"יגידו מה שיגידו, אני חלק חשוב מההיסטוריה של ישראל"
חותר הקיאקים מיכאל קולגנוב לא שוכח את מדליית הארד בסידני, אבל דווקא הכישלון באתונה החזיר לו את הרעב. "יש בזה משהו ממכר, והיום אני מרגיש הרבה יותר טוב ומוכן", הוא מספר, "אחרי שהאולימפיאדה תסתיים, אספר מה עברתי בשנים האחרונות"
מיכאל קולגנוב צילום: עדי אבישי
"אני משוגע, אבל לא עד כדי כך," הוא ענה כששאלתי אותו אם הוא מלטף את המדליה כל ערב, לפני השינה. "הציעו לי פעם 40 אלף דולר עבורה. אתה יודע, אספנים, בכל זאת מדובר באולימפיאדה של המילניום. סירבתי. 40 אלף באים והולכים, אבל המדליה הזו היא לכל החיים."
קולגנוב הציל אז את המשלחת בסידני משיממון טוטאלי. ביום האחרון, ממש לפני סיום התחרויות, חותר הקיאק סיים שלישי במקצה ל-500 מטרים והחזיר את הצבע ללחיים של הוועד האולימפי. אבל מאז עברו הרבה מים בביוב המקומי. קולגנוב לא ניצל את המומנטום של ההצלחה, וחזר למחוזות הנידחים של אלמוניות ועבודה קשה ולא מתגמלת.
"המצב רק הפך להיות הרבה יותר גרוע," הוא מסנן. "לא רוצה לדבר עכשיו. אחרי שהאולימפיאדה תסתיים, אספר למי שירצה לדעת מה עברתי בשנים האחרונות. אני ממשיך רק בגלל שאני אוהב את זה, כמו כל מי שעוסק בארץ בספורט אולימפי. קצת משוגע. בעצם הרבה משוגע."
אתה חושב ככה?
"תראה את המאמנים העולים, איך מכניסים אותם לזבל כל הזמן, אבל הם ממשיכים לאמן ולעבוד למרות שאף אחד לא מתייחס אליהם. גם הספורטאים באותו מצב, כנראה שיש בזה משהו ממכר."
"כבר שנתיים שאין משהו באופק"
מיכאל קולגנוב באולימפיאדת סידני צילום: עדי אבישי
"מרגיז אותי היחס, אבל הוא לא מפריע," הוא אמר בזמן הפסקת הצהריים. "אם זה היה מפריע, הייתי עוזב מחר והולך לעבוד. מעביר כרטיס ושותה קפה במשך שעתיים. זה לא קשה למצוא בארץ עבודה שלא עושים בה כלום. חצי מהמדינה עובדת ככה. קיאקים זה משהו אחר. זו אהבה, ויגידו מה שיגידו,
אני נכנסתי להיסטוריה של מדינת ישראל. חלק חשוב מההיסטוריה."
לכן, עם כל הציפיות, קולגנוב בא לאולימפיאדת אתונה כמועמד פוטנציאלי לעוד מדליה, אבל האכזבה היתה גדולה כשהוא השתרך לו הרחק מאחור. מקום 24 מתוך 28 מתחרים, תחתית הטבלה.
"לא הייתי מוכן מנטאלית," הוא מוצא את הסיבה לכישלון. "הייתי יותר מדי עייף. אחרי אולימפיאדת סידני לא לקחתי שנה הפסקה כמו האחרים. המשכתי להתאמן חזק והגעתי לאתונה ריק מתוכן. לא היה משהו שידחף אותי. עוד לפני התחרות הרגשתי ככה. חוסר רעב. עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב ומוכן. האולימפיאדה הזאת, איך אני אסביר, מעניינת אותי."
התאכזבת אז?
"יש איזו אכזבה כשלא הולך והיתה תקופה שהרהרתי איפה בדיוק טעיתי, אבל זו הרגשה שמהר מאוד נעלמת. אם אתה רוצה להמשיך ולהישאר בתמונה, אתה חייב להסתכל מהר קדימה."
מיכאל קולגנוב עם מדליית הארד בסידני 2000 עדי אבישי
באתונה ייצגו את ישראל שלושה חותרי קיאקים. קולגנוב, רועי ילין ולריסה פסחוביץ.' שני האחרונים נתנו הופעות הרבה יותר משכנעות. פסחוביץ' סיימה במקום השישי וילין בתשיעי. אבל ארבע שנים אחרי, שני המשכנעים לא במשלחת, ואילו קולגנוב הוא החותר היחידי שנמצא בסגל.
