיב קול במגזין "ניו יורקר", הסורי חינך אותם לסוג רדיקלי ואלים של איסלאם.
אהבת הכדורגל של בן לאדן לא מנעה ממנו לקחת חלק במזימה לרצוח את הנבחרות האמריקאית והבריטית במונדיאל 1998. ועדיין, אחרי הביקור שלו בלונדון, הוא סיפר לחבריו שמעולם לא ראה תשוקה כמו זו של אוהדי הכדורגל.
אין מקום בעולם שבו הכדורגל חשוב כמו במדינות המוסלמיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. טרוריסטים ולקיצונים של האזור המשחק נראה בוודאי כמו הבידור המושלם: מסורתי, גברי, מלא תשוקה אבל נטול סקס לחלוטין, כזה שיכול להפגיש שבטים ותרבויות מנוגדות ועדיין להגיע לכל מקום על הגלובוס.
הדיקטטורים המקומיים - זן הולך ונעלם בכל מקום אחר בעולם - משתמשים בכדורגל למטרות יוקרה, ואפילו כשתרצו למצוא גילויי התנגדות ומחאה, תצטרכו ללכת לאיצטדיון.
אחת הסיבות שבגללה הכדורגל משמעותי כל כך במזרח התיכון ובצפון אפריקה היא מיעוט אפשרויות הבילוי האחרות. יש בדיחה קבועה המסופרת על כמה מבירות האזור, לפיה תייר זר נכנס למונית מקומית. "תקשיב", לוחש לו הנהג, "רוצה ללכת למקום שבו תוכל ליהנות קצת?". "כן", עונה התייר. "ושבו תוכל לשתות משהו?". "כן", עונה התייר. "ושבו יהיו גם כמה נשים?". "כן!" עונה התייר. "אין כאן מקום כזה", אומר הנהג.
עבור גבר צעיר במזרח התיכון, שמעביר את זמנו בהסתובבות עם גברים צעירים אחרים, כדורגל עשוי להיות הבילוי האפשרי היחידי. זוהי הסיבה שמשחק בין שתי הקבוצות המובילות בטריפולי, בירת לוב, מושך קהל של יותר מ-100 אלף איש, יותר מאשר בכל מקום אחר באירופה, פרט לכמה מהמשחקים בין ריאל מדריד לברצלונה.
כל האהדה הזאת לא הפכה את הקבוצות והנבחרות באזור לטובות יותר בכדורגל. אם אתה אוסר את רוב הקשרים עם המערב, אם השחקנים הטובים שלך לא מצטרפים למועדונים אירופאיים, אם אתה לא רואה משחקים אירופאיים באופן קבוע או משחק נגד קבוצות אירופאיות, כדורגל גרוע הוא כמעט התוצאה המתבקשת. ובכל זאת, הכדורגל עוזר לנו לחדור מתחת למעטה החשאיות סביב כמה מהמדינות. במדינות כמו לוב, איראן ובעבר גם עיראק של סדאם חוסיין, היכן שאין עיתונות חופשית והגנה משפטית על חופש הדיבור וכמעט ואין כתבים זרים, הכדורגל יכול לחשוף את הזרמים התת קרקעיים.
כשעיתונאי פיני ביקר בעיראק ב-2002, כמה חודשים
ידידי הפיני גילה שהעיראקים בילו שעות על גבי שעות בצפייה בכדורגל אירופאי בטלוויזיה המקומית ובלוויין. רבים מהם הסתובבו בחולצות של מנצ'סטר יונייטד, יובנטוס או ריאל, או לפחות בחיקויים הלא-חוקיים שלהן שנמכרו בשווקים של בגדאד. הוא, למשל, היה מאושר מאוד מחולצת ארסנל המושלמת כמעט לחלוטין שקנה בעשרה דולרים.
באיצטדיונים עצמם הוא התפלא לגלות שרמת המשחק לא היתה רעה כלל. אחת מהסיבות לכך היתה, כמו שהנשיא בוש התלונן תמיד, שהסנקציות נגד עיראק לא היו אף פעם מושלמות לחלוטין. ארצו של סדאם עוד שלחה ארבעה אתלטים לאולימפיאדת סידני, ואילו הנבחרת העיראקית המשיכה להשתתף בטורנירים בינלאומיים ואפילו זכתה באליפות מערב אסיה בכדורגל שהתקיימה בסוריה. את מחנה ההכנה למשחקים קיימו העיראקים באיטליה.
גם בזמן שחיכו לפלישה האמריקאית היו האוהדים מוטרדים מהמצב בליגה העיראקית. אפשר היה להבין אותם. איצטדיוני הכדורגל היו מקום טוב לשכוח בו מהקרובים שעלולים להיות מעונים באותו רגע באחד מהגולאגים של סדאם חוסיין, או מההרס שעומדות הפצצות האמריקאיות לזרוע. כדי להתנתק לרגע מהפוליטיקה, העיראקים בחרו לעודד את נבחרת המשטרה או את קבוצת חיל האוויר, או דווקא את מועדון הנ"מ.
גם משפחתו של סדאם אהבה ספורט. בכל אפריל, כדי לחגוג את יום הולדתו של השליט, אירחה בגדאד את אולימפיאדת סדאם: לא מסוג האירועים שתיתקלו בהם ב"פוקס ספורט", אבל בפעם האחרונה שהוא התרחש, תחת חסותה של אגודת הידידות הרוסית-עיראקית, השתתפו בו אתלטים מ-72 מדינות.
אולי בהשראת ההצלחה הזו, עיראק של סדאם החליטה להשתתף במירוץ לאירוח אולימפיאדת 2012. התכנית היתה לבנות בבגדאד איצטדיון של 100 אלף מקומות, שיעמוד בכל הסטנדרטים הבינלאומיים ויכלול מתחם VIP אטום לסדאם ולפמלייתו. מי יודע אם לונדון היתה זוכה באירוח המשחקים אילו סדאם היה חופשי לפתות בדרכו המיוחדת את חברי הוועד האולימפי?
את רוב העיסוק בספורט הותיר הנשיא לבנו, עודאי חוסיין, שילוב של נער שעשועים וסדיסט, ששותק ממותניו ומטה בניסיון התנקשות לפני עשר שנים. עודאי ניהל את התאחדות הכדורגל העיראקית, את הוועד האולימפי וגם את הכלא בבניין הוועד האולימפי, היכן שספורטאים שאכזבו בתוצאות שהשיגו או בהתנהגותם נאסרו ועונו. אתלטים עיראקים רבים פרשו רק מהפחד ממה שעלול לקרות להם.
אחד מחברי נבחרת הכדורגל בתקופת עודאי מספר שהוא הוכה ברגליו, נגרר על גבו העירום בדרך עפר, ואז הוכנס למכל ביוב כדי שפצעיו יזדהמו. עריקים אחרים העלו סיפורים דומים. עיסאם תאמר אל-דיוואן, שחקן כדורעף עיראקי לשעבר שמתגורר כיום בארה"ב, אמר ל"ספורט אילוסטרייטד" שברשותו רשימה של 52 ספורטאים שלטענתו נרצחו על ידי משפחתו של סדאם.
פיפ"א שלחה ועדה לעיראק לחקור את הדיווחים על העינויים, אולם העיראקים הציגו מאמנים ושחקנים שנשבעו שמדובר בשקרים. פיפ"א בלעה את העדויות, ולעיראק של סדאם הותר להמשיך להשתתף בטורנירים בינלאומיים. עודאי ואחיו קוסאי נהרגו בקרב עם חיילים אמריקאים ביולי 2003, לאחר שאזרח הסגיר את מקום הימצאם.
הקולונל קדאפי מלוב נהג להסתייג מספורט. הוא הקדיש את הפרק האחרון ב"ספר הירוק הקטן" שלו – התשובה הלובית לספר האדום הקטן של מאו דסה טונג – למתקפה על אוהדי הספורט. "זה טיפשי להיכנס למסעדה רק כדי לראות אדם או קבוצה של אנשים אוכלים", הוא כתב. "אותו הדבר נכון לגבי הקהל, שבשל בורותו אינו עוסק בספורט בעצמו".
