איפה הכבוד?
הגולש ירון רוזני זועם על האוהדים ושחקני הכדורסל, המעדיפים את הקבוצה על פני הנבחרת. וגם קצת תמיכה מהתקשורת לא תזיק, אחרי הכל לפחות בענף הזה רואים הישגים
על עידוד לא היה יותר מדי מה לדבר. הקהל היה אדיש. העידוד היחיד הגיעה מחבורה של כ-15 אוהדי מכבי ת"א, שישבו להם בצידו השמאלי של היציע העליון - וזה הדבר הטוב האחרון שאמרתי עליהם. ומדוע, אתם שואלים? ובכן, נסו לשאול את עצמכם כיצד הסקתי שהם אוהדי מכבי ת"א. טוב, נו, אני לא כזה גאון. זה לא היה קשה במיוחד, הם ישבו להם שם עם חולצות צהובות של ארגון "אולטראס 96". כחול לבן זה פאסה, לא? אגב, גם לעיוורי צבעים לא היתה בעיה להבחין כי מדובר באוהדי מכבי. החבורה לא הסתפקה בצהוב הזרחני והחליטה שאם כבר מכבי, אז עד הסוף. בין שירי העידוד לנבחרת ישראל הם פצחו בשירי אהדה לקבוצתם, שירי נאצה כלפי הפועל ת"א פלוס הודיעה לליאור ליובין שעליו להסתפר. אוהד אדום חלף בסביבה וביקר את הצהובים, והם בשלהם. צהוב עולה, לא? אז מה אם על המגרש היו רק האדום לבן של בולגריה, האפור של השופטים והכחול לבן של ישראל.
לפני אחד המשחקים הבאים, שאם אינני טועה היה נגד פורטוגל, נכנסה מכבי לסערה לאור אפשרות העזיבה של המנהל המסור מוני פנאן. אוהדי נבחרת ישראל כולם התקבצו סביב מוני ולא נתנו לו לעזוב. הם הניפו שלט, שצבע הרקע שלו היה צהוב וצבע הכיתוב בו כחול, וקראו למוני להשאר. "אוהדי הנבחרת כולם"? טוב, יש בזה משהו. היחידים שעודדו באותו קיץ היו אוהדי מכבי ת"א. הבעיה היא שהם שכחו את מי הם מעודדים. הנבחרת נכשלה באותו קיץ להעפיל לאליפות אירופה. קיץ אחרי זה, הפעם בהדרכתו של צביקה שרף, נאותו אוהדי מכבי ת"א, ששוב היו הרוב המעודד, לבוא בכחול לבן ולעודד את הנבחרת. אבל הצלקת נשארה.
צביקה שרף שואל לא פעם האם הוא הפטריוט האחרון. הוא לא, יש עוד, אבל אותם פטריוטים הולכים ומתמעטים. מי שמגיע למשחקי הנבחרת וחושב על הקבוצה שלו, מציב את הקבוצה שלו ראשונה בסדר העדיפויות ואת הנבחרת, לכל היותר, שניה. מי שאומר "חפיף" על ההברזות של השחקנים ומבין לליבם, מראה עד כמה שונה מצבה של נבחרת הכדורסל מזו של הכדורגל. שם יוסי בניון משחק בכל משחק עם שתי זריקות. כאן, אם מישהו קיבל זריקת אנטי-טטנוס לפניו שלושה חודשים, הוא טוען שהוא פצוע עקב נקב בזרוע ומבקש שיחרור. והעם? רובו אמנם כועס על כך, אבל המיעוט שמסכים עם אותם השחקנים הוא מיעוט גדול. גדול הרבה יותר מדי.
הגורמים למצב הבלתי נסבל של נבחרת הכדורסל הם רבים. הקהל, השחקנים, האירגון הלא תמיד נכון של איגוד הכדורסל. אך מבחינתי, התקשורת ניצבת בפסגה. נכון שמעמדה של הנבחרת הוא כבר לא מה שהיה פעם, אבל המדיה חייבת לנהוג בקצת הגינות ולהתייחס לנבחרת הכדורסל במלוא הכבוד הראוי לה - דהיינו, כותרות ראשיות, עמודים ראשונים, סיקור שיוויוני (תסלחו לי, אבל לא ייתכן שלכל מחנה אימונים של קבוצת כדורגל בחו"ל ישלח שליח, וממחנה אימונים יחיד של נבחרת ישראל בכדורסל
נבחרת ישראל בכדורגל, עם כל הכבוד, לא מביאה לנו הישגים. נבחרת ישראל בכדורסל מביאה אותם בכמויות. אם היא רק היתה מקבלת את החשיפה המגיעה לה, אם רק התקשורת היתה מנסה לעניין את חובבי הספורט בנבחרת הזו, ההרגשה של עם ישראל היתה משתנה, ולו במעט, לטובה. כי אם הנבחרת זוכה באליפות אירופה ואתה בקושי שומע על כך, גם לא ממש איכפת לך. אבל אם היא מגיעה לאליפות אירופה ואתה מודע לכך, ומודע לכך שכולם סביבך גם הם מודעים - יש לך הרגשה טובה בלב.
ב-11.8, תשחק נבחרת ישראל את משחק הבית הראשון שלה במסגרת טורניר ההזדמנות האחרונה 2007. אני מקווה מאוד להיות שם, ולדעת ש-11 אלף צופים עומדים מאחורי הנבחרת ורק מאחוריה, שתקשורת ספורט שלמה מחכה לניצחון ושמחר בבוקר אם אראה את השער של עיתון הספורט אפגוש רק בצביקה שרף, מאיר טפירו, יותם הלפרין וחבריהם. מה עושה לכם יותר טוב, ניצחון שיש לכולנו בו חלק כישראלים, או ידיעה על כך שיניב עזרן נחתך באצבעו כשהכין סלט?
רוצים שטור אישי שלכם יתפרסם באתר? משהו כואב לכם? אם אתם יודעים איך הקבוצה היתה צריך לשחק ומה היו הטעויות של המאמן, אם אתם סתם רוצים לשבח מישהו שמגיע לו, קחו את המקלדת ליד ותתחילו לכתוב.
שימו לב, לאתר יעלו טורים שאורכם אינו עולה על 300 מילה, ובכפוף לשיקולי מערכת הספורט של NRG מעריב. ציינו את שמכם המלא, וכמה מילים על עצמכם. אל תשכחו לצרף תמונה. בכל פעם יתפרסם כאן באתר הטור הנבחר.
הכתובת למשלוח טורים: peoplevoice@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
