מה למדת היום באצטדיון, ילד מתוק שלי?
פרופסור עוז אלמוג על נפלאות הכדורגל, יום לפני פתיחת המונדיאל
לכן, מי שצופה בקביעות בכדורגל, בביתו ו/או באצטדיון, עושה כבוד לשכונת ילדותו. ואם השכונה לא עשתה לו בשעתו מספיק כבוד, כי לא נמנה עם המבקיעים, הוא ישיב את כבודו לעת זקנה. הוא יבקיע הבקעות סמליות, באמצעות הכדורגלנים המקצוענים שהוא מזדהה אתם ואשר אותם הוא ממשיך להעריץ כל חייו, והכבוד שלהם יאציל עליו.
אז נכון, יש כאלה ששכחו את השכונה. וזה חבל מאד, כי הם מתכחשים לאופי הגנרי שלהם (כלומר לילדותיות שבה התברכנו), מאבדים את הנשמה, נעשים בורגנים ומרובעים, נטולי חיוניות ומזקינים מהר. והם מחמיצים דבר גדול – את אותו דבר שאני מכנה 'אינפנטיליות נאורה'.
אומת אוהדי הכדורגל נחלקת לשני זנים בסיסיים: 'אוהדי הלייט' ו'המאמינים'. הזן הראשון יודע להעריך ביצועים וליהנות מהמשחק, אבל צפייתו מזדמנת והוא מטריח עצמו ליציעים, אם בכלל, רק כאשר הוא 'מריח' הצלחה. זה סוג של 'סוציומטיות' המעצבנת את 'המאמינים'. ל'מאמינים' הכדורגל הוא דת, סם, דרך חיים, והמונדיאל הוא החשוב והמרגש שבחגים. ומי שזכה לעלות לרגל למדינת המונדיאל התורנית זכאי לתואר 'חאג' כדורגל' והכל מתקנאים בו ועושים לו מערוף.
הנאתם של 'המאמינים' גדולה מזו של 'אוהדי הלייט' כיוון שהזדהותם ובקיאותם ברזי המשחק והקבוצה, ובטלנובלה האנושית המתפתחת סביבה, עמוקות יותר. הם קנו 'מנית בכורה' בשל השפעתם הישירה על השחקנים (עידוד, מחאה וכו') ובשל הקורבן הכלכלי והרגשי שהם מקריבים על מזבח אהדתם.
רבים וטובים ניסו לפענח את הקסם המיוחד שמהלך הכדורגל על מיליוני בני אדם. הסיבות מגוונות: ההנאה האסתטית (כדורגל הוא בלט מלוטש); הסקרנות לצפות ביצורי אנוש בעלי כישורים גופניים ונפשיים יוצאי דופן (בעיקר בעלי יכולת לעמוד בלחצים ולבלוע הורמונים); השאיפה העלובה והנאצלת לנצח ולכבוש (הקבוצה האהודה וכוכביה הם בחזקת הרחבת האני הפרטי); ההתרפקות על עולם הילדות שנמוג והכמיהה להישאר צעיר לנצח.
ויש גם את הדחף האנושי להעריץ ולסגוד, שיש בו משום פיצוי לעליבות חיינו; הצורך להסיר לזמן מה עכבות ומסכות חברתיות ולהביע רגשות באורח ספונטני; העניין בדרמה אנושית מרתקת (הכדורגל הוא המפתיע וההפכפך שבין המשחקים); הריגוש הממכר שבמתח ובחרדה והפורקן המשכר שמעניקים הגול והניצחון; האפשרות להישאב לטרנס קולקטיבי; הרצון להשתייך למשפחה גדולה ולהזדהות
לכל אלה אפשר להוסיף עוד סיבה, שרוב הפרשנים פסחו עליה: הקשר שנרקם, על רקע האהדה המשותפת, בין אב (ולעתים אח גדול) לבנו. אם לשפה המדוברת אנחנו קוראים 'שפת אם', לשפת הכדורגל יש לקרוא 'שפת אב'. מי שרוכש שפה זו, לא זו בלבד שיסתופף באוהלה של תורת הכדורגל אלא ילמד לאהוב את אביו גם כחבר.
וזה כמובן בונוס גדול מאד. הראו לי עוד מדיום אחד בעולם שבו נמחקות המחיצות בין הדורות; שבו השיחה בין הורה לילדו הקט היא שוויונית לחלוטין (ובמקרים רבים היתרון הוא דווקא של הילד); שבו אתה מבקש עצה ונחמה מבנך ומנסה להבין את המציאות בעזרתו; שבו החברים שלו הם החברים שלך, הגיבורים שלו הם הגיבורים שלך, השמחות והיגונות שלו הם השמחות והיגונות שלך. הריגוש המשותף, הצפייה ביחד, התקווה המשותפת והחלפת הדעות תוך כבוד הדדי. פנטסטי!