לקולונל היתה סיבה להיות מודאג. לוב היא אבטיפוס למדינה שבה איצטדיון הכדורגל הוא גן עדן יחיד של חופש דיבור. "ההפגנה הפומבית היחידה של אי נחת ציבורית וביקורת כלפי השלטון", נכתב בדו"ח של מחלקת המדינה האמריקאית ב-1999, "החלה כששער שנוי במחלוקת הובקע על ידי הקבוצה שבה תמכו בניו של קדאפי, והשופט אישר את המהלך". אוהדים החלו לשיר סיסמאות נגד קדאפי, ובתגובה פתחו הבנים ושומרי הראש שלהם באש (יש הטוענים שזה על זה). הצופים שעטו לרחובות, רגמו מכוניות והמשיכו לקרוא סיסמאות נגד קדאפי. הממשלה הודתה מאוחר יותר ששמונה אנשים נהרגו במהומות, אולם מקורות לא רשמיים מדברים על עד 50 הרוגים.
הדבר המדהים ביותר בכל ההתרחשות הוא שמאחר שמדובר היה במשחק כדורגל מרכזי, הועבר האירוע כולו בשידור ישיר בטלוויזיה. בפעם הראשונה יכלו הלובים לראות התנגדות פומבית לממשלה. אישה ספרדיה שעבדה בטריפולי באותה תקופה סיפרה לי שאחרי המשחק אנשים החלו לפתע לפנות אליה עם תלונות על השלטונות.
ובכל זאת, רק מאוחר יותר הכדורגל תפס בלוב את המקום המרכזי שיש לו במדינות אחרות. עם המילניום החדש החליט לפתע בנו של הקולונל קדאפי, סעידי, שהוא רוצה לשחק עבור הנבחרת הלאומית. באותה תקופה סעידי אפילו לא שיחק במועדון כלשהו, מאחר שהוא שימש כיו"ר התאחדות הכדורגל הלובית ונראה שהוא נרתע מהפרה בוטה של כללי האתיקה הנוקשים במדינה - אז הוא בחר לשכור לעצמו מאמן פרטי מהולנד.
סעידי החל לשפוך סכומים נכבדים לכדורגל. איצטדיונים פרצו מבין החולות כאילו מדובר בנפט. בעצת ידידו ומורו של סעידי, דייגו מראדונה, שכרה לוב את קרלוס בילרדו, שהדריך את ארגנטינה בגביע העולמי של 1986, למאמן הנבחרת הלאומית. בן ג'ונסון, הרץ שנפסל בשל שימוש בחומרים לא חוקיים וככל הנראה שחקן הכדורגל הגרוע בעולם, מונה כמאמן הכושר.
מאוחר יותר הצטרף סעידי לאחד המועדונים הלוביים. בצילומי הווידיאו המשעשעים ממשחקי הקבוצה רואים את מגני היריב בורחים מאזור הכדור ומסייעים לסעידי להגיע חופשי לכמה שיותר מצבים. מאידך, האיצטדיון שבו שיחקה הקבוצה הפך למקום היחידי שבו ניתן היה לצחוק על סמל של משפחת קדאפי. כשחמור לובש את חולצת הקבוצה ועליה המספר 10 נבעט למגרש באחד המשחקים, כולם ידעו למי הכוונה. אלא שנראה שלסעידי היו גם כמה מעריצים, ואלה סייעו לו להיבחר לשחקן המצטיין של הליגה ולהפוך לקפטן הנבחרת הלאומית.
בסופו של דבר, כמו שחקנים גדולים רבים אחרים הוא עבר לסרייה איי. סעידי החל את דרכו בפרוג'יה, היכן שהוא שותף במשחק אחד, אבל מיד חטף עונש השעיה על שימוש בסמים (יותר מדי עצות ממראדונה ובן ג'ונסון, ככל הנראה). למרות זאת, אודינזה שמחה להחתים אותו מיד אחר כך. בזמן כתיבת הדברים, סעידי והפמליה שלו מאכלסים את המלון הטוב ביותר באודינה (מה שבוודאי לא מעיק יותר מדי על התקציב של מישהו שרגיל לבזבז את רווחי הנפט של ארצו). הוא עדיין לא הופיע במשחק של אודינזה, אבל כל אלה מאיתנו שחלמו אי פעם על קריירה מקצוענית יכולים להבין בדיוק מדוע הוא שם.
