ראשי » ספורט » כדורגל עולמי

אברהם גרנט בפרשת הפנדל המפוקשש

הסיפור של גרנט בצ'לסי מתלבש בדייקנות רבה על מיתוס עתיק השוכן בתת מודע הלאומי: יהודי החצר המטפס מעלה-מעלה על אפם ועל חמתם של שונאי ישראל

 
המוני ישראלים עקבו מרותקים במשך השנה אחרי הסיפור הלא יאמן של אברהם גרנט בצ'לסי. חלק מהם בשל התעניינות בספורט; הרוב, כמדומני, מסיבות אחרות לגמרי. זאת משום שהסיפור של גרנט מתלבש בדייקנות רבה על מיתוס עברי עתיק השוכן בתת-מודע הלאומי. בכל פעם שהמציאות מאפשרת זאת, הקולקטיב הישראלי חוזר ונהנה לפרש את האירועים על פי העלילה הזו - כמו ילד שרוצה שיקראו לו את הסיפור האהוב עליו שוב ושוב ושוב. זהו סיפורו של יהודי החצר - זה שגר בגלות, בקרב גויים חזקים ממנו, גבוהים ממנו ושריריים ממנו, אך הוא, בעזרת עורמה, קסם אישי ותחכום -  מצליח לטפס מעלה מעלה, חרף העוינות ושנאת ישראל ולהתחבב בזכות כישוריו על המלך, הרוזן או הפריץ. ברוב המקרים הסיפור הזה לא נגמר טוב.

בחפירה ארכיאולוגית ליסודות המיתוס שממנו עשוי אברם גרנט נגלה תחילה, בשכבות העליונות, דמיון נבואי מפתיע לסיפור הקומיקס "אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש" של דודו גבע ז"ל וקובי ניב. הקומיקס, למי שלא מכיר או זוכר, מספר איך חבורה של תיכוניסטים מקימים קבוצת כדורגל בשם "הטכנאים הצעירים". מכיוון שהם מפתחים מעין נשק סודי - "בעיטת הבטטה" הבלתי ניתנת לעצירה - הם מטפסים במעלה הליגות עד שהם זוכים באליפות המדינה, נלקחים כמקשה אחת אל נבחרת ישראל לקראת המונדיאל, מנצחים את כל אומות העולם, אך בגמר, בשל פנדל מפוקשש אחד (!), הם מפסידים את המשחק ואת תהילת העולם.

"אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש" הוא פרודיה על סדרת ספרי הנוער "הכדורגלנים הצעירים" של שרגא גפני, שבה חבורה של ישראלים מנצחים בתוצאות אסטרונומיות את הנבחרות האנטישמיות של העולם, למרות שאלו אינן בוחלות באמצעים בלתי-ספורטיביים כדי להכריע את האויב הציוני. אבל יתר על כן "אהלן וסהלן" לעג לאחד ממבני היסוד של התודעה הישראלית: תחושת ה"סינדרל" הציוני, אותה גלותית פעילה במסתרי הנפש, שנמצאת במאבק נצחי עם אומות העולם, חשה את עצמה קטנה וחלשה ומאויימת ומדמיינת את עליונותה.

כדורגל, כידוע, הוא מטאפורה למלחמה, סובלימציה של מלחמה, ולפעמים פשוט הפתיח שלה (כמו למשל "מלחמת הכדורגל" ב-1969, שהתחוללה אחרי שריקת הסיום במשחק בין אל-סאלוואדור להונדורס). כך גם "הכדורגלנים הצעירים" שיקפו את הטרנספורמציה הצברית שבה להיות "אור לגויים" פירושו להיות קטן יותר מהצבאות הערבים אבל לנצח אותם.

אבל גרנט, דווקא כמאמן, השיב לתחייה את המאפיינים המקוריים של המיתוס היהודי - לא בכוח כי אם ברוח. מאמן לא צריך להיות חזק פיזית - אלא חכם, מנהיגותי ובעל השראה. לכן, בניגוד לאלי אוחנה, חיים רביבו או יוסי בניון וספורטאים מצליחים אחרים בחו"ל - המאמן הוא תמיד דמות סימבולית יותר, עלומה. האם באמת הייתה לו השפעה על הקבוצה, על הצלחותיה או כשלונותיה? אולי הוא זוכה להגנת הקב"ה, אולי יש לו "קסם אישי" והאם גם לו יש נשק סודי, "תחת" בעל כוחות נסתרים שהגויים אינם יכולים לו?

האבטיפוס של "היהודי המטפס" בחו"ל הוא כנראה יוסף, האח הקטן והגאוותן שנזרק על ידי אחיו אל הבור ומצא עצמו, בזכות מעלותיו הרוחניות, משנה לפרעה ושליט על כל מצרים. הוא חוזר אחר כך, במגילת אסתר ובספר דניאל, ואחר כך, כפנטזיה עצובה, באגדות ומעשיות רבות על יהודי עני שהופך למשנה למלך; בנימת הדיבור הגאה שבה שולמית המורה לתושב"ע הייתה מדברת על הרמב"ם, שהיה הרופא של סולטן מצרים, ומיד אחר כך הייתה ממשיכה ללהג על האחוז המדהים של היהודים בקרב זוכי הנובל ולא הייתה שוכחת להזכיר גם את אורי גלר; הוא מהדהד מאוד בדמותו של "היהודי זיס" - יוסף זיסקינד אופנהיימר, שהצליח באורח פלא להפוך לשר האוצר של הדוכס מווירטמברג, והוצא להורג על ידי מתנגדיו, בהאשמות אנטישמיות, ברגע שהדוכס מת.   

זה אולי עצם העניין. הרי ספורטאים רבים יצאו מישראל אל אירופה, אך אף אחד מהם לא מימש את המיתוס הזה כמו גרנט. גם המינוי של גרנט, מפתיע וסנסציוני ככל שיהיה, היה יכול לתפוס את הפרופורציות הראויות לו

אלמלא גורם אחד שהפך אותו לסימבול חי של העבר: ההתנגדות אליו. הזלזול של "האנגלים", המתקפות של העיתונות, חוסר הפרגון של האוהדים - כל אלה התפרשו כאיום ישיר לא על המוניטין הפרטי שלו כי אם על הכבוד הלאומי הישראלי-יהודי לדורותיו.

הצורך לקבל הערכה אצל אומות העולם, לנצח אותם במגרשם, להיות "המיוחד" – הוא תוצאה של אלפיים שנה של מצב קיומי הישרדותי לחלוטין, שבו הקיום של קהילה היה יכול להיות תלוי בחסדיו ובגחמותיו של פריץ. ואם נערבב את זה עם תיאולוגיה של עם נבחר, הרי שהיהודי, לשם הערך העצמי שלו, גם היה תלוי בגוי, גם ניסה להידמות לו וגם לשנוא אותו.

הרי לא סוד הוא שבכל הנוגע לחיי הרגש הלאומיים שלו, העם היהודי עדיין חי במידה רבה בגלות. הוא לא ממש הפנים, או האמין, שהוא בא לישראל כדי להישאר, וחלק מתפיסת הכבוד הלאומי שלו עדיין מבוססת על נצחונות סמליים אצל אומות העולם. כך שגם אם הסיפור של אברהם גרנט לעת עתה נגמר - עוד צפויים לנו סיפורים דומים רבים מאותו הסוג.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...