יש לי חלום

20 שנה אחרי, הקבוצה ששברה לך את הלב חוזרת כדי לאהוב אותך בחזרה. ציפי שמילוביץ סוגרת מעגל

ציפי שמילוביץ | 30/5/2008 10:21

חמש דקות לסיום את פשוט מתיישבת. בשביל מה לעמוד. זה הרי הולך להסתיים בדיוק כמו שידעת. אי אפשר לנצח אותם, בטח לא בבניין הזה. לא עשית את זה לפני 20 שנה, למה שתעשי את זה היום. שתי דקות אחר כך את מתרוממת מהכסא, לאט לאט, עדיין לא מוציאה הגה מהפה.

ציפי שמילוביץ' צילום: נעם וינד

ליל פירוק המנחוסים. ערן סורוקה

מי שאוהב. עפר שלח

מסביב ילדים שעוד לא נולדו כשלקחת טרמפים מפוקפקים כדי לראות משחק בכפר גלעדי, והם מאמינים. באמת. תמימים שכמותם. גם אחרי שמאליק דיקסון, בור ועם הארץ שכמותו, הוא לא יודע שאי אפשר לנצח אותם בבניין הזה, את יודעת שהם יקלעו שלשה משלושת רבעי מגרש.

אבל הם לא.

צדק צדק תרדוף. אביעד פוהורילס

התמונה הופכת מטושטשת יותר ויותר. את מסתכלת ימינה ושמאלה. פה ושם קולטת אנשים בגילך, חלקם את מזהה, אפילו שלא ראית אותם 20 שנה. את מביטה בהם ויודעת שהם ואת רואים עכשיו את אותו סרט בדיוק. את ישראל אלימלך בוכה על הפרקט אחרי הפסד בשניה האחרונה לג'ק צימרמן, את שבתאי עולה לגג לתלות פחים שיצברו את הגשם החודר, את קור האימים בחורף ואת גיהנום הקיץ, את האימונים שלא החמצת, את ימי הלימודים שכן החמצת, את תרני הדגלים מחוץ לאולם שתמיד שימשו משענת ללב השבור, ואת ההחלטה החד משמעית,

לפני הרבה שנים, להתנתק מכל זה.

התמונה כבר מטושטשת לגמרי. לא כל כך נעים לך לבכות, את כבר לא ילדה וממילא כל מה שקורה סביבך עכשיו הוא רק חלום, כי הרי אי אפשר לנצח אותם בבניין הזה. אבל לכי תילחמי בזה. אז את עומדת ונותנת לדמעות לזלוג, בוכה על דברים שבכלל לא קשורים לכדורסל. כמו סצינה בסינמה פראדיסו, את עומדת שם ובגילך המאוחר סוף סוף סוגרת את המעגל, עושה שלום עם אהבת הנעורים הגדולה שלך זו ששברה לך את הלב שוב ושוב, ושבה אחרי 20 שנה כדי לאהוב אותך בחזרה.

כמו שאגדות נכתבות. אייל לוי