השמפניות נשארו בארון
הטור השבועי של מנחם כהן. והפעם: הקשר בין צסק"א, מלחמת לבנון, טל בורשטיין, אליצור אלקנה, הברווזון המכוער ואולם הפחים
השני היה ממצופי. התוכן: 'איך זה לראות גביע אדום'. השלישי מאלי האדום. תפס שני מסכים. 'תחזקנה ידיכם אחינו האדומים, אל תיפול רוחכם עליזים מתרוננים. אתם נתתם למכבי בראש'. משורר נהיה לי.
מאמינים בני מאמינים
שלא ייגמר לעולם
החומה הסינית
השוני בשלושתם, הם אינם מכירים אחד את השני. המשותף: שלושתם אוהדי הפועל, ואם יחפצו בעונה הבאה לראות את אלילת נעוריהם, ייאלצו לנסוע לראש העין ולמשחקי פלייאוף נגד אליצור אלקנה.
שלוש שעות לפני התאספנו בביתו של עופר בן-עמי. הפיצוחים עלי. העוגת גבינה על רבקה. בירות ופיצה עם אנשובי אמיתי הזמנו באינטרנט. ב-5 הפרש בדקה השנייה זיו רצה לפתוח את השמפניות. הוא דווקא מבין בדברים האלה.
לפני שנתיים, לבנון 2, החברים שלו נחתו עם הליקופטרים בבעל בק. היו להם שתי משימות. האחת להביא את נסראללה, השנייה להחזיר את השבויים. בבסיס האם חיכו להם עם שמפניות. הבחורים נכנסו עם ליווי צמוד של מצלמות מדובר צה"ל לבית החולים המרכזי בדרום לבנון וחזרו עם ערימות של מסמכים. במטכ"ל לא ידעו היכן לקבור את הבושה. דוברת צה"ל אמרה: "מסמכים חיוניים מאוד, נלמד מהם הרבה". אבל אנחנו ידענו את האמת. אלפי טפסי 17 וטפסים של ספירת דם סמוי בצואה.
מאז הילד באובססיה של לפתוח בקבוקי שמפניה. היתרון לא החזיק מעמד הרבה זמן, כי לרוסים יש על המגרש את אנדרסן, להלן: הברווזון. צביקה מעלה מול את בלות'נטאל, להלן: קואזימודו. אז במאצ'-אפ ברווזון-קואזימודו, הפעמונים צילצלו למכוער מהאגם, וצסק"א עלתה ליתרון.
שמעון אף פעם לא מחייך
זרקנו מבט לספסל של מכבי. מוני אוטוטו בוכה, שמעון לא מחייך. אבל שמעון אף פעם לא מחייך. בחצי זה רק 1 לרוסים, ומכבי עדיין בלי שארפ ואליהו, שהביאונו עד הלום. כלומר, הכל עדיין פתוח באופ-טיים השני.
כשמכבי צימצמו לשש הפרש, הסתכלנו שנית על הספסל הצהוב. מוני באטרף, שמעון לא מחייך, גם בורשטיין לא, כי צביקה כרגיל לא רואה אותו ממטר. היינו מוכנים לשלם הרבה כסף כדי לדעת מה עובר לו בראש ומי הוא רוצה שינצח. הימור שלנו: ....
6 הפרש, הכל פתוח, אבל יש שופטים במדריד. למכבי זה חדש. אנחנו בחולון מכירים את התופעה מקדמת דנא, עוד מימי
משה מזרחי ונפתלי איתן מהכדורגל ואחריהם כל שופטי הכדורסל, למעט דגן, טוד ו-וירובניק. השופטים, בדרך כלל, מתרפסים בפני הבריון השכונתי. פה שריקה לעבירה, שם צעדים, שריקות קטנות, לא משמעותיות לכאורה, אבל למעשה קובעות את התוצאה. לקראת סיום, בדרך כלל כשהכל כבר גמור, אז החולירות מחזירים. זה מה שהיה אתמול. נגמר 14 לרוסים, גביע אירופה למוסקבה.
בחודש הבא הפיינל-פור שלנו, הפיינל-פור האמיתי. אנחנו בחולון נחזיק אצבעות לנהריה או בני השרון. אפילו להפועל ירשלים, שיעשו עבורינו את העבודה בחצי הגמר. ובשנה הבאה בארסה אצלנו בפחים.
נא להמתין לטעינת התגובות
