ברקוביץ' למתחילים
כמו בימיו הגדולים על הדשא, גם כמנהל בית הספר החדש לכדורגל בנשר, אייל ברקוביץ' לא מוכן להתפשר על פחות מהמקום הראשון. בראיון נרחב ראשון הוא מסביר מדוע העדיף את בית הספר על משרת מאמן נבחרת הנערים של ישראל ומבהיר: "אני לא מרוויח ממנו"
ברקוביץ' לא רגוע, ומנסה לצפות קדימה אל העתיד יחד עם דדון. רק קרוואן גדול יפתור את הבעיה לקראת עונת הגשמים הממשמשת ובאה. "יש לי קרוואן בחדרה שיתאים לנו," אומר דדון. "אני נוסע ביום ראשון להביא אותו," מזדרז ברקוביץ' להכריז. כן, האיש שכולם אוהבים לקרוא לו "משוגע" הפך לאדם אחר מאז החל לעבוד בבית הספר בנשר. בחודש וחצי שחלפו מאז נבעט הכדור הראשון על המגרש החדש בנשר, הוא הספיק לבנות מיני אימפריה, המונה כבר 350 ילדים.
קשה להאמין, אבל האיש שבמשך שני עשורים היה הספורטאי הישראלי המסוקר ביותר - לטוב, ולא פעם גם לרע - מדבר על חינוך, על קבוצתיות, וכמובן על כדורגל, אבל לפני הכל, הוא מספר עד כמה הוא מאושר מהמפעל הזה שהקים כמעט יש מאין. מאושר עד כדי כך שהוא שותף פעיל כמעט בכל אימון - רץ עם הילדים על הדשא, מדבר איתם על ערכים ועל לימודים, מחבק, צוחק ומחייך.
"מאז שפרשתי חיפשתי הזדמנות להקים מועדון כדורגל," אומר ברקוביץ', "באילת, בהוד השרון, בכפר ורדים, במודיעין - בכל מקום בארץ, תמיד זה נגמר בזה שלא היה מתקן, ואם היה, זה נפל בגלל ים של בירוקרטיה. אבל בנשר זה היה שונה. הסכמתי לקחת את נשר תחת חסותי כי ידעתי שבבית ספר כזה אוכל להגיע פיזית מהבית ולהיות באימונים. אני לא מאמין בלהגיע פעם בחודש-חודשיים, להראות את עצמך, לעשות פוזה וללכת. ההורים רוצים לראות עם מי נמצא הילד שלהם, אחרת זה לשקר לילדים ואני לא רוצה לשקר להם."
ובעניין הנוכחות באימונים, