צופן הכדורגל (5)
בעולם הספורט הצבעים הם הרבה יותר ממשחק. כבכל סופ"ש, נברר מה מספרים הסמלים והגוונים במועדוני כדורגל ברחבי העולם. הפעם: הסימבולוגיה של סלטיק וגלזגו ריינג'רס. כתבה חמישית בסדרה
אנחנו ממשיכים במסע אחר הסמלים והצבעים של מועדוני כדורגל ברחבי העולם. מהיכן הגיעו? מה הם מספרים? מדוע נבחרו צבעים אלו ולא אחרים? ומה ההיבטים הפוליטיים, הלאומיים או המעמדיים של הסמל? בכל סוף שבוע נפגוש מועדונים אחרים וננסה להתחקות אחר הצופן הגלום בהם.
השבוע אנחנו חוזרים ל"עולם הישן" ומתפנים לעסוק בענקיות של סקוטלנד, סלטיק וגלזגו ריינג'רס. מהכיבוש הזר בימי הביניים, דרך גיבושה של האימפריה הבריטית המאוחדת ועד לקרבות הדת במשחקי הדרבי של ימינו. אמונה בצבעים או גוונים באמונה?
תחילתו של מועדון הכדורגל גלזגו ריינג'רס בפגישה בין ארבעה חברים אי אז בשנת 1872. האחים פיטר ומוזס מק'ניל, וויליאם מק'בית' ופיטר קמפבל החליטו שיש לייסד קבוצה ומוזס בן ה-17 הציע את השם ריינג'רס, אותו ראה בספר על רוגבי באנגליה. המשחק הראשון נערך במאי אותה שנה וכל מי שרצה לקחת בו חלק היה פשוט צריך להופיע ולחכות בתור. מלבד ארבעה שחקנים, שהיו חברים במועדונים אחרים באותה עת ושיחקו עם מדי קבוצותיהם, הגיע כל אחד בלבושו שלו. אגב, היריבה היתה קאלאנדר והמשחק הסתיים בתיקו 0:0.
בשנת הקמתה ערכה הקבוצה רק עוד משחק אחד, שהסתיים בניצחון 0:11 על קלייד. באופן רשמי, שנת 1873 נקבעה כשנת ההקמה, מאחר ובמהלכה החלו להיערך ישיבות תקופתיות וכן הוכן לוח משחקים ואימונים. ב-1976 זומן לראשונה שחקן ריינג'רס לסגל נבחרת סקוטלנד, ששיחקה מול וויילס. שוב היה זה אותו מוזס מק'ניל, ששיחק באגף. בשלהי המאה ה-19 החל גל הגירה משמעותי של אירים קתולים לסקוטלנד והריינג'רס הפכו למייצגי הקהילה הסקוטית-פרוטסטנטית בגלזגו.
ב-1890 נפתחה הליגה הסקוטית, קודם לכן היה רק מפעל
לא קשה לנחש מאין הגיע הצבע הכחול המאפיין את המועדון. כחבורה סקוטית גאה, המאמינה בשלטונו הלגיטימי של בית המלוכה על בריטניה, בחרו ה'ג'רס' את 'הרויאל בלו' (הכחול המלכותי) כצבען הרשמי של החולצות והמכנסיים לבנים עם פס כחול. אולם, המסתובב ברחובות גלזגו יכול לשים לב לכך שאוהדי ריינג'רס רבים מסתובבים עם פריטי לבוש כתומים. לא מדובר במאבק בפינוי ישובים או בקמפיין של חברת תקשורת סלולרית, אלא בסיבה עתיקה בהרבה.
מקורו של הצבע הכתום בין אוהדי ריינג'רס בפרט והחברה הפרוטסטנטית בסקוטלנד בכלל, נעוצה בסיפור שהחל ב-1689. המלך הקתולי ג'יימס השני שלט אז באנגליה ובמהלך שנקרא "המהפכה המהוללת" הוזמן וויליאם מאוראנז', מלך הולנד ותקוות הפרוטסטנטים בכל היבשת, לפלוש לאנגליה ולשלוט עליה. וויליאם, שהיה נשוי למרי (בתו של צ'ארלס הראשון), השתלט עד מהרה על אנגליה ואירלנד והוכתר כוויליאם ה-3 ולאחר מכן כבש גם את סקוטלנד, שם הוכתר כוויליאם השני. צבעו, בתור נסיך אוראנז'-נסאו (orange), היה הצבע הכתום וניתן להבחין בצבע זה גם בדגליהן של שתי מדינות, הולנד מולדתו ואירלנד.
כולנו מכירים את צבעי נבחרת האורנג' של ההולנדים, אבל יש לציין שהכתום בדגל האירי מסמל את הפרוטסטנטים במדינה. הירוק מסמל את הקתולים והלבן מקשר ביניהם. מכאן, שגם בסקוטלנד, ובמיוחד בקרב המהגרים הפרוטסטנטים האירים, מהווה הכתום מאפיין פרוטסטנטי מובהק. עד ימינו מהללים השירים ביציעי אייברוקס את גבורתו של 'קינג בילי' (קיצור לוויליאם) בקרב בויין מול הקתולים: "אני מבוסס עד הברכיים בדם של 'מיק' (אירי)". ל'בלו בויס' יש גם הצדעה מיוחדת שנראית כהצדעה במועל יד, אך הם מתגוננים וטוענים: "מדובר ב'יד האדומה של אולסטר'" (סמל למאבק הצפון-אירי עמו מזדהים הפרוטסטנטים).
היריבות הגדולה, כפי שניתן להבין, היא מול המועדון המייצג את האירים והקתולים יותר מכל – סלטיק. עם השנים הפכו הריינג'רס למועדון המעוטר ביותר בעולם, לאחר שזכו ב-107 תארים והיו למועדון הראשון שקטף מעל 50 אליפויות. ב-1972 זכו בגביע אירופה למחזיקות, אך החגיגות המתיקו אך במעט את האבל הגדול מהשנה הקודמת.
ב-2 בינואר 1971 התרחש האסון הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הסקוטי והשני בחומרתו בהיסטוריה של הכדורגל הבריטי בכלל. דקה לסיום הדרבי הלוהט מול סלטיק הבקיע ג'ימי ג'ונסטון שער יתרון לזכות האורחים באייברוקס ואוהדי ריינג'רס רבים החלו לנטוש את המגרש מאוכזבים. בתוספת הזמן השווה קולין סטיין והיציעים געשו.
תחילה נטען כי אוהדי ריינג'רס שניסו לחזור פנימה לשמע השאגה גרמו ללחץ אדיר באיזור המדרגות וכך נמעכו רבים. מאוחר יותר התברר שלחץ רב שנוצר בעקבות ריצה ונפילה של אוהדים באיזור יציע מספר 13 (מזל רע?) גרם לקריסת גדרות הביטחון ואלפי אוהדים נרמסו. "כולם ניסו לצאת החוצה, זה היה פשוט מאבק על ההישרדות", סיפר אחד מהניצולים. 66 אנשים נהרגו ב'אסון אייברוקס', ביניהם אשה אחת בשם מרגרט פרגוסון.
ב-1989 התרחש אסון נוסף, לפחות כך טוענים רבים מהאוהדים הכחולים. המנג'ר גראהם סונס שיכנע את מו ג'ונסטון, שחקן קתולי, לחתום בריינג'רס , במקום לחזור ברגע האחרון למועדונו לשעבר סלטיק. מוג'ו לא היה הקתולי הראשון או האחרון באייברוקס, אך העברתו היא השערורייתית ביותר בהיסטוריה של המועדון בשל עברו ובשל תפקידו המרכזי. לאחר שנתיים ו-46 שערים ב-100 הופעות רשמיות עזב לאברטון האנגלית ומעולם לא חזר. ב-134 שנותיו של המועדון לא נרשמו גם יותר מדי שערוריות על הקווים. רק 12 מאמנים היו באייברוקס בכל הזמן הזה, אחד הולנדי, אחד צרפתי והשאר מקומיים.
ראשיתו של מועדון הכדורגל של סלטיק באולם כנסיית סט. מרי שבגלזגו ב-6 בנובמבר 1887. האיש מאחורי המיזם היה אנדרו קירנס, שנודע בשם האח וולפריד. הנזיר האירי הקתולי ביקש ליצור מפעל לגיוס תרומות שיאפשר להאכיל את הילדים הקתולים הרעבים בבירת סקוטלנד וייסד את קרן "שולחן האוכל של הילדים העניים".
המודל לחיקוי היה מועדון הכדורגל של היברניאן, שהוקם כ-13 שנים קודם לכן באדינבורו, ובשל כך כמעט נבחר השם 'גלזגו היברניאן'. אולם, האח וולפריד הציע עוד באותה ישיבה מכוננת את השם סלטיק, המשקף את המורשת האירית והסקוטית בראי של העבר הקלטי. הצעתו אושרה. כמועדון הקשור קשר אדוק לקהילה האירית הקתולית נבחר הצבע הירוק כמאפיין המרכזי במדים. החולצות היו לבנות עם צווארון ירוק, המכנסיים שחורים והגרביים ירוקות. הסמל הראשון היה צלב פשוט בצבע ירוק על רקע של מגן אליפטי אדום.
תחילת ההתפתחות של מקצוענות בספורט האנגלי ב-1885 גרמה לשני אירים, שהיגרו לסקוטלנד 20 שנה קודם לכן, להניח שהשינוי בגלזגו לא רחוק מלהתרחש. אחד מהם, בנאי בשם ג'ון גלאס, החתים באוגוסט 1888 (בידיעת האח וולפריד וההנהלה) שמונה שחקני היברניאן ושילם להם. המעשה היה מנוגד לחוק שהיה קיים באותה עת, אבל 'הבולד בויז' לא הביטו לאחור. סלטיק זכתה ב-4 אליפויות ו-3 גביעים בעשור שלאחר מכן והפכה למועדון החזק בסקוטלנד.
בעשור הראשון של המאה ה-20, בתקופת שלטונו של המלך אדוארד ה-7, אימץ המועדון את החולצה עם פסי הירוק-לבן האופקיים. סגנון עיצובי זה נפוץ בעיקר במועדוני רוגבי, אך הוא מלווה את מדי הקבוצה גם בימינו.
הסמל הנוכחי של סלטיק נקבע מאוחר יותר ומצויים בו מספר פרטים מסקרנים. ראשית, פגישת ההקמה התרחשה בנובמבר 1887, אז מדוע מצוינת 1888 כשנת יסודו של המועדון? ובכן, תחילת פעילותה של קבוצת סלטיק צוינה במשחקה הראשון, שנערך ב-28 במאי 1888. היריבה היתה גלזגו ריינג'רס והקתולים ניצחו 2:5 מול 5,000 צופים. השער הראשון הובקע על ידי ניל מק'קאלום ומאז לא חזרה בירת סקוטלנד להיות כתמול שלשום.
המרכיב הבולט בסמל הוא התלתן הארבע-עלי. מוטיב זה ידוע כסמלו של סט. פטריק, הקדוש של אירלנד, ומקובל גם כמסמל מזל רב למוצאו, מאחר וההסתברות למוצאו היא 1 ל-10,000 (אישית, מצאתי שניים כאלה בימי חיי, אבל מי סופר). במסורת האירית יש גם משמעות לכל אחד מארבעת העלים – תקווה, אהבה, אמונה ומזל. מה עוד צריך מועדון כדורגל?! אגב, גם בסמלם של הבוסטון סלטיקס מה-NBA מצוי אותו התלתן מסיבות דומות.
יש הטוענים שכבר במשחק הראשון נטבע המונח "אולד פירם" כדי לציין את היריבות בין ריינג'רס לסלטיק. על פי אותה גרסה, בעיתון של יום למחרת נכתב ש"חברי שתי הקבוצות הסתדרו טוב כאילו היו חברים ותיקים באותה החברה" (old firm friends). אולם, העיתונאי, החוקר והסופר וויליאם מאריי, וכן העיתונאי והסופר פרנקלין פויר, טוענים שלמעשה מדובר בשיתוף פעולה כלכלי.
לטענתם, בין שני המועדונים אכן שוררת יריבות מרה ושנאה עמוקה, אולם הם עוזרים להבעירה כדי לגזור קופון על גבם של האוהדים. מדי דרבי מגיעים אלפי אוהדי מאירלנד ומכל רחבי סקוטלנד למספר ימי מאבק שהוא חגיגה בגלזגו ומותירים אחריהם חלק ניכר מממונם, לשמחתן של ההנהלות תאבות הבצע.
כיום, מופעלות מספר תכניות חינוכיות על ידי המועדונים בגלזגו, שמטרתן לעקור את הפלגנות הדתית מן השורש ובמיוחד פרויקט שנקרא "ready to learn" (המילה ready בסמל הריינג'רס לא נמצאת שם במקרה). בראיונות ובישיבות מגנים שני הצדדים את השנאה על בסיס דתי ומנסים להפגין אחדות, אבל למעשה מעודדים את החוליגנים ביציעים להמשיך בהצגת התיעוב ביציעים ולספור את הכסף. למו ג'ונסטון, אותו שחקן קתולי שערק לצד הכחול של גלזגו בשלהי שנות ה-80', קוראים עד היום 'יהודה איש קריות'. בחיים, יש דברים שהם לא משחק.
נא להמתין לטעינת התגובות