את בני (היום חייל בסדיר) לקחתי עמי לאצטדיון בהיותו בן שש, ואספר לכם מה הוא למד: הוא למד שהכדורגל מסייע לבני האדם להסיר (לפחות לשעה קלה) מסכות ולהיות אמיתיים עם עצמם וסביבתם. לכן, חלק מהכיף ביציע הוא ההזדמנות לשבת בחברת אלה שפיהם ולבם שווים – 'אנשים נטו'. הוא למד שבמקומות ספורים בעולם, והאצטדיון הוא אחד מהם, יש שוויון אמיתי ואווירה של אחווה וסולידריות ללא צביעות. בטריבונות אין סמלי-מעמד, ואין זה משנה כהוא זה מה מקצועך ומה הכנסתך. באצטדיון כולם שכונה ובשכונה, כמו בכפר, חמים ונעים.
הוא למד גם על הצורך שלנו להיאחז במשהו קבוע ויציב בחיי היומיום. עונת הכדורגל (משחקים, שידורים וכו') יוצרת סדר יום ואיזון פסיכולוגי וחברתי, בדומה לתפילה בבית כנסת. לכן 'עונת המלפפונים', היא חופשה הכרחית שבה האוהדים טוענים אנרגיות לקראת הפרק הבא בסיפור הבלתי נגמר הזה.
הוא גם למד עקרון יסוד בדמוקרטיה - עקרון המחאה הקבוצתית. נכון שבעל המאה, או יותר נכון בעל המועדון, הוא הקובע, אבל לקהל, שנעשה פעיל ותוסס יותר כשהקבוצה מקרטעת, יש משקל חשוב בקביעת המדיניות של המועדון (התקשורת היא חלק מהקהל).
מנגד הוא למד שרצוי לא להיות נמהר ופזיז בביקורת. כי חוסר הסבלנות, סופה להוציא אותך 'טומטום' והוא גם פועל לרעת השחקנים. הוא גם הבין שמחאה אלימה משיגה בדרך כלל תוצאות שליליות. ובכלל, אלימות הורסת את הכיף ושורפת את המועדון. ובלי מועדון אין אליפות, ובלי אליפות (או לפחות גביע) אין כיף, אין גאווה ואין עניין בחיים.
והוא למד על חשיבותה של נאמנות. כי בעולם שלנו, שבו אנשים כמעט לא נאמנים לדבר, מה שנשאר הוא נאמנות לקבוצת הספורט שלך, שאותה לא מחליפים בעד שום הון שבעולם. ואם רוצים קצת גיוון אפשר לפלרטט, לא יותר, עם קבוצה מחו"ל (מומלץ מועדון אירופאי גדול) ורצוי מאד ששתי הקבוצות לא יפגשו. ואם יפגשו עדיף שלא תלך למגרש. בזכות אהדתו לקבוצה בחו"ל למד בני על עולם ומלואו: תרבויות, יבשות, ערים, גזעים, מנהגים ושפות זרות.
הניצחונות והכישלונות לימדו אותו את סודות ההצלחה, שהם אוניברסליים ויישומיים לכל שטחי החיים: ערבות הדדית; שיתוף פעולה והעדר אגואיזם; ריכוז והתמקדות במטרה; היררכיה וחלוקת עבודה; הרכבת פאזל אנושי שהוא תמיד השלם הגדול מחלקיו; התמדה; סיבולת נפשית וגופנית, ויכולת להתאושש במהירות; מנהיגות; עבודה קשה והשקעה מרובה; כושר אלתור ויזמות; משמעת אישית וקבוצתית; חשיבה לטווח רחוק ותכנון קפדני; סבלנות ואורך רוח; זהירות וחוסר שאננות.
ההזדהות עם כוכבי הכדורגל לימדה אותו שהכבוד והתהילה הם הון נזיל וחמקמק, ועל חטא היוהרה וההתנשאות משלמים במטבע קשה. כי האוהדים אוהבים כוכבים צנועים. ולא פחות מכך, האוהדים, כמו רוב בני האדם, הם כפויי טובה ובעלי זיכרון קצר, ולא יהססו לרגום אותך באבנים יום לאחר שנשאו אותך על כפיים.
ההתבוננות במשחק לימדה אותו פרק בטבעם של החוקים ובטבעו של המשפט. כי בכדורגל, כמו 'בחיים', גם השופטים לפעמים טועים (האמת, שקצת יותר), אבל החלטתם סופית ומחייבת, וטוב שכך.
ותתפלאו, הוא גם למד שיש צדק בעולם, או שלפחות צריך להאמין בצדק. כלומר, אף על פי ש'הרעים' זוכים פה ושם, 'הטובים' בדרך כלל מנצחים. למעשה כל ניצחון ספורטיבי הוא אישוש מלאכותי לאמונה הזאת. לכן, אוהדי הכדורגל, שתמיד מזדהים עם משהו (גם כשהם צופים במשחק בין קונגו לאוסטרליה) הם גם בדרך כלל אנשים אכפתיים שמחפשים עשיית צדק - בכדורגל קוראים לזה 'יש אלוהים'.
ותמשיכו להתפלא, אבל הצפייה בכדורגל היא שיעור דמוקרטי בהבלגה. כי אתה צופה באירוע טעון מאד, אירוע אלים למחצה שעלול להתפוצץ ולצאת משליטה בכל רגע (זה חלק מסוד המתח וההנאה). ובכל זאת, רק לעתים נדירות הוא מתפוצץ. זה לא קורה, כי יש כללים. המסר הוא צדק אחיד לכל, כפיפות לכללי משפט, הגינות ג'נטלמנית (fair play) וריסון האגרסיה. לכן, כאשר השופט מנופף (לרוב בתנועה דרמטית) בכרטיס הצהוב או האדום הוא מלמד את השחקנים ואת הקהל שיעור חשוב בגבולות האלימות.
עם זאת, המשחק לימד את בני שהחיים גם מלאים באי-צדק ובעיקר אי-צדק כלכלי. שהרי בניגוד לליגת האן-בי-איי האמריקנית, ליגות הכדורגל הבכירות בעולם כבר מזמן אינן מעניקות סיכויים שווים להצליח לכל קבוצות. הכסף מדבר, וכשהכסף מדבר הספורט ניזוק, הצדק ניזוק וגם ההנאה ניזוקה. ובמצב זה לא רק המפסידים הכרוניים סובלים (אוהדי הקבוצות הקטנות) אלא גם המנצחים השבעים. כי שובע מניצחונות הוא מתכון לשעמום ו'לחרמנות כדורגל' מופחתת.
הכדורגל גם אימן את בני להתמודד עם הכישלון והצער. הרשתי לו לבכות אחרי הפסד והרשתי לעצמי לקלל במשך שעה, לא יותר. הוא ידע שצריך 'להפוך דף' ולעבור ל'מחשבה חיובית'. וזה בהחלט אפשרי כי משחק כדורגל הוא אמנם סיטואציה מוזרה של רצון נואש לנצח, הגורם לסערת רגשות עזה, אך קל להתאושש מהפסדים. המחר קרוב מאוד ותמיד יש את המשחק הבא והעונה הבאה, וכמובן אינספור רגעים קטנים-גדולים של קורת רוח מקבוצה כלשהי שניצחה במשחק כלשהו ששודר בשעה כלשהי בטלוויזיה.
אבל בכדורגל לומדים כמובן לא רק על רגשות. צפייה בכדורגל היא פעילות שכלית המצריכה זיכרון, ידע, אינטליגנציה ויצירתיות. המעקב אחרי קבוצתנו האהודה לימד את בני עקרונות ומושגים רבים וחשובים בתחום הכלכלה (חוזים, משכורות, תקציבים, משא ומתן, שווי שוק וכו') ובתחום הפסיכולוגיה (מוטיבציה, מוכנות, משברים, וכו'). ומעל לכל, ההרגל לצפות במשחקים אימן אותו בניתוח טקסט.
בעיני הצופה ההדיוט הכדורגל נדמה לפעילות שבלונית ומונוטונית של מסירה משחקן לשחקן. אבל הכדורגל הוא הצגת תיאטרון עם טקסט ותת-טקסט מורכבים. זו דרמה שאפשר להבינה וליהנות ממנה באמצעות קריאה בין השורות. לכן פרשני הספורט הם היצירתיים שבעיתונאים, ולכן אנו האוהדים ששים לקרוא גם על משחק שכבר הסתיים, כולל זה שצפינו בו בעצמנו. שהרי קבוצה מנצחת לא בגלל שהיא הבקיעה גולים רבים יותר, ולא בגלל שהשחקן רץ מהר יותר ובעט חזק יותר. זה המשהו הנוסף, הקסם, שכולנו מנסים לפענח, הקשור במכלול מורכב של משתנים. הנעלם הזה יוצר שיח ודיון מעניינים על מה שקרה ומה שיקרה.
וכמובן, כדי לפענח את 'טקסט הכדורגל' נדרשים כלי ניתוח מדעיים, למשל הצבת פרמטרים בנוסחה, ובראשם פרמטרים סטטיסטיים. ובזכות זה התוודע בני לראשונה לעולם הסטטיסטיקה ולמד לחבב מתמטיקה שימושית.
אבל יותר מכול, למד בני על חשיבות האשליה, הפנטזיה והתשוקה. האהבה לכדורגל מבוססת על המרכיבים הללו. זהו עיוורון ודמיון בריא שמולידים את הרומנטיקה ומחברים אותך בעוצמה מלאכותית לחיים הקצרים. הלא הניצחון בכדורגל הוא סמלי בלבד. אתה לא כובש ארצות אלא רק שערים, אתה לא לוקח שלל ושבויים אלא רק מדליה וגביע קטן. אולי זה גם מסביר מדוע הגברים – שהם פנטזיונרים חסרי תקנה – עדיין מהווים רוב בקרב 'מאמיני הכדורגל'. אז תחי הפנטזיה וקדימה למונדיאל.
כותב המאמר הוא סוציולוג מאוניברסיטת חיפה, מחבר הספר "פרידה משרוליק", "הצבר- דיוקן", אוהד מכבי חיפה וברצלונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
