בין הקרחת לגורמט

גיל לבנוני בדילמה: מרצ'לו ליפי קנה אותו בחצי הגמר, מצד שני מי יכול לקוות להפסד של זינדין במשחקו האחרון?

גיל לבנוני | 9/7/2006 14:57

באמצע חצי הגמר מול גרמניה הסיר מרצ'לו ליפי את המשקפיים. הוא עשה זאת באיטיות, ניער את הגורמט, מעט אבק דבק במשקפיו. מבטו נטש את המגרש, מהכיס נשלפה ממחטה לבנה ומרצ'לו, בחולצת פולו ומכנסיים לא אלגנטיים בעליל, ניקה את האבק ממשקפיו, לאט, בסבלנות, כאילו משהו מפריע לו באמצע ביקור במוזיאון.

כשהוא סיים לעשות זאת, הוא ביצע שלושה חילופים. שני קשרים וחלוץ החוצה, שלושה חלוצים פנימה. בזכות החילופים האלה, המנוגדים מאוד למה שעשו מאמני איטליה האחרונים לפניו, ליפי ניצח את חצי הגמר מול גרמניה. אלוהים החליט ללכת עם המעז, סוף סוף.

כי נמאס מהבונקרים, והפחד הגדול הוא מהשפעת המונדיאל על הכדורגל העולמי, ממש כמו שקרה בטורניר של 1990, אז המאמנים התרכזו בשיבוש היריב, והכדורגל העולמי הפך לשיעמומון גדול. פיפ"א נאלצה לשנות חוקים כדי לאלץ את המאמנים להמר על התקפה (שער זהב, אסור לשוער לתפוס ביד כדור שהוחזר ע"י ההגנה), אבל גם לחוקים החדשים התרגלו הבונקריסטים. הנה, תראו את המונדיאל הזה, עוד חילוף הגנתי, ועוד שחקן במרכז המגרש שיכסח את היריב, עוד מאמן שמתרכז בשיבוש מהלכים ופחות ביצירתיות משל עצמו. והנה פתאום מגיע לו ליפי, מאמן של נבחרת שמסורתית מחרבנת את הכדורגל שלה במשחק הגנתי, ומחליט לשנות את המסורת.

קחו למשל את אריקסון ותראו איך הוא דפק את הנבחרת האנגלית: לג'רארד היה אסור לעבור את החצי, אשלי קול כמעט לא עלה להתקפה, למפארד שיחק בתפקיד מחפש את תפקידו במגרש, בקהאם תופקד אפילו כמגן. במקום שכל אחד יעשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, אריקסון ניסה לאלץ. ליפי לא. אם יש לי את דל פיירו, טוני וג'ילארדינו, שלא לדבר על טוטי ופירלו, אז למה לא להשתמש בהם, ושיעשו את מה שהם יודעים הכי טוב? המגינים יגנו, החלוצים יתקיפו, וגאטוסו ישמור על האמצע. הבונוס של ליפי הוא מה שכל אחד נותן בנוסף: החלוצים גם עושים הגנה, המגינים מבקיעים, וגאטוסו? הוא גאטוסו.

נכון, אין רומנטי מפרישה של זידאן עם הגביע העולמי, אבל אם להיות אמיתיים, אזי מרצ'לו ליפי צריך להיות זה שיחגוג. הרי רק לו ולקלינסמן היה את האומץ לשחק הפוך ממה שהכתיבה מסורת הכדורגל של נבחרותיהם. ואם כבר לפתוח במסורת חדשה, אז למה לא לעשות את זה עם גביע עולמי בכיס, כזה שישפיע לטובה על רוח הכדורגל בכל רחבי הגלובוס.

אדריכל הניצחון. מרצ'לו ליפי צילום: אי-פי

חיוך לפני פרידה

סוף סוף הוא חייך. לפעמים נדמה שבמשך כל הקריירה שלו, זינדין זידאן סבל. הוא לא מחייך, אין בו טיפת סקס אפיל כשהוא על המגרש. הוא לא מגלח את הראש, אם השיער יגדל עוד טיפה הוא נכנס לקטגוריה של תסרוקת בן –גוריון, הזיעה נוטפת מאפו, פניו מעוותות במין כאב קבוע. בליגת האלופות מישהו כיסח אותו, אז הוא דפק לו נגיחה לפרצוף וקיבל אדום. אנטי-כוכב.

גם אחרי גולים הוא לא מחייך, יש לו שאגה קבועה, כאילו הוא בעצמו בהלם, מחוץ לסיטואציה, צועק "גול" ארוך, חיוך? "נו, נו, נו".

ופתאום הוא מחייך, הכדור עדיין נדבק לו לרגל, והחיוך... כאילו הוא בעצמו בהלם שזה עדיין עובד. הנה רונאלדו, הברזילאי, מקבל כדור מעל הראש, מסתובב ומקבל סחרחורת. הנה עוד ברזילאי נזרק לצד אחד

והכדור עדיין ברגליו של זיזו.

החיוך הגיע פתאום, בסוף הקריירה, בתוספת הזמן נגד ספרד. המגן נזרק לצד אחד ורגע לפני איבוד שיווי המשקל הכדור נשלח חד לרשת. ואז יצאה הלשון, והשיניים נחשפו, "או לה לה, זיזו מחייך".

החיוך היה גדול יותר אפילו מהגול, ומהרגע הזה נדמה היה שהוא כבר לא סובל, פתאום הוא נזכר להנות. וכך היה מול ברזיל, מנווט ימינה ושמאלה, מטמטם את הברזילאים, אמני הליהטוט בכדור, מראה להם דברים שהוא ידע עוד לפני שהם שיחקו במגרש של הגדולים. והוא, כמה שהוא אנטי כוכב, יכול להיכנס לספרים כאחד הגדולים מכולם, לרדת מבמת ההיסטוריה עם גביעי אירופה, יורו, שני גביעי עולם, והחשוב מכל - עם חיוך.

עכשיו לך תבחר, בין ליפי האמיץ לקסם של זיזו.