ראשי » ספורט » כדורגל עולמי » כדורגל ישראלי

אוהד אמיתי?

בין כדורגל נוראי לשחקנים שחצנים, נועם שיזף לא זוכר מתי בדיוק נבחרת ישראל התחילה להיות בדיחה עצובה. למרות הכל הוא יחזיק הערב אצבעות לשחקנים של קשטן כי מי שלא אוהב את החבר'ה שלובשים כחול-לבן מדחיק משהו בעצמו

נועם שיזף, שם המשחק | 8/9/2007 11:00

באיזה שלב בדיוק בחיים שלי הפכה נבחרת ישראל לבדיחה? לא תמיד ברור לי. פעם היו מעט מאוד דברים שריגשו אותי יותר מהנבחרת. ברחתי מבית ספר כדי לשמוע ברדיו משחק חוץ מול אוסטרליה (רוזנטל היה לבד מול השער, והחמיץ). התעוררתי לפנות בוקר כדי לראות תיקו עם ניו זילנד. ישבתי במקום הכי גרוע באיצטדיון רמת גן, בפינת היציע המזרחי, כשצ'ארלי יאנקוס הבקיע את "הככה לא בונים חומה".

בזמן ה-2:3 בפארק דה פראנס עמדתי במגדל שמירה על הגדר של לבנון, ולפי הצעקות מקיבוץ ברעם הבנתי שניצחנו. אולי מדובר בקוקטייל רומנטי-נוסטלגי מהסוג הנחות ביותר, אבל אני באמת מתגעגע לנבחרת של האייטיז והניינטיז.

אם הייתי הולך עם נבחרת ישראל לטיפול זוגי, נראה לי שהייתי מעלה את המשחק מול דנמרק בתור האירוע הטראומטי שמוטט לנו את היחסים. האמת, זה התחיל עוד לפני אותו ערב מכוער, כשבפעם הראשונה נחשפנו להיסטריה בנוסח ערוץ 2 סביב הנבחרת: במשך שבועות שפכו המאמן שרף והשחקנים ראיונות שחצניים בכל העיתונים. בעמדת השידור באיצטדיון היה פאנל שכלל, בין השאר, את אורלי ויינרמן ואת הרב מלכיאור. פוליטיקאים וסלבריטיז התערבבו במגרש עם אנשי עסקים ועיתונאים; כולם היו זחוחים, פטפטנים ומרוצים מעצמם.

אחר כך התגלו הכוכבים הגדולים במלוא עליבותם. המשחק הוכרע תוך עשר דקות. מאז זו היתה השפלה נטו. במחצית השניה חיים רביבו החליט שנמאס לו, חטף אדום, הוריד חולצה והלך הביתה. הקהל קילל. בהמשך השבוע חשף מעריב את פרשת נערות הליווי.

נבחרת כקוריוז

אחרי הטראומה, אתה מגלה את כל הדברים שניסית להסתיר מעצמך: שהקהל של הנבחרת שורק בוז בטדי לעבאס סואן כי הוא ערבי; שהשחקנים נכנסים לאופוריה שחצנית בעקבות נצחונות שוליים ולדיכאון תבוסתני בעקבות הפסדים צפויים; שהמאמנים, להוציא את נילסן הזר, הם רצף של טיפוסים פרנואידים שסובלים מתסביך רדיפה בכל מה שקשור ליחסים עם התקשורת, ושגם אם נשים את כל זה בצד – הנבחרת משחקת כדורגל איום ונורא.

לנוכח המצב הזה, רוב האנשים שאני מכיר מעדיפים להתבצר באהדה לקבוצה כלשהי, ולהביט על הנבחרת כמין קוריוז לא מזיק, משהו שתפקידו לספק אתנחתאות קומיות בדיוק ברגעים שבהם הליגה מתחילה לעלות לך על העצבים. וכשהם

רוצים לראות עולם, מה רע במוקדמות גביע אופ"א? מי אמר ששירוקי וקופנהאגן הם יעדים פחות אטרקטיביים מאנדורה או בלארוס?

אבל הגישה הצינית הזאת לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן. כי זה מה שיפה בספורט – שקרים נחשפים בו מהר, ואו שאתה מגיע לעסק עם כל הלב והתשוקה, או שאתה מאלו שאוהבים "ספורט בשביל הספורט". אוהד אמיתי, כזה שמסתובב לא רגוע יומיים לפני משחק של הקבוצה שלו בסיבוב הראשון של גביע הטוטו, לא יכול שלא לאהוד את הנבחרת, כי לא לאהוד את הנבחרת זה להדחיק משהו בעצמך. וגם אם האהובה שלך הולכת לעשות מעצמה צחוק, ועוד בלונדון, הדחקה היא אף פעם לא רעיון טוב במערכת יחסים ארוכת טווח.