הדור שלא יידע את אוסישקין
הגולש אורי פרידמן מבכה על הריסת האולם המיתולוגי, על מחיקת זכרונות של עשרות שנים לטובת דשא וספסל
אבא, מה זה השלט הזה ליד העץ: 'כאן עמד בית הפועל'? מה, להפועל היה פעם בית?
כן בן. פעם היה לה בית משלה. ממש כאן, מתחת לספסל שאנחנו יושבים עליו, עמד אולם הכדורסל של הפועל. אולם אוסישקין קראו לו.
ואיך הבית הזה היה? כמו יד אליהו של מכבי? גדול כזה ומפואר?
לא בן, ממש לא. הוא היה הרבה יותר קטן. כל כך קטן, שתמיד היה בו מקום רק על המדרגות. כל כך קטן, שהכרנו בו כמעט את כולם. והוא גם לא היה יפה כמו יד אליהו. הוא היה אפילו מכוער. היו לו קירות מפח וכל הילדים, אפילו בגילך, היו עולים וחובטים בהם כשהכדור היה אצל הקבוצה היריבה. והיה בו חם מאוד. אפילו את המזגן של יד אליהו לא היה לנו. אבל היינו מעודדים, מדברים, צוחקים ושרים בו ביחד. ממש כמו משפחה אחת גדולה בבית חם וקטן.
אז אבא, למה כבר אין כאן את הבית הזה?
זה כבר סיפור ארוך. פעם, עוד לפני שנולדת, החליטו להרוס אותו. החליטו שהמקום הזה הוא חלק מהפארק. שזה מאוד חשוב שיהיה לנו כאן דשא וספסל ושנוכל לשבת כאן עכשיו.
אבל אבא, יש פה המון דשא והיינו יכולים לשבת שם. או שם, או שם.
כן בן, אבל מנהלי העיר לא רצו שמשהו יפריע באמצע הדשא הגדול. אלפי ילדים ומבוגרים התנגדו, היה מאבק של ממש. הבריגדה האדומה, אנחנו קוראים להם עד היום, משמרות אוסישקין. הם הפגינו, ושרו, וצעדו, ומחאו. ועשו הכל מדאגה רבה להפועל שלנו.
אתה זוכר שסיפרתי לך שפעם היתה הפועל גם בכדורסל? זה הכל היה כאן. וכולם התחננו שישאירו לנו את הבית הזה. כשהרסו אותו, באו הילדים וביקשו לקחת את הפרקט למזכרת, והרבה מהם בכו. נכון, היו כמה שקצת השתוללו והגזימו, אבל זה היה כי כולם היו עצובים. וכולם ביחד נלחמו על הבית שלהם.
היו זמנים. דרבי באוסישקין
צילום: עזרא לוי
"זה אף פעם לא יהיה כמו באוסישקין"
אבל למה זה היה כל כך חשוב להם?
זה היה הבית שלהם. בית עם הרבה זכרונות. כאן, ליד המגלשה, עמד הסל שאליו הפועל קלעה סל ניצחון היסטורי מול מכבי. בחור בשם חיים זלוטיקמן קלע אותו. אחרי הרבה שנים הוא בעצמו ביקש שלא יהרסו את אוסישקין. ושם, במקום שנמצא פח האשפה
מה, היו כאן ממש הרבה משחקים? כמו במכבי?
כן, כן. פעם היה פה ממש מעניין. היו הרבה קבוצות. חולון, חיפה, ר"ג ועוד הרבה. אז, לא לכולם היו מחשבים כמו שיש לך. ולא היו משדרים הכל בטלוויזיה. אז פשוט היינו באים לכאן. לפעמים שמחנו, לפעמים התאכזבנו. לא פעם בכינו. אבל תמיד היינו כאן ביחד. כאן בעצם גדלנו והתבגרנו.
וואו, איזה כיף.
כן. והיו כאן שחקנים גדולים, והגיעו כוכבים מחוץ לארץ. והיינו באים בקיץ ובחורף. אפילו אמא היתה כאן פעם. יש כל כך הרבה זכרונות מכאן.
אבא, למה העינים שלך רטובות?
קצת חם לי, בן. וקצת עצוב. אבל למרות שזה היה מזמן, הזכרונות לא נמחקו. אנחנו תמיד נזכרים כמה אהבנו את המקום הזה. יום אחד, אולי, כולם ייפגשו שוב. במגרש אחר, לא במקרה בים כמו שקורה לנו לפעמים. ויישבו שוב ביחד, וישירו, ויצעקו, חלקם יבואו עם הילדים. ואני אבוא איתך. אבל זה כבר יהיה במקום אחר. אני לא יודע איפה.
אז זה יהיה כמו שהיה לכם כאן, באוסישקים?
אוסישקין, בן, אוסישקין. זה יהיה מיוחד, זה יהיה מרגש. אבל זה אף פעם לא יהיה כמו באוסישקין.
חתיכת נוסטלגיה. הריסות אוסישקין
צילום: עדי אבישי
נא להמתין לטעינת התגובות
