להיות יונאס ביורקמן
השלווה בעיניים של וילאנדר, הם כל מה שביורקמן היה צריך. מישהו שיזכיר לו את מורשת הטניס המופלאה שהוא מייצג והקריירה האדירה שלו. ציפי שמילוביץ' על גאוות השבדי, שהיתה גדולה על הראל לוי
בשתיים וחצי סיים את המשחק בן ארבע השעות וחמש המערכות, עם ניצחון שנכנס לספרי השיאים. הוא אפילו לא הרים ידיים. זה היה עוד יום, או לילה, בעבודה שהוא כבר לא ממש נהנה ממנה, אבל החינוך ממנו בא מאטס וילאנדר לא מכיר בוויתור על משחק, לא משנה כמה חשק אין לך. אם עלית למגרש, תרד רק אחרי שתנצח או אחרי שיגרדו אותך ממנו, ובשני המקרים תעשה את זה בספורטיביות, בתרבותיות, באיכות נדירה.
תמונה שניה. גמר גביע דייויס ,1996 מאלמו, שבדיה. יונאס ביורקמן, אז יריב אימונים לסטפן אדברג ותומאס אינקוויסט, עולה הרבה לפני כולם לאימון נבחרת שבדיה. אין איתו אף אחד, חוץ מארבעה ילדים נרגשים שעוזרים לו. הוא מגיש והם רודפים אחרי הכדורים ומחזירים אותם. הוא אומר להם 'תודה' בכל פעם. מאות פעמים.
הרגליים שלו צעירות ואתלטיות, הקריירה שבשיאה יהיה הטניסאי מספר 4 בעולם ויהפוך לאחד משחקני הזוגות הטובים בהיסטוריה, עדיין לפניו, והוא שוכח לגמרי את השעון. מהמגרש הוא יורד הרבה אחרי כולם, לא לפני שייתן מופע חיקויים מושלם של ג'ון מקנרו ובוריס בקר. 12 שנה אחרי, הרבה מעבר לגיל בו פרשו כל גדולי הטניס השבדי, יונאס ביורקמן עוד רץ במגרשים. כבד, איטי ועייף, אבל עדיין שבדי ועדיין מקסים.
אם ניקח דברים טובים מהאכזבה, אולי גם לנו יהיה ביורקמן
תמונה שלישית. שמינית גמר גביע דייויס ,2008 רמה"ש. ביורקמן נראה עצוב מאוד נגד דודי סלע. סביר להניח כי במוחו של וילאנדר חלפה התהייה האם לא עדיף לשלוח למשחק המכריע את אחד משחקני הזוגות הצעירים שלו, מישהו שלפחות יוכל לרוץ חמש מערכות. כשהסתיימה המערכה הראשונה אתמול, וילאנדר בוודאי תהה עוד יותר.
אבל על
תמונה רביעית. סוף מפגש שמינית גמר גביע דייויס ,2008 רמה"ש. קהל דייויס פנטסטי, שלמד את הלקח (או אולי סתם התנקה מהטרמפיסטים המיוחמים שנדבקו אליו בסוף השבוע שעבר,( עומד ומוחא כפיים, גם לנבחרת ישראל וגם ליריבה שלה.
כל היתר משני לגמרי. אפשר וצריך להתאכזב מההפסד, ברור שהיתה כאן הזדמנות שלא מגיעה בכל יום, אבל אם פעם אחת ניקח מהאכזבה הזו רק את הדברים הטובים, אולי יבוא יום וגם לנו יהיה יונאס ביורקמן אחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
