ראשי » ספורט » כדורסל » כדורסל ישראלי

רק לא הזדמנות אחרונה

נבחרת הכדורסל תפתח ביום רביעי את משחקי מוקדמות אליפות אירופה בנסיון להגיע לטורניר הגמר בפעם התשיעית ברציפות. עם צביקה שרף על הקווים, מאיר טפירו על הפרקט, סגל מצוין, מסורת מפוארת ובית נוח בסך הכל (עם כל הכבוד לדנג), אין סיבה להסתבך בדרך לאליפות בפולין. מצד שני, אנחנו יודעים איך זה נגמר בפעמיים הקודמות. חגי סגל על המשימה הלאומית

רק לא להגיע שוב להזדמנות האחרונה. זו המשימה של נבחרת ישראל בכדורסל, שהחל מיום רביעי תנסה לעלות לאליפות אירופה שתיערך בקיץ הבא בפולין.

אחרי שני קמפיינים שהסתיימו מצד אחד בטורניר ההזדמנות האחרונה ומצד שני באליפויות אירופה נאות בהחלט, בנבחרת רוצים שבקיץ הבא אפשר יהיה לחשוב על ספרד ויוון ולא דווקא על נבחרות סוג ב' וג' שיעמדו בינה לבין אליפות אירופה תשיעית ברציפות.

מדובר בטורניר מרובע בו תשחק ישראל עם בריטניה, בוסניה וצ'כיה, כשהמטרה היא מקום ראשון שיבטיח עלייה אוטומטית או מקום שני - בתנאי שיהיה טוב לפחות מאחד משלושה הבתים האחרים שמשוחקים במקביל.

 

גם הקיץ אין לצביקה שרף את טל בורשטיין, אבל גם אין לו סיבות להתלונן, כי הרכב הרבה יותר טוב מזה אי אפשר להעמיד בכדורסל שלנו. בניגוד למדינות רבות, כולל כאלו שמשחקות בבית של ישראל, אצלנו כמעט ואין משתמטים או מתחזים.

שרון ששון, שמעולם לא הצליח להציג את יכולתו במדים הלאומיים, החליט לעשות לגופו וגם ארז מרקוביץ' שוחרר הפעם. חסרונו של דרור חג'ג' יכול היה להיות משמעותי לפי קמפיינים קודמים, אבל היחסים הרעועים בינו לבין שרף והעובדה שרכזים לא חסר לנו, הופכים גם את החיסרון הזה למשני.

האיש המרכזי בנבחרת היה ונשאר מאיר טפירו. בגיל 33 טפירו הוא לא רק הקפטן של הנבחרת, הוא גם המנהיג על ומחוץ למגרש. התחושה היא שאם טפירו טוב, כולם טובים ואם לא אנחנו בצרות.

שרף הולך על חמישייה כמעט קבועה. יחד עם טפירו פותח בקו האחורי יותם הלפרין, בדרך לאולימפיאקוס, מתן נאור בדרך לטיול בדרום אמריקה, עידו קוז'יקרו ויניב גרין שחוזר העונה למכבי ת"א.

אבל לנבחרת יש עוד הרבה אופציות מהספסל. שרף העדיף את מורן רוט על פני יוגב אוחיון ומקבל ממנו הרבה התלהבות ולחץ על הכדור. רביב לימונד אמור לתת לנבחרת עוד אופציה התקפית ביום לא טוב של הלפרין או טפירו וגיא פניני יביא איתו את החוצפה וההתלהבות, יחד עם יכולות התקפיות משופרת ועוד אחד שלא פוחד לקחת אחריות כשהשעון מתקתק.


המחליף המרכזי בקו הקדמי הוא עמית תמיר. איכשהו בנבחרת תמיר נותן יותר מאשר בליגה ומביא איתו מימד של גבוה עם קליעה מבחוץ. כריס ווטסון, כך התחושה, נשאר בסגל רק כי לא נעים לשחרר מתאזרח. בעוד בנבחרות אחרות המתאזרחים הם שחקנים מרכזיים, אצלנו מדובר בשחקן שולי שכל הישראלים בתפקיד שלו עדיפים עליו.

אבל את ההבדל הגדול צריכים לעשות הצעירים עמרי כספי וליאור אליהו. הרבה שנים לא היה בנבחרת צמד אתלטים שכזה. אליהו הוא המסיים הטוב בנבחרת וככל שהתאום שלו עם טפירו הולך ומשתפר, גם התוצאות של הנבחרת הולכות ועולות. כספי עדיין לא הפך למאוד משמעותי בנבחרת, אבל יכול לתת לה כוח, מהירות ואתלטיות ובהרכב עם לימונד, כספי, אליהו וגרין, ישראל לא נופלת משום נבחרת אירופית בתחום האתלטי.

ישראל קיימה 10 משחקי הכנה תוך חודש וקצת, ניצחה בשבעה והפסידה שלושה. ההתחלה הייתה נהדרת, אבל קצת מרמה. ישראל תפסה את איטליה וצרפת לא מוכנות ובהרכבים חסרים עם פתיחת האימונים, ניצחה אותן והייתה תחושה של אופוריה באוויר. אבל מאז הגיעו הפסדים לבלגיה ואסטוניה ואיתם גם השתנתה התחושה.

