יפו, גם היום אני לא עוזב אותך
עם נפילתנו, לא נוכל אפילו להגיד שחלפה תהילת עולם. אוכל טוב תמיד ידענו לעשות, כנראה שנכשלנו לעשות קבוצה שתישאר לנצח. רון עמיקם מתקשה להזיל דמעה
האמת היא שלא בכיתי, לא היה על מה. היו שם 13 שחקנים, שהשניים היחידים ביניהם שבאמת נתנו את הכל היו האחים הרשליקוביץ' שלא גדלו במגרש הפחים, מוצאם הוא מצ'ילה ולא מבולגריה, ויחד עוד שיחקנו לפני 30 שנה לפני כניסת השבת בבית הספר הדתי 'הראל' בבת־ים. הם כבר כל־כך מבוגרים בשביל המשחק הזה, שאני מתבייש לספר שהם נראו הכי רעננים. כל היתר היו אסופה מקרית שעל החזה שלהם התנוסס הסמל הכל־כך יקר הזה, עם עלה הזית בצידו: אגודה ציונית מכבי יפו.
והסמל הזה התפוגג במגרש ללא חומות, שלא גבו בו דמי כניסה ואיש לא שר בו שירי עידוד. גורל עגום במשחק עגום ובמגרש עגום. ישבו/עמדו מסביב כמה אוהדים מקומיים ששאלו בפיהוק מי היריבה. אחד אמר רמת־ אליהו, השני תיקן אותו שמדובר בחצרות יפו, השלישי טען שמדובר בבני יפו. לשוני היתה חרבה מדי כדי לומר את האמת, עד שבא הידען שסיפר להם שמדובר במכבי יפו, ההיא מאוננה וניניו, מוצי ועפר דגמי.
לא היתה אפילו יראת כבוד בקולו, לאוהד מכבי עמישב, כשהגה את השם. אחרי הכל, עלינו ב־1955 לליגה הראשונה ועד 1987 נעדרנו ממנה רק עונה אחת ובכל זאת, לא אליפות, ולא גביע. חשבתי על זה כשראיתי את סכנין, למחרת, מדיחה בפעם השנייה תוך שלוש עונות את מכבי ת"א. מאז שאני זוכר את עצמי, לא היינו אפילו במעמד המרגש של חצי גמר גביע, וגם כשניצחנו את מכבי ת"א 4 פעמים תוך שלוש שנים, בין 1977 ל־,1980 אפילו לא קילקלנו להם. אמנם כל ניצחון כזה היה מיוחד, אבל אפילו האחרון שבהם, ה־0-3 של שירזי, טרבס והבן של בנדורי, לא היה שווה הרבה אילולא הילד משה סיני אסף בבלומפילד השכן את חבריו האדומים והישווה נגד בית"ר ת"א.
וכך, כמו בכל שנות ה־80 הארורות, אלה שטילטלו אותנו בין סיבוב ראשון מייאש לסיבוב שני ניסי, כך נראתה האם הפונדקאית שסיפק לנו חוני חמודי אחרי שמכבי יפו הלכה משפטית בדרך כל בשר בתחילת המילניום. כל עונה היינו מתחילים
ירדנו בלי קול. מטקסט קצר עם הרכבים, נעבור לתוצאה בעיתון. לא נדע מתי המשחק, איפה הוא נערך ומי עולה בהרכב. איש לא יספר לנו שאולי בעצם התפרקנו סופית ואין לאן לבוא. ולא נוכל אפילו להגיד שככה חולפת תהילת עולם. לא היתה כזו תהילה. נולדנו בולגרים, וככה נקבע לנו מלמעלה את מי לאהוד. ואין לי שום כעס על זה. אוכל טוב תמיד ידענו לעשות, כנראה שנכשלנו לעשות קבוצת כדורגל שתישאר לנצח. ה־3-4 על מכבי ת"א, עם השער סטייל רונאלדיניו של אלי שכטר, הוא זה שנמשיך לנצור בליבנו. אין לנו זכרונות חדשים לקחת איתנו.
גדול משוררנו הרצל קביליו ז"ל (גדול שוערנו היה בכל זאת ציון דגמי), שר פעם ליפו שהוא "עוזב אותה היום." מצטער יפו, אבל גם היום אני לא עוזב אותך.
נא להמתין לטעינת התגובות
