צופן הכדורגל (4)
בעולם הספורט הצבעים הם הרבה יותר ממשחק. כבכל סופ"ש, נברר מה מספרים הסמלים והגוונים במועדוני כדורגל ברחבי העולם. הפעם: הסימבולוגיה של ריבר פלייט ובוקה ג'וניורס. כתבה רביעית בסדרה
אנחנו ממשיכים במסע אחר הסמלים והצבעים של מועדוני כדורגל ברחבי העולם. מהיכן הגיעו? מה הם מספרים? מדוע נבחרו צבעים אלו ולא אחרים? ומה ההיבטים הפוליטיים, הלאומיים או המעמדיים של הסמל? בכל סוף שבוע נפגוש מועדונים אחרים וננסה להתחקות אחר הצופן הגלום בהם.
אחרי שחקרנו בשלוש מדינות כדורגל מובילות באירופה, אנחנו חוצים את האוקיינוס לעולם החדש. היעד הפעם הוא ארגנטינה ועל הפרק עומדות שתי אימפריות בהיסטוריה של המשחק, ריבר פלייט ובוקה ג'וניורס. מאז הולדתה של היריבות באותה השכונה, דרך פערי המעמדות והדיקטטורה של החונטה הצבאית ועד לאלילים על המגרש וביציע, הפך הכדורגל לדת הגדולה ביותר במדינה.
בתחילת המאה הקודמת נפגשו שתי קבוצות חברים למשחק כדורגל במגרש מאולתר בבואנוס איירס. החבורות התערבו מי הקבוצות הטובה בשכונה ועררו חשק שמאז לא נרדם. מספר חודשים לאחר מכן החלו חברים ותלמידים, חברי אותן קבוצות, להתאסף מדי יום ראשון בביתו של אדון אנגלי בשם ג'ייקובס. באחד המפגשים השבועיים הופיע כדור והנוכחים לא התאפקו והחלו לשחק. באותו יום עלה הרעיון: יש להקים מועדון כדורגל.
לאחר מספר משחקים נוספים מול הוחלט על איחוד וב-25 במאי 1901 הוקם המועדון רשמית. אחרי ויכוחים ודיונים הוחלט שהמועדון ייקרא 'ריבר פלייט'. בואנוס איירס, בירת ארגנטינה, שוכנת לגדותיו של הנהר הרחב בעולם ששמו הריו דה לה פלאטה והשם הנבחר הוא תרגום אנגלי עילג. בעברית ניתן לתרגם זאת כ'נהר הכסף', על שום מימיו המכסיפים באור הזריחה. זוהי אחת הסיבות גם לשמה של המדינה, הנובע מהיסוד הכימי כסף, או בלטינית - ארגנטום.
ישנה סברה כי כמה מחברי המועדון שעבדו בנמל הסמוך לשכונת 'לה בוקה' סידרו מספר תיבות עץ כשערים ולפתע
מה שבטוח הוא שהתוספת האדומה לחולצה הופיעה לאחר קרנבל מקומי שנקרא 'תושבי הגיהנום'. יש הטוענים כי בשל העובדה שהדמות המרכזית, מטבע הדברים, בחגיגות היה שטן אדום ומאיים, נמצא בד אדום בשפע. לפני המשחק הבא החליטו, גם מספרת האגדה, כמה מהשחקנים לגזור רצועות בד ולתפור אותה על מדיהם כדי להוסיף צבע וייחודיות.
גרסא אחרת מספרת כי בסיום הפסטיבל ביקש בעל עגלה אחד למצוא מקום נוח בשכונה העניה. מספר צעירים מקומיים ראו שבצדה האחורי של הכרכרה תלוי פס משי בצבע אדום וללא היסוס תלשו אותו ולקחו אותו עמם. את הרצועה האדומה הוחלט להצמיד בצורה אלכסונית בעזרת סיכות וכך היה במשחק הראשון מול מלדונדו. ריבר ניצחה ו'פס המזל' נשמר. נהג הכרכרה אמנם איבד את סרט המשי, אך השפיע על ההיסטוריה.
פחות מארבע שנים חלפו וריבר זכתה לראות יריבה מקומית בשכונה. מועדון בוקה ג'וניורס הוקם בשכונת הנמל. עם השנים נדדה ריבר לשכונת פאלרמו היוקרתית והחלה לצבור אהדה. מאוחר יותר נאלצו הלבנים-אדומים לנדוד לשכונת בלגראנו בבירה וב-1938 החל עידן חדש בתולדותיהם.
המועדון מלא השאיפות שנולד ב'לה בוקה' זכה לכינוי 'לוס מיז'ונריוס' (המיליונרים) ועתה גם עמד לרשותו איצטדיון מפואר. 'אסטדיו אנטוניו וספוצ'י ליברטי', על שם נשיא המועדון לשעבר, ידוע יותר בשם 'המונומנטל'. ב-25 במאי, יום השנה ה-37 להקמת המועדון, התאספו 8,000 אנשים מצוידים בדגלי המועדון והלאום בבית החדש ושרו בגאווה את ההמנון הלאומי. למחרת הופיעו 70 אלף צופים וראו את קבוצתם מנצחת את פניארול האורוגוואית בתוצאה 1:3.
בשנים הבאות הגיעו למועדון מספר כוכבים גדולים, אבל מעליהם בלט אחד, יחיד ומיוחד. קראו לו אלפרדו די סטפאנו והוא נושא לסדרת כתבות בפני עצמו. מדובר באיש שהפך לימים ל'חץ המוזהב', כוכב העל של הליגה המקצוענית בקולומביה, אחד מן הגורמים הגדולים להעמקת המחלוקת בין ריאל מדריד לברצלונה וחלק מרכזי מן הגלאקטיקוס המקוריים של הבלאנקוס שקטפו 5 גביעי אירופה רצופים. סיפרו עליו שהוא ועשרה קונוסים היו מנצחים כל קבוצה על הפלנטה ואפילו דייגו מראדונה הגאוותן מודה לעתים קרובות: "אמא שלי טוענת שאני השחקן הכי טוב בהיסטוריה, אבל אני חושב שזה היה די סטפאנו".
ב-1949 החל משבר מתמשך בכדורגל הארגנטינאי. די סטפאנו נדד לקולומביה ועמו התהילה. ריבר שקעה לתקופה אפלה וזכתה באותה תקופה לכינוי הגנאי 'גאז'ינאס' (Gallinas) – תרנגולות. יתכן שמדובר בעקיצה על פחדנות, אולי הדמיון בין הכרבולת למדים עם הפס האדום. בכל מקרה, היום זה כבר לא כל כך מעליב ויש הרואים בשם כינוי ראוי למדי.
בעקבות מכירתו של עומאר סיבורי הגדול (שחקן השנה באירופה 1961) ליובנטוס בשלהי שנת 1957 תמורת 10 מיליון פסוס, הוחלט לבנות את היציע הצפוני במונומנטל. תכולתו של האיצטדיון הוגדלה לשיא של 100 אלף צופים ומאוחר יותר צומצמה מטעמי בטיחות.
ב-1978 היה המונומנטל למגרש המרכזי בטורניר גביע העולם, למרות קרבתו הבעייתית לבית הספר של הצי. מה הקשר? ובכן, במרתפי ביה"ס נכלאו מספר גדול של אזרחים שהוגדרו כאסירים פוליטיים או ככאלו המסכנים את ממשל החונטה הצבאית. במהלך המשחקים שמעו הכלואים, לעתים בעת שעונו באכזריות, את צהלות הצופים מיציעי המונומנטל, אך איש לא שמע אותם. רבים מהם הושלכו ממטוסים למימי הריו דה לה פלאטה כדי ששרידיהם לא יימצאו.
אגב, רבים אינם יודעים זאת, אבל שמו האמיתי של הטורניר הוא גמר גביע העולם של פיפ"א והמקום הראשון והיחיד בו שווק כ'מונדיאל' היה ב-1978 בארגנטינה. מאז, אולי משום שהיה זה אחד הטורנירים הראשונים ששודרו לעולם בצורה נרחבת, דבק השם. בעצם, זה קיצור של 'קופה מונדיאל' – גביע עולמי.
ריבר הלכה והתפתחה, שחקנים הלכו ובאו ותארים זרמו כמו מים. גם התדמית האריסטוקרטית תפחה. אולם, השם, החולצה והסמל הנגזר ממנה נשארו כשהיו עוד בימיו הראשונים של המועדון.
הסיפור של מועדון בוקה ג'וניורס החל ב-3 באפריל 1905. היה זה יום שני וחמישה צעירים משכונת 'לה בוקה' נפגשו בכיכר סוליס והחליטו שהגיע הזמן להקים מועדון משלהם. הם החלו לקיים משחקים מול קבוצות ברחבי העיר וב-1909 אף זכו בגביע באיזשהו מפגש נשכח.
הסיפור המעניין של בוקה בשנותיה הראשונות היה בחירת הצבע למדים. בתחילה שיחקה קבוצת הכדורגל עם חולצות סאטן בצבע תכלת. יש הטוענים כי החולצה המקורית היתה למעשה ורודה, אך היא שימשה לשני משחקים בלבד. שנים מעטות לאחר הקמת המועדון ביקשו המייסדים מאחות של אחד מהם לקנות חולצות חדשות לקבוצה. הבחירה שלה היתה פסים דקים בצבעי כחול ולבן, אך יש החולקים וגורסים כי היה זה שחור ולבן. אז איך הגיעו לכחול וצהוב?
האגדה מספרת על קבוצה בשם בואדו שהיתה כבר קיימת וחולצתה היתה זהה לחולצת הפסים של בוקה. הפתרון: נערך משחק בין הקבוצות ועל בוקה, שהפסידה, הוטל להחליף את מדיה. גם לגבי ההמשך ישנן שתי גרסאות מרכזיות. טענה אחת מספרת בתום זמן מה של התלבטות הוחלט הדבר הבא: חברי הקבוצה ימהרו לנמל הסמוך ויבחרו את הצבעים של דגלה של הספינה הראשונה שתיכנס לנמל. כלי השייט הראשון שהגיע כדי לעגון נשא את דגלה של שוודיה ומכאן הצבעים.
טענה אחרת היא שאחד מן הנערים שנכחו במקום עבד בנמל. הצעיר סיפר לחבריו על התרשמותו מדגלה של שוודיה ומשילוב בין הכחול לצהוב ולאחר דיון קצר הצעתו התקבלה. בכל מקרה, מאותו רגע (1907) הפכה החולצה לכחולה ועליה נקבע פס אלכסוני, בדומה לזה של ריבר, בצבע צהוב. ב-1912 שונה הדגם והוחלט להפוך את הפס לרצועה אופקית רחבה, שנשתמרה עד ימינו.
הרקע הכחול עם הרצועה הצהובה הפך כה מזוהה עם המועדון עד שכשדייגו ארמנדו מראדונה חזר למועדון בשנות ה-90' הוא צבע את כל שיער ראשו בכחול והוסיף פס צהוב רחב בצדו האחד של הראש. ב-1923 נדדה היריבה ריבר פלייט מ'לה בוקה' ושכונת הנמל נשארה מאז בשליטתה של בוקה ג'וניורס.
בניגוד לסמלה של ריבר, שנשמר, פחות או יותר, בצורתו המקורית, צבר הסמל של בוקה 5 גרסאות שונות. מאחר והדגם הראשון נקבע רק בשנת 1920, הצבעים הדומיננטיים היו כבר הכחול והצהוב.
הסמל הרשמי הראשון החזיק עד שנת 1955. מדובר היה במגן עם רקע לבן שבתוכו אוירו ראשי התיבות של המועדון CABJ ('קלוב אתלטיקו בוקה ג'וניורס') בצבעים המסורתיים. לרוחב המגן נמתחה אותה רצועה צהובה הקיימת על החולצות. במסגרת חגיגות היובל הוחלט לערוך שינוי סגנוני. המגן הפך לכחול ועל פס צהוב אופקי נכתבו ראשי התיבות בשחור. משני צדי הסמל הוספו ענפי דפנה, המסמלים ניצחון עוד מימי המשחקים הפיתיים ביוון העתיקה.
ב-1960 שוב נערך שינוי. הענפים הוסרו, המגן הוקף במסגרת שחורה ובמקום ראשי התיבות הושם הכיתוב BOCA JUNIORS . התואר ה-30 של המועדון הוביל לדגם הרביעי. ראשי התיבות הוחזרו על הרקע הכחול שובצו 30 כוכבים צהובים. הסמל הנוכחי נקבע ב-1996. שנה אחרי שהופצה חולצה לציון 90 שנה למועדון, הוחלט לצבוע את האותיות והמסגרת בצהוב ולקבוע שמספר הכוכבים יגדל לפי סכום התארים. המקום הולך ואוזל.
בעוד שריבר פלייט צמחה והפכה למועדון המייצג את השכבות המבוססות יותר (על אף שאוהדיה מגיעים מכל שכבות האוכלוסיה), בוקה התיימרה לייצג את השכבות החלשות. כקבוצה הבכירה של שכונת הנמל, הפכו 'החנייסס' (או 'הבוסטרוס') לקבוצת הפועלים קשי היום ולקול הסוציאליסטי של 'העמך'. זה לא בהכרח תאם את סכומי העתק שהשקיעו בשחקנים, אבל העיקר התדמית.
ב-20 בפברואר 1981 ביצעה בוקה מהלך ששינה את ההיסטוריה שלה בפרט ושל הכדורגל בכלל. בחור צנום, זריז וחוצפן, שהפך בשנים שקדמו לאותו יום לתקווה הגדולה הכדורגל הלטיני, חתם על השאלה לקבוצה לתקופה של שנה וחצי עם אופציה לרכישה. בארגנטינה הכירו אותו בכינוי 'ילד הזהב' ואתם מכירים אותו בשם דייגו ארמנדו מראדונה. שמו של דייגיטו יצא למרחוק עוד כשהיה בן 11 ויחד עם קבוצת 'הסבוז'יטאס' (הבצלצלים) דרס את כל המתחרים וקבע שיא של 136 משחקים ללא הפסד. מאוחר יותר הלהיב את כל היבשת כששיחק במדי ארחנטינוס ג'וניורס וקטף גם את גביע העולם לנוער.
דווקא ריבר היתה זאת שהגישה לארחנטינוס את ההצעה הנדיבה יותר עבור מראדונה, אך הנער זכר לבוקה חסד נעורים. בהיותו נער צעיר, בידר דייגו את הקהל בשליטה בכדור במהלך הפסקת המחצית. במפגש שנערך מול הכחולים-צהובים ליהטט הנער בעזרת מגע הקסם שלו והלהיב את הצופים עד כדי כך, שכשחזרו השחקנים לכר הדשא קמו אוהדי בוקה על רגליהם וקראו בקול: "תנו לו להישאר, תנו לו להישאר". מאוהד הפך מראדונה לשחקן בבוקה ומאוחר יותר לסמל הגדול ביותר שלה ושל ארגנטינה. גם היום הוא מתעקש להגיע לכל משחק. הוא קופץ, צועק, מקלל ושר וכך מדגיש בכל פעם מחדש את העממיות של בוקה ושלו עצמו. יותר מכך, מראדונה מוכיח ללא הרף שבארגנטינה הכדורגל כבר קיבל מעמד של דת.
נא להמתין לטעינת התגובות