נכון, מספרים שסעידי מוסיף לחשבון של אודינזה כמה יורואים, בניגוד למסורת המיושנת שבה הקבוצה משלמת לשחקנים, אבל המועדון שזוכה לנתח הרציני ביותר מהכסף הלובי הוא יובנטוס. ב-2002 קנה אביו של סעידי חלק ממועדון העל מטורינו, וכעת משלמת משפחת קדאפי 285 מיליון דולר על פני עשר שנים כדי לפרסם את חברת הנפט של לוב, "טאמויל", על חולצות הקבוצה. זו עיסקת החסות הגדולה ביותר בכדורגל, למרות שקשה להבין מדוע זקוקים יצרני נפט לפרסומת. ייתכן שהעיסקה היא תוצאה של המגלומניה של קדאפי. מאידך, יכול להיות שמדובר בחישוב מושכל יותר: ייתכן ששליט לוב קושר את עצמו למוסד הכי פופולרי באיטליה כדי לזכות באהדת הציבור במדינה בפעם הבאה שבה הוא יתקוטט עם אמריקה.
הכדורגל חשוב אפילו יותר באיראן, היכן שמשקיפים כבר טבעו את המונח "מהפכת כדורגל". הכל החל ב-1997, כשאיראן עברה את אוסטרליה בדרך למונדיאל 1998 והמוני אזרחים יצאו לחגוג ברחובות. אלפי נשים פרצו לאיצטדיון עזאדי כדי להצטרף לחגיגות, כמה מהן אפילו הסירו את הרעלות (במעט מאוד ארצות יש אוהדות כדורגל נלהבות כמו באיראן). גברים ונשים רקדו והתנשקו במסיבות רחוב בכל רחבי המדינה, כשהם מפירים את אזהרות הממשלה ואת חוקי הדת. אקסטזה כזו לא נראתה באיראן מאז חזרתו של האייטולה חומייני מהגלות בפברואר 1979.
ראיתי את המשחק בין איראן לארה"ב בליון, במונדיאל 1998. בשבועות שלפניו ציירו בתקשורת את המפגש כקרב בין שתי אויבות מושבעות, וכותרות העיתונים השמרניים באיראן הזהירו את השחקנים לא ללחוץ ידיים עם נציגיו של השטן הגדול.
בפועל, השחקנים האיראנים והאמריקאים לא גילו עניין מיוחד זה בזה. "אף אחד מהשחקנים לא רואה במשחק הזה משהו חוץ מהזדמנות מצוינת להשיג שלוש נקודות מנבחרת שאנחנו אמורים לנצח", אמר לי אלקסי ללאס, המגן האמריקאי בעל הזקן הצרפתי, בעת ביקורי במחנה של נבחרת ארה"ב.
ובאמת, הקרב הפוליטי במשחק לא היה בין איראנים לאמריקאים, אלא בין איראנים לאיראנים. נראה היה שרוב הצופים באיצטדיון הם גולים איראנים שלבשו חולצות עם תמונתה של מנהיגת המוג'הדין, קבוצת אופוזיציה שפעלה באותם ימים מעיראק. בכל פעם שבה עף הכדור ליציעים, התרוממו הצופים והבליטו את החולצות כדי שכל העולם יראה.
הבעיה היחידה היתה שהמצלמות לא הראו אותם. ישבתי ביציע העיתונות עם מכשיר טלוויזיה מולי ויכולתי לראות שבכל פעם שהכדור יצא מהמגרש, האורות ביציע הוחשכו. פיפ"א, שיכולה לתת כמה שיעורים בניהול תקשורת לדיקטטורים מתחילים, החליטה ככל הנראה לצנזר כל אלמנט פוליטי במשחק, וכך מחאת המוג'הדין לא הגיעה למיליוני הצופים בטלוויזיה.