שחקנים בנבחרת ממורמרים מהיחס אותו הם מקבלים. הנבחרת טסה בדרכים לא הגיוניות והשחקנים חיים בתחושה שחוסכים על גבם. שהות של 8 שעות מיותרות בפראג, שלוש בקפריסין והעובדה שאף אחד לא דאג לגבוהים למקומות נוחים בטיסות, גרמו להרגשה אצל חלק מהשחקנים, כאילו לאף אחד לא אכפת מהם. גם העובדה שמרבית ההכנות התקיימו בהדר יוסף ולא בהיכל נוקיה מטעמי חסכון, גרמו לתחושה פחות נעימה.

אבל מקצועית הנבחרת קיבלה הכל. 10 משחקים זה טוב, פציעות של ממש לא היו והשחקנים אמורים להגיע בכושר טוב למשחקים ובלי תירוצים.

זה לא בית קל, אבל גם לא הקשה ביותר שאפשר לקבל. אין פה אף נבחרת שאי אפשר לנצח בבית ובחוץ, אבל גם אין אף נבחרת שאתה יודע שגם ביום רע אתה עובר אותה, לפחות בבית.

 

הסיפור זה בריטניה. השאלה האם לואל דנג יגיע או לא, עדיין לא קיבלה תשובה סופית - ואם כן, האם זה טוב לאנגלים או רע, אחרי שקיימו את כל ההכנה בלעדיו. אין הרבה שחקנים ברמה של דנג באירופה ולכן הוא לא כאן. את עונתו האחרונה בשיקאגו הוא סיים עם 17 נקודות ויותר מ-6 ריבאונדים ומדובר בכוכב בהתהוות.

האנגלים בונים נבחרת ללונדון 2112 ואליפות אירופה היא תחנה בדרך. עד האולימפיאדה גם בן גורדון ואחרים שימצאו להם שורשים בריטיים, יחזקו את נבחרת היוניון ג'ק, אבל בינתיים זו נבחרת בינונית. כריס פינץ', מאמן אמריקאי שעושה קריירה יפה בבלגיה, הולך על הרכב אתלטי בראשות פופס מנסה-בונסו, אתלט שלא רואים כמותו כל יום.


אבל עם כל הכבוד לאנגלים המנומסים, היריבה החזקה נראית דווקא בוסניה. בשני הקמפיינים האחרונים ישראל עברה את הבוסנים בטורניר ההזדמנות האחרונה, אבל כשלה מולה בשלב הבתים. הפעם הבוסנים גם הביאו איתם מאמן, וזה יכול להיות ההבדל.

במקומו של ננאד מרקוביץ', סוג של גימיק, עומד על הקווים מנסור ביירמוביץ', בהחלט מאמן ראוי. בניגוד לנו, לבוסנים יש יופי של מתאזרח ג'יי.אר ברמר, רכז חכם ומנוסה ששולט היטב בנבחרת מוכשרת ופיזית. שני הכוכבים הם קיינאן ביירמוביץ' ומירזה טלטוביץ', גבוהים שקולעים מבחוץ, אבל אין סיבה גם לזלזל בגראדים שלהם שלא נופלים מאלו שלנו.

הבוסנים כדי לשפר את סיכוייהם במשחקי הבית, הזיזו אותם מסרייבו לטוזלה וזו עלולה להיות חוויה לא נעימה בעיר מוסלמית קשה.

הצ'כים נראים כחלשים ביותר. לובוש בארטון לא התייצב הפעם, כדי להכין את עצמו לעונה בברצלונה והרכז/מתאזרח מוריס ווית'פילד פצוע. השם המוכר מכולם הוא יז'י וולש ממלאגה, אבל גם הוא העביר חלק מהכנות הנבחרת בקבוצתו, דבר שלא היה עובר בשלום בהרבה נבחרות. לפי התוצאות במשחקי ההכנה, הצ'כים לא מועמדים לעלות, אבל ייתכן שדווקא המשחקים מולם עשויים להכריע.

 

למרות כמה משחקי הכנה לא טובים, אין סיבה שהנבחרת לא תעלה הפעם מהמקום הראשון. לישראל יש מסורת שאין לבריטים ועומק שאין לבוסנים. אחת הבעיות שכרגע כמעט ואין מודעות למשחקים וספק אם היכל יהיה מלא או לפחות קרוב לזה.

למרות חסרונו של בורשטיין, יש לישראל סגל טוב. זה אולי הקמפיין האחרון של טפירו (כולל אליפות אירופה בשנה הבאה) והאחרים - גרין, קוז'יקרו וגם הצעירים יותר - פניני, הלפרין, אליהו ואפילו כספי, אמורים להיות בשיאם.

לא ברור מי יירש בעתיד את טפירו, אבל כרגע הוא אמור להיות זה שיביא את הנבחרת לאליפות אירופה וזו משימה בהחלט אפשרית. ישראל חייבת לנצח את כל שלושה המשחקים בבית ואם אפשר בהפרשים נאים, לנצח את הצ'כים בחוץ ואם לא תחטוף תבוסה כפי שקרה בעבר בבוסניה, הדרך לאליפות אירופה סלולה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...