הספורט השחור-לבן
ציפי שמילוביץ' חושבת שאם שחר פאר תעזוב את הארץ, זה יעשה לקרייקה שלה רק טוב
כי ככה זה בארץ השחור-לבן. המנצחים גיבורים, המפסידים אפסים. אם שראפובה באה, ממלאים את האיצטדיון, ואם קביטובה, לא. אז מה אם מעט מאוד אנשים בני 21 היו עומדים בלחץ שהופעל על פאר בחודשיים האחרונים. מדינה מעיקה, מנדנדת ואגואיסטית, שרוב הזמן טניס נשים מעניין לה את התחת של מרינה, התיישבה בתוך הווריד של ילדה שלא היה לה שום כלי להתמודד מול המכבש הזה, והוציאה ממנה רק דברים רעים. טניס רע, התנהגות רעה, עצב גדול.
פאר ראויה לביקורת, בוודאי. היא כבר הרבה זמן לא מתקדמת, היא מחליפה מאמנים בקצב מסחרר, הטעם הרע מהתנהלות שלה במפגש נגד רוסיה עדיין לא עבר, וחוץ מזה, מה לעשות, היא לא מנצחת. אבל זה שטחי. מה שקורה איתה מדאיג יותר מעוד הפסד או שניים, חשובים ככל שיהיו. למשל, מסתבר
מהבחינה הזו, מה שקרה לפאר בשני מפגשי הפדרציה יכול להציל לה את הקריירה. בשביל זה היא צריכה לעזוב את הארץ לשנה, שנתיים, שלוש. להתנתק מהמדמנה הבלתי נלאית הזאת, וגם מאמא ואבא, מהדודה והדוד. לעבור לגור באירופה או בארה"ב, לא לקרוא עיתונים ואתרי אינטרנט ישראלים, לבחור מאמן אחד, נכון ומתאים, ולהתחיל מהתחלה. לעבוד על הסרב, לעבוד עוד קצת על הסרב ואם נשאר זמן, לעבוד גם על הסרב. לשפר את הפורהנד, להתחיל לעלות יותר לרשת, לחזור ליהנות מטניס ולחזור לחייך, כדי שבפעם הבאה שתשחק בארץ אפשר יהיה לראות את ההבטחה מתממשת.
בסופו של דבר, מדובר בבחורה צעירה שמדורגת בין 20 השחקניות הטובות ביותר בעולם. יש לה עוד הרבה שנים להגיע לשיא. ציפי אובזילר יכולה להעיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