"אני לא יודע מה הסיבה," הוא מנסה לא להסתבך. "אולי הוועד האולימפי או משרד החינוך יקימו ועדה שתשב ותדון למה זה קרה. כבר שנתיים שאין משהו באופק. יש תקציב ואין חותרי קיאקים. צריך לבדוק."
מה הבעיה לדעתך?
"אני לא חושב, אני ספורטאי. תן לי לחתור. אני רק נותן לך חומר למחשבה. יש תקציב, יש מאמנים ואני לא יודע למה אין חותרים. יותר חשוב שימצאו את הסיבה למה זה קורה."
"מרגש להיות נושא הדגל"
במשלחת הקרובה, הוא ואריק זאבי הם הספורטאים היחידים שיכולים להציג מדליה בארון. לא מזמן קראו למיכאל מנכ"ל הוועד האולימפי, אפרים זינגר, ומנהל היחידה לספורט הישגי, גילי לוסטיג, ובישרו לו שהוא נבחר להיות נושא הדגל בטקס הפתיחה. "כבוד גדול, מאוד מרגש," הוא שיחזר את הרגשתו כששמע את הבשורה.
שאלתי אותו אם לא נתנו לו את הכבוד כדי שיחתור וידחיק את הצרות הקיומיות. "מה פתאום," הוא דחה את תיאוריית הקונספירציה, אבל מיהר להוסיף: "אתה יודע מה אמרו כאן לא מזמן? שבמדינות שאין בהן דמוקרטיה משקיעים יותר בספורט ולכן הן מצליחות. אז כנראה שאצלנו זה הפוך. יותר מדי דמוקרטיה ובגלל זה אין לנו ספורט אולימפי. שכחו כנראה שארה"ב משקיעה לא פחות מסין ומרוסיה, והיא, עד כמה שאני יודע, עדיין דמוקרטיה."
מיכאל קולגנוב ואריק זאבי בבית הנשיא צילום: מרים אליסטר/פלאש 90
ספורט מעניין אותנו רק בזמן אולימפיאדות ואליפויות עולם.
"לא רוצה להגיד שהמדינה אשמה, זה לא נכון. זה היחס של העסקנים, אלה שמסובבים את ההגה. הם צריכים להחליף את החשיבה. אצלנו בן-אדם יש לו כרס עד הברכיים בגלל שהוא יושב ואוכל צ'יפס מול הטלוויזיה. זה חלק מהתרבות שלנו. ספורט הוא הראי."
ולא קולטים את זה?
"עדיין לא. זו תרבות, החינוך של הילדים. מאמן יכול לחנך את הילד הרבה יותר ממורה בבית הספר. כל ספורטאי שיוצא לייצג באליפות עולם זה הפרצוף שלך. ההישגים שלו, איך הוא מתנהג. זה מה שחושבים על המדינה, ואת זה יודעים בכל מקום בעולם."
מיכאל כבר לא ילד. באוקטובר הוא יחגוג ,34 מהיותר מבוגרים בסגל האולימפי. ההישג האחרון הראוי ממש לציון הוא מקום שביעי באליפות אירופה האחרונה, והמתחרים החזקים הם הקבועים מקנדה, גרמניה והונגריה. שנים שהם חותרים ראש בראש, אבל קשה יהיה לצפות ממנו לחזור הפעם עם עוד מדליה.
כששאלתי אם הגיל מתחיל להוות בעיה, קולגנוב אמר שמצד אחד מדובר בניסיון, אבל כן, הוא יכול להפריע. כשהוא יחצה את קו הסיום, הוא יהיה הרבה יותר חכם. "יש חותרים צעירים ממני, מצד שני יש מתחרים שהם בני 40 פלוס," הוא מסנגר. "אני אומר, תן לי לגמור את התחרות. לא צריך לדבר על זהב. מדליה, לא מדליה. אני נוסע כדי שבסיום אהיה שלם עם עצמי, ומבחינתי שכל אחד מחברי המשלחת יעלה על הפודיום."
מה לאחל לך?
"הרגשה טובה."
דווקא חשבתי על משהו שקשור לפרנסה.
"אתה רואה? אפילו אתה צוחק."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם