הקומץ
את הדיונים בתיקי הרצח היא קובעת לפי תאריכי הפיינל פור, ובחתונה שלה היא היתה מרותקת לרדיו. עו"ד דסי פורר מודה שמה שמרגש אותה באמת זה לשבת מטר מספסל היריבה ולקלל את השופטים
עד כדי כך? גם כשיש דיון דחוף?
"אין כזה דבר, אני לא יכולה. לפני חודשיים ישבנו על תאריך לדיון בתיק רצח והסנגור בתיק אמר לי: 'אני יודע למה את לא רוצה לקבוע בחמישה במאי, את אופטימית מדי'. אמרתי לו: 'בסדר, אז אני אופטימית, מקסימום אני אוכל ת'כובע, אבל לחמישה במאי אני לא קובעת דיון'", היא צוחקת. "תגידי לי עכשיו מי צריך לאכול את הכובע?".
שריון התאריכים היא רק דוגמא אחת למחויבות העמוקה של פורר בת ה-49 לקבוצה האהודה עליה. "מכבי יותר חשובה מהרבה דברים. אני אוהבת אותה כמו שאני אוהבת את עצמי, לא יכולה להסביר את זה", היא אומרת. אחר כך תבקש להבהיר: "ברור שהמשפחה במקום ראשון והעבודה בכל זאת במקום השני. אם יאמרו לי שקרה משהו ואני לא יכולה לנסוע - אני לא אסע". אלא שאז היא עוצרת לרגע, לוקחת אויר ומרימה מעט את קולה: "אבל מה כבר יכול לקרות?! כולם יודעים שאני נוסעת לפיינל פור אז אין, זה קדוש. זו גם לא נסיעה ל-20 שנה, כולה שלושה ימים!".
והיא נוסעת. ברור. לא סתם נוסעת, נוסעת מתמידה. את כל אירופה חרשה כבר עם הקבוצה. הפיינל פור הנוכחי במדריד, שם היא שוהה כעת עם בנה גלעד (13), אחותה ליליה והגיס יוסי, הוא טורניר הגמר השביעי שהיא מלווה בו את מכבי. "הפעם אני באה בלי ציפיות בכלל. תמיד רציתי מקום ראשון, אבל השנה - מה שיבוא יבוא", היא אומרת (ברוח לא-מכביסטית בעליל, יש להודות).
בגיל שש החלה אהבתה לספורט, בהתחלה לכדורגל, אבל כבר אז - למועדון הצהוב. כייוון שהוריה, משה ורחל, לא התעניינו בספורט, אל משחקי קבוצת הכדורגל הייתה נוסעת עם אחד השכנים ובנו. היא גדלה מול גימנסיה הרצליה ואחר הצהריים אף יצאה לשחק במגרש בית הספר "עם כל הילדים, מכל הגילאים ומכל המינים". כדורסל החלה לשחק רק מאוחר יותר אלא שאז, רחמנא ליצלן, היה זה במועדון הכדורסל של הפועל תל אביב.
"זה היה משבר גדול", היא נזכרת, "הייתי באה לאימונים עם חולצה צהובה כדי לעצבן את המאמן ולובשת אותה מתחת לחולצה האדומה". כשפורר נשאלת מה דעתה על הריסת אולם אוסישקין, היא דווקא מפתיעה: "אני לא רוצה להגיד את מה מעניינות לי הצרות של הפועל אבל בתור אחת ששיחקה באוסישקין, אני מסכימה שכל הסיפור הזה היה לא ספורטיבי. להוריד אולם בשביל גינה? משהו פה לא מסתדר. היה צריך לשפץ אותו כמו שעשו עם נוקיה".
משחק הגומלין במסגרת רבע גמר גביע אירופה למחזיקות גביע,
עשר שנים אחר כך, כאשר העפילה מכבי לגמר גביע אירופה לאלופות בכדורסל מול "וארזה" האיטלקית, והיא בת 18, כבר היה לה ברור: היא נוסעת למשחק הגמר בבלגרד, גם אם לבדה. זיכרונות "הפעם הראשונה" שלה צרובים אצלה עד היום: "השתכנתי לבד במלון 'ג'וגוסלביה', עד היום אני זוכרת את השם, שהיה כולו מלא בישראלים. בין האימונים השחקנים היו יושבים בלובי, אפילו שתיתי תה לפני המשחק עם מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי".
לשמחת הישראלים שמצאו עצמם "על המפה", ולמגינת ליבם של בעלי המלון, ניצחה אז מכבי וזכתה בגביע אירופה הראשון בתולדותיה: "רקדנו אחר כך שלוש שעות רצוף עם השחקנים. זה היה מלון מפואר, קרענו שם שטיחים ועשינו בלגן".
על גביע אירופה השני בו זכתה הקבוצה בשנת 81', לאחר ניצחון על סינודינה בולוניה, היא מספרת: "באולם בקלן נתנו לאוהדי מכבי יציע שהיה מרוחק קילומטרים מהמגרש. לא יכולנו לראות כלום אז התקדמנו, נעמדנו על הקו של המגרש וגרמנו לכל המכובדים של מכבי גם לעמוד. לא חילקו גביע באותה שנה כי היינו כמו אוהדי בית"ר ואיך ששרקו לסיום - נכנסנו פנימה".
הפעמים היחידות שהפסידה את הטורניר היו בשנת 80', כאשר הייתה בשירות סדיר (אז היה זה רק משחק גמר אחד) ואת הפיינל פור בסלוניקי בשנת 2000, שהתקיים זמן קצר לאחר הולדת בתה.
מה היה הפיינל פור הכי מרגש?
"זה שהיה בארץ ב-2004, ללא ספק. 9000 אוהדים צהובים ששרים את התקווה, זה עשה צמרמורת בכל הגוף, אבל ברור שגם בבלגרד, שהייתה הזכייה הראשונה, ובמוסקבה ובברסי, כשכל האולם היה צהוב. מה אני יכולה לומר, פיינל פור עם מכבי זה דבר מרגש, ואם בעונה כזו הגענו לפיינל פור אז באמת הכול יכול לקרות".
למרות המינוי של עודד קטש למאמן.
"אמרתי שזו טעות מההתחלה. אני מתה עליו אבל הוא נראה לי צעיר וחסר ניסיון. לדעתי, חלק מהשיקול למנות אותו היה שיקול כלכלי וזה הפריע לי כאוהדת". את שרף, לעומת זאת, היא מחבבת במיוחד ולא בכדי: "בכל מה שקשור לפסיכולוגיה ולמוטיבציה - צביקה הוא מספר אחד בארץ. הוא מצליח להוציא מהשחקנים האלה הרבה יותר מהחומר שהיה לו".
את וצביקה די דומים בעצם. שניכם כנים, קצת בוטים, קצת רס"רים.
"זה נכון", אומרת פורר, סרן במיל', "אני מאוד אוהבת את שרף ואת המכביזם שלו. יש בו משהו שאין באף אחד אחר. אומרים שהוא לא מבריק כמו פיני, ואני מסכימה שפיני הוא גאון כדורסל, אבל לא צריך להיות גאון כדי לקחת את גביע אירופה".
יש מישהו שאת לא סובלת בקבוצה או שמעצבן אותך בצורה יוצאת דופן?
"כולם מעצבנים אותי אם הם לא משחקים טוב. לגבי מישהו שאני ממש לא אוהבת? אין כזה דבר אצלי במכבי. גם את קאמינגס, זה לא שאני שונאת אותו או משהו, הוא רק לא עושה כלום".
אפילו לא שחקני עבר?
"אה, ברור. כל מי שעבר להפועל".
אל תטעו, מדובר בבחורה רצינית. אביה היה בזמנו מגדולי סוחרי המתכות בעולם ופורר גדלה באחת המשפחות האמידות בישראל, מה שסייע לה במימון נסיעותיה עם הקבוצה. היא בעלת תואר ראשון בכלכלה ובמשפטים ולאחר שירות במשטרה החלה לעבוד באגף הפלילי של פרקליטות מחוז תל אביב.
מאמצע שנות ה-90' שמה נקשר לכמה מהתיקים "הכבדים" של הפרקליטות, ביניהם שוד הכספות בחולון, פרשת המין של עופר גלזר ואסון גשר המכבייה. מייד עם חזרתה ממדריד מחכה לה דיון בתיק רצח והגשת סיכומים בתיקו של יעקב העליון שנאשם בביצוע עברות מין בקטינה.
איך מקבלים אותך באולם בית המשפט?
"כל הזמן יש הערות ועקיצות של עורכי דין. אפילו נאשמים מזהים אותי ואומרים לי: 'היי, זאת זו ממכבי, ראינו אותך אתמול בטלוויזיה בכלא'. נראה לי שאני עורכת דין שלא מסוכסכת עם אף אחד כי הם יודעים שאני 'אחלה' כזו. הספורט עושה את זה, את יודעת".
עם עמיתיה לפרקליטות היא נתקלה, מסתבר, ביותר בעיות: "היו לי כל הזמן כסאחים בצחוק עם פרקליט המדינה לשעבר, ערן שנדר, שאוהד את הפועל ירושלים. כל הזמן היינו עוקצים אחד את השני בדוא"ל הפנימי של הפרקליטות. לפני חודש פגשתי אותו בערב המשחק מול ירושלים והוא אמר לי: 'שיהיה לכם בהצלחה בפיינל פור אבל שהיום בערב תפסידו'. אמרתי לו: 'בחיים לא', ובאמת כך היה, היא צוחקת בקול גדול, "אחרי שהם הובילו 20 הפרש אנחנו ניצחנו בהארכה".
גם שופטי המחוזי מכירים את הקטע שלך?
"ברור. כשאני עצבנית אני כל הזמן מקבלת הערות מהם כמו: 'את לא צריכה להיות עכשיו ביד אליהו או משהו?' כשהשופט אדמונד לוי היה במחוזי הוא אמר לי שאם לא אפסיק להשתולל באולמות הספורט לא אוכל להתקדם במקצוע".
אבל יש שופט אחד שלא הכיר. והוא נפל עליה ביום הלא נכון: "זה היה ביום המשחק הראשון נגד ברצלונה. הוזמנתי לדיון לשמונה וחצי בבוקר, רק בארבע וחצי התחלתי לטעון, והייתי עוד צריכה לקחת את הילדים למשחק. הייתי עצבנית בטירוף והשופט לא הבין למה. בסוף שאלתי אותו, 'תגיד, אתה לא יודע שיש משחק היום?' כל הקהל ידע שיש משחק, כולם ידעו שאני ממהרת אליו ורק השופט לא ידע. מה קורה? לא מיידעים שופטים כשיש משחקי כדורסל חשובים?".
במובנים רבים פורר מייצגת את הסטריאוטיפ של עורכת הדין הפלילית - דעתנית, בוטה, כזו שמסוגלת להתמודד עם "כל הגועל נפש של החברה", כלשונה.
אלא שמתחת למעטה החף מאיפור והאגרסיבי מעט מסתתרת נשמה גדולה. "אני בוכה הרבה מאוד", היא מעידה. "בעיקר במשחקים, אבל רק כשמנצחים. תראי, אני רואה הרבה חרא בעבודה, יום יום. מתעסקת עם עבריינים, רציחות, נאנסות, משפחות של קורבנות שבוכות לי. המקום היחיד שאני יכולה להתפרק בו זה בכדורסל. לפעמים אני באה למגרש ומתפוצצת על הדבר הכי שטותי. ולמה זה, כי כל מה שספגתי כל השבוע יוצא באותו הרגע החוצה".
לפני 24 שנה נאלצה דסי ומשפחתה להתמודד עם מות אחותה הצעירה אליענה, שנהרגה בתאונת דרכים בגיל 17. "טראומה שהשפיעה על המשפחה בצורה שלא ניתנת לתיאור בכלל", אומרת פורר, שהייתה אז בת 25.
יכול להיות שהאירוע הזה הוא אחד המקורות לרגשנות הגדולה שלך, שאת מבטאת במשחקים?
"בהחלט כן. תמיד הייתי רגשנית אבל מאז מותה זה התעצם. זה גם מאוד קרב בין אחותי ליליה וביני, איתה אני הולכת למשחקים כבר 20 שנה".
בעלה של דסי, רוני גפני, ד"ר לביולוגיה העובד כיום במשטרה, אינו מצטרף למשחקים, גם את הפיינל פור הוא יראה מהבית. האמרה לפיה "הפכים משלימים" הוא האנדרסטייטמנט של המילניום במקרה שלהם. "התחתנתי עם בחור ירושלמי טוב, שקט, צנוע שנפל על איזה משוגעת. בכדורסל מצבו טוב כי הקבוצה מנצחת, אבל בכדורגל, כשהם מפסידים, איזה עצבים יש כאן. כל שבת אנחנו בקריזה".
פורר מבקשת לתקן את המיתוס, לפיו הוצב מסך בערב נישואיהם כדי שתוכל לעקוב אחר משחק האליפות של מכבי. "זה נכון שהיה תכנון לקוי והחתונה נפלה בדיוק על המשחק השלישי בסדרה מול הפועל תל אביב. אבל לא היה מסך. מה שכן, כל כמה דקות רצתי לשמוע את התוצאה ברדיו וחזרתי. בסוף, כשמכבי ניצחה, עליתי על הבמה ואמרתי: 'מכבי לקחה אליפות, אפשר להמשיך את החתונה, אני רגועה'".
הדייט הראשון, אגב, החל בתקרית לא נעימה: "הוא הגיע לבוש עם חולצה משובצת ועל זה סוודר אדום. ההתאמה כבר הייתה לא משהו, אבל סוודר אדום? אין שוק יותר גדול מבחינתי. כשהוא פתח את הדלת, אמרתי 'רגע, מה קורה פה', והוא מהר מאוד הבין שאליי לא באים ככה. אבל האמת, ברגע שראיתי אותו ידעתי שאתחתן איתו, למרות הסוודר האדום".
ילדיהם, גלעד ומיקה, נולדו לעולם שכולו צהוב. "קרה לי משהו הפוך מההיגיון", היא מספרת. "חשבתי שכשיהיו לי משפחה וילדים אז הדברים קצת יתאזנו ואני פחות אקח ללב את מכבי, אבל לא - ככל שהילדים יותר גדלו ותפסו מקום חשוב בלב שלי, האהבה לקבוצה התחזקה. אין לי הסבר לזה".
כששואלים את גלעד אם האימא הזו לא קצת מפדחת הוא עונה באחת: "מה פתאום. רוב הילדים בכיתה אוהדי מכבי אז אחרי משחקים הם מתעניינים מה קורה איתה. אני גאה באמא שלי".
ורק הבעל רוני, הישוב על הספה כשמימינו תלוי פוסטר של הקבוצה, משתומם: "זה לא כזה שיגעון, זה בידור, זה כיף. היא גם לא עד כדי כך פנאטית".
ברגעים אלה מתכוננת פורר למשחק חצי הגמר מול סיינה. גם הפעם, כמדי יום חמישי, היא תלבש צהוב, תעמוד כל המשחק, תשיר, תזיע, תנופף בידיה וכן, גם תקלל את השופטים. אלה עם המשרוקית, לא עם הגלימות. "כמי שיושבת שנים מעל הספסל של הקבוצה הנגדית (שער 9, שורה 3) אני כבר מכירה את הקללות בכל השפות, כך שכל מי שיבוא מולי - אני מוכנה", היא אומרת.
מה הקללה הכי אקזוטית שאת מכירה?
"זו קללה בפולנית. לפני המשחק של מכבי נגד צסק"א בווירטון אמרו לי שהשופט הולך להיות פולני. באתי לסבתא שלי ואמרתי לה שהיא חייבת לתת לי קללות בפולנית, ותביני, היא הייתה אישה נורמלית, לא כמוני. בקיצור, במשחק ישבתי בשורה שלישית וכשהשופט שרק איזו עבירה שלא הייתה אני שחררתי 'ז'יביג'ישלקטראפט' כזה, שאני כבר לא זוכרת מה זה, אבל זו הקללה הכי נוראית שיש. הוא נהיה לבן כולו, הסתובב אל היציע וחיפש מי מקלל אותו בשפת אימו".
על דוגמא אישית בפני הילדים שמעת?
"מה זאת אומרת, אני לא מרשה לילדים שלי לקלל מחוץ למגרש". אגב, מצגת מרשימה של דסי בהיכל תוכלו למצוא באתרי אינטרנט ליטאים שתיעדו אותה במשחק מול ריטאס וילנה בהיכל נוקיה.
דסי, עם ותק וניסיון כמו שלך, היית מזמן אמורה להתמודד על משרת שופטת.
"על שיפוט שהיה חלום שלי ויתרתי מזמן כי אני, עם ההשתוללויות שלי באיצטדיונים לא יכולה להיות שופטת. גם אם המינוי לפרקליטת מחוז יעמוד בעתיד על הפרק ייתכן שהנושא של מכבי יהיה בעוכריי. אז מי שירצה אותי ככה - יקבל אותי, ומי שלא - אז לא, כי אני על מכבי לא מוותרת".
חשבת להיכנס להנהלת הקבוצה? נניח בתפקיד רס"רית?
"החלום הכי מתוק שלי בחיים הוא להחליף את מוני פנאן, זה יהיה אדיר".
האמת היא שפורר כבר מספיק מרוצה מההווה. "למשחק השלישי מול ברצלונה הלכתי עם אחותי והילדים של שתינו. פתאום הסתכלתי על עצמי מהצד והרגשתי מאושרת כמו שלא הרגשתי הרבה שנים. אמרתי לעצמי 'דסי, זה חלום החיים שלך. ללכת למשחק קובע של הקבוצה האהובה עלייך, עם הילדים והחברה הכי טובה שלך. אני בן אדם פשוט, לא צריכה בית בסביון או אוטו מפואר. ספורט, המשפחה שלי והחיבור שביניהם גורמים לי אושר שלא ייאמן".
נא להמתין לטעינת התגובות
