משחק זכרון
החשכת המסך פוגעת עוד יותר בכיבוד השואה. אביעד פוהורילס עבר כמו כולם לערוץ זר וראה את גרנט משתיק את כולם בדרך לגמר. וגם: למה בגרמניה מסתדרים בלי פרשן ואצלנו מתעקשים על טחינת שכל?
אפשר לומר בבטחון שרוב מוחלט של אוכלוסיית ישראל מכבד באדיקות את זכרון השואה, אבל אני משוכנע
שרוב האוכלוסיה לא מסוגל לצפות בסרטי הזוועה והזכרון. מה מביאה ההחשכה הכפויה והאנכרוניסטית הזאת אם לא ריצה מבעוד מועד לספריות הווידאו וה-DVD, ולפגיעה הרבה יותר קשה בזכרון. לא עדיף שמועצת הכבלים תקבע ערב עם תוכן פחות בידורי? למה אנשים שאין להם אוכל בבית, צריכים להיתקל ב-8 בערב בסופרמרקט סגור. מה הקשר?
2. לפחות בדבר אחד התבגרנו. התקשורת לא ערכה מצוד אחרי אברהם גרנט ובניון הגאון וייסרה אותם בהתלבטות אם להופיע או לא, כפי שעשתה לשחקנינו בעבר. בריטניה, ששלטה בארץ ישראל כשהסתיימה מלחה"ע השניה, חסמה את דרכם של פליטי המחנות לחופי הארץ והחזירה אותם חזרה אל התופת. אנגליה ניהלה כמעט כל שנות קיומה של ישראל מדיניות חוץ אנטי ישראלית מובהקת, וחלק מחוסר הלגיטמציה של גרנט בתקשורת האנגלית נובע מאותם מניעים. מבחינה מסויימת נוכחותו של גרנט אתמול על הקווים היא תשובה לאטומי הלב האלה.
3. לרגע נראה היה שהמהלך של בניון הפך את המשחק. דרוגבה הוא איש של מאני טיים שהבטיח כנראה לגרנט את המשרה גם בעונה הבאה, אבל יוסי התגבר מדהים על ארבעה שחקנים בדרך, כולל דרוגבה, ומצא את טורס שהשחיל את פטר צ'ך. היוצרות התהפכו. ליברפול, יותר מצ'לסי, היא קבוצה של מעמדים גדולים. היא לא זכתה באליפות כמעט 20 שנה, אבל שימו לב לדומיננטיות שלה ביבשת כמעט כל השנים. יש בה משהו שהוא הרבה מעבר לסך חלקיה. אבל ליברפול לא לקחה בחשבון את ליבו של פרנק למפארד ואבא שלו ביציע, שאיבדו רק השבוע את אם המשפחה. פרנקי הולך להוליווד.
4. בערוץ הגרמני היה רק שדר, בלי פרשן. שדר שמחזיק משחק לבד עם בטחון עצמי גבוה, ידען וכריזמטי, כזה שיכול להחזיק את הצופה מרותק כמעט שעתיים. הגרמני היה מצויין. אצלנו השילוב של שדר ופרשן הוא טחינת שכל ויש לו ערך מוסף נמוך. סבל נטו לצופה בבית.
5. יכולת העל של דרוגבה עשתה לחצי הגמר הנהדר הזה סוף. צ'לסי ויונייטד הגיעו עד לסוף הדרך באנגליה ובאירופה וכולם צריכים לשתוק עכשיו. אי אפשר לשמוע כבר על התחת והשטויות האלה – אבל גרנט וצ'לסי נוסעים לרוסיה – תחת שמי מוסקבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