הגביע העולמי בצרפת חשף איראנים רבים בפעם הראשונה לכדורגל, ואהדת ספורט החלה להחליף את עישון הסיגריות כסמל לתרבות אירופאית צעירה. ידיד בריטי שלי, ששוטט ברחובות העיר האיראנית איספהאן זמן קצר לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, הופצץ בשאלות מטרידות על ידי סטודנט צעיר שניגש אליו ברחוב: "אתה מאנגליה? אחרי ישראל ואמריקה, אתם האויב הכי גדול שלנו. אתה לא חושב שג'ורג' בוש הוא הטרוריסט הגדול מכולם כי הוא תומך בישראל? אתה חושב שבקהאם צריך לשחק באגף ימין במנצ'סטר או באמצע?"
האנגלי ניסה להשיב לפחות על שאלה אחת: "בצד ימין, לא?". "מה?" ענה הסטודנט ההמום, "ולהשאיר את האמצע לסקולס?"
בסתיו 2001, כשנראה היה שאיראן תעפיל שוב לגביע העולמי, התחדשו מסיבות הרחוב. בתחילה נראה היה שמדובר בחגיגה פטריוטית, אפילו לאומנית, אבל בכמה מהערים השתנתה האווירה. האוהדים התקיפו בנקים בבעלות המדינה ומוסדות ציבור אחרים כשהם קוראים "מוות למולות" (המנהיגים הדתיים של איראן - ס.ק). היו גם קריאות תמיכה בשלטון המלוכני הגולה. מאות מפגינים, אולי אלפים, נעצרו בכמה לילות של הפגנות.
בסוף טורניר המוקדמות היתה איראן צריכה בסך הכל לנצח את בחריין הקטנה כדי לעלות למונדיאל, מה שהיה מביא לעוד חודש של מסיבות רחוב והפגנות. לכן, כשהאיראנים הפסידו 1:3, רחשו בטהראן שמועות על כך שהמולות אילצו את השחקנים להפסיד, במה שנראה כמקרה ייחודי שבו השלטון מעוניין שהנבחרת הלאומית תיכשל. אף אחד לא יודע בביטחון את הסיבה האמיתית להפסד, אבל הרושם היה שהחלוצים האיראנים נמנעים עד כדי כך מנסיונות הבקעה, עד שפרשן הטלוויזיה האיראנית העיר בכעס: "למה אף אחד לא בועט בכדור?". כמה אלפי אזרחים, שהאמינו שהממשלה הורתה לנבחרת להפסיד, התעמתו עם המשטרה ברחובות.
בנובמבר 2001 נכשלה איראן בניסיון האחרון להעפיל למונדיאל – מפגש פלייאוף מול אירלנד. ניקול ביירן האירית, שהיתה בין 40 הנשים הזרות שהורשו להיכנס לאיצטדיון עזאדי באישור מיוחד של השלטונות האיראניים, דיווחה ב"אובזרוור" על ההתרחשויות ביציעים: "תחת ציור קיר ענק של האייטולה חומייני המנוח, האיראנים תלשו והבעירו כסאות, קרעו תמונות של המולות החשובים וניפצו את חלונותיהן של מאות מכוניות שחנו בסמוך למגרש".
ב-2005, כשאיראן כן העפילה לגביע העולם, רבים מנצחונותיה של הקבוצה גרמו להפגנות. אחרי שהנבחרת ניצחה את יפן במרץ, דווח על שישה אוהדים שנהרגו – המספר הגבוה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל באיראן – ככל הנראה מירי של המשטרה לעבר מפגינים.
רק נשים איראניות מעטות הורשו לראות את המשחק מול יפן. זכותן של נשים לצפות בכדורגל הפכה לסוגיה במערכת הבחירות לנשיאות ביוני האחרון. אכבר האשמי ראפסנג'ני, בניסיון לחזר אחרי קולות הצעירים, אמר שהוא תומך בכך. אלא שבבחירות ניצח האוטלרה-שמרן מחמוד אחמדינג'אד. למעשה, "מהפכת הכדורגל" של איראן, על כל גלגוליה, לא שינתה דבר. ניתן ללמוד מכך משהו על הקשר בין כדורגל לפוליטיקה: המשחק הוא דרך טובה ללמוד על המתרחש בחברה מסוימת, אבל הוא אינו מחולל שינוי בעצמו.
טרוריסטים מאוהבים בכדורגל זה שנים ארוכות. עבורם מדובר ביותר מסתם תחביב. יש כמה קווים משותפים לחברות בקבוצת כדורגל ולחברות בתא טרור איסלאמי. בשני המקרים מדובר בחבורת גברים צעירים שמפתחים תחושה של "אנחנו נגד העולם". זה לא מפתיע לכן שקבוצת הכדורגל של מסגד הג'יהאד בחברון היתה גם חממה למחבלים מתאבדים: חמישה משחקניה פוצצו את עצמם בניסיון לפגוע במטרות ישראליות.
אבל הדבר שקוסם יותר מכל לטרוריסטים הוא התפוצה הגלובלית של המשחק. טרור הוא צורה של יחסי ציבור. מטרתו היא להפיץ כמה שיותר פחד בכמה שפחות השקעה. כדי לעשות את זה, מחפשים הטרוריסטים את האירועים והמקומות הפומביים ביותר. לעתים קרובות, מדובר בספורט. זו הסיבה שארגון "ספטמבר השחור" חטף ורצח את 11 הספורטאים והמאמנים מהמשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972. הודות לחידושים בטכנולוגיית הלוויינים, מאות מיליונים ראו את הזוועה בשידור ישיר בטלוויזיה.
לואיס מיזל, סוכן חשאי ומומחה לביון לשעבר במחלקת המדינה האמריקאית, סיפר לי בשנה שעברה שהוא מנה 171 נסיונות פיגוע באירועי ספורט מאז אולימפיאדת מינכן. כשחברי מחתרת שהתנגדה לקסטרו פוצצו מטוס עם נבחרת הסיף הקובנית ב-1976, הם אולי לא חשבו רק על ספורט, אבל הטרוריסטים שבאו בעקבותיהם למדו את הלקח.
אירועים רבים כבר נשכחו: 20 חיילים של הפיליפינים שמתו במירוץ ב-1987, אחרי שמחבל שהתחזה למתנדב באירוע הגיש להם מים מורעלים, או קנדי שנהרג מפיצוץ מחבט סופטבול ממולכד בטורניר בצ'ילה ב-1990. חמור מכולם היה פיצוץ מטוס של דרום קוריאה על ידי סוכני הצפון ב-1987, שבו נהרגו 115 נוסעים. "מטרת התכנית היתה לפגוע באולימפיאדת 1988 בסיאול", אומר מיזל, שחקר את המקרה, ומוסיף: "אבל הענף המבוקש יותר מכל על ידי טרוריסטים הוא כדורגל, מפני שמדובר במשחק הפופולרי ביותר בעולם".
רוב אירועי הטרור בעבר היו קשורים לסכסוכים מקומיים, אבל בשנים האחרונות צמח זן חדש ששואף לפעול מול קהל גלובלי. באותן שנים בדיוק, הכדורגל הפך לענף גלובלי. מאז שנות ה-90, המשחק פרץ גבולות חדשים: באמריקה, ביפן, בסין, וכעת לראשונה מול קהל שכולל גם נשים. הכדורגל הותיר את כל ענפי הספורט האחרים מאחור, וגביע העולם משודר ישירות לפינות הנידחות ביותר בכדור הארץ. גמר המונדיאל הוא שידור הטלוויזיה הנצפה ביותר בעולם. היה ברור שבשלב מסוים יהפוך הטורניר למטרה.
ב-3 במרץ 1998 נעצרו שבעה חברי ארגון טרור אלג'יראי בפשיטה על בית בבלגיה. ב-26 במאי פשטה המשטרה על תריסר בתים נוספים של חשודים ועצרה יותר ממאה חשודים בשבע מדינות אירופאיות. "מדובר היה בפעולה דחופה להבטחת שלום הגביע העולמי", מסר מאוחר יותר דובר של הממשלה הצרפתית.
באותם ימים נתפש הטרור העולמי כלא יותר ממטרד, והעניין כולו נשכח במהרה, מה גם שהמשטרות באירופה לא סיפקו יותר מדי פרטים על החקירה. אלא שסיפור המזימה נגד המונדיאל בצרפת מתואר בספר לא ידוע בשם "טרור על הדשא", של אדם רובינסון, שם עט של עיתונאי מערבי העובד במזרח התיכון. רובינסון מצטט מכתבים שנשלחו על ידי חברי המחתרת האיסלאמית של אלג'יריה, מהם עולה כי הם תכננו לפעול נגד המשחק בין אנגליה לטוניסיה ב-15 ביוני 1998. מדוע אנגליה? לא מעט בגלל הכוכבים הצעירים של הנבחרת, מייקל אואן ודייויד בקהאם, שהבטיחו חשיפה מקסימלית לפיגוע המתוכנן.
הטרוריסטים תכננו לחדור לאיצטדיון במרסי, לירות בכמה מהשחקנים, לחסל אחרים בפיצוץ ולהשליך רימונים ליציעים. באותו הזמן היתה אמורה קבוצה אחרת לחדור למלון של הנבחרת האמריקאית ולחסל כמה שיותר שחקנים, וקבוצה שלישית תכננה להפיל מטוס לתחנת הכוח הגרעינית ליד העיירה הצרפתית פוטייר. התוצאה היתה אמורה להיות 11 בספטמבר אירופאי, רק בקנה מידה גדול הרבה יותר. אפשר לפטור את האירוע כהזיות בהקיץ של כמה מחבלים, אבל היום אנחנו יודעים שטרוריסטים מסוגלים גם להגשים את התכניות שלהם.
רבים מהטרוריסטים האלג'ירים פעלו במסגרת אל קעידה. בן לאדן, כותב רובינסון, "עזר לארגן את התכנית לאחר שזו הוצגה לו, והסכים לסייע בכסף ובנשק, בנוסף לשליחת הפעילים האלג'ירים הבולטים למחנות האימון שלו".
אחד הביוגרפים של בן לאדן, יוסף בודנסקי, מספר שהתכנית "גרמה להפעלתם מחדש של תאי אל קעידה רדומים". לדבריו, אחת הסיבות שאל קעידה פוצץ את השגרירויות האמריקאיות בקניה ובטנזניה (בשני הפיגועים נהרגו 224 בני אדם) היתה "הכישלון של התכנית העיקרית של הארגון - ההתקפה על מונדיאל 1998". ראש הרשת שתכננה את הפיגועים בצרפת, עומר סאכי, בילה פחות משנתיים בכלא, ואחריהן ביקש מקלט מדיני בבריטניה.
אחרי 11 בספטמבר 2001, כשהעולם כולו נחשף לבן לאדן, הוסיפו אוהדי ארסנל שיר חדש לרפרטואר שלהם: "הוא מתחבא ליד קבול / הוא אוהב את ארסנל / אוסמה / או או או או".
זמן קצר לאחר מכן גילו בן לאדן וכמה מנאמניו שהם עדיין מסתכלים על העולם כמו אוהדי כדורגל: מחלקת המדינה האמריקאית שחררה קלטת וידיאו בה רואים אותם מתפארים בהישגי ההתקפה על מגדלי התאומים. בקלטת מספר בן לאדן משהו שסיפר לו אחד מאנשיו שנה קודם לכן: "חלמתי שאנחנו משחקים כדורגל נגד האמריקאים", הוא סיפר, "כשהשחקנים שלנו לבושים כולם כטייסים!". מיותר לציין שבחלום ניצחו טייסי אל קעידה את הנבחרת האמריקאית.
באותה קלטת מספר חבר אחר של אל קעידה על שידור טלוויזיה שראה אחרי ההתקפה על התאומים: "הראו שם משפחה מצרית יושבת בסלון שלה וקופצת משמחה כשהפיגוע מתרחש. אתם יודעים איך מגיבים כשרואים משחק והקבוצה שלכם מבקיעה או מנצחת? זה היה בדיוק אותו דבר".
* סיימון קופר הוא מחבר הספר "כדורגל נגד האויב". כתבותיו מתפרסמות באופן קבוע ב"שם המשחק" ובעיתונים מובילים באירופה
הכתבה מתפרסמת בגיליון אפריל של "שם המשחק"
נא להמתין לטעינת התגובות
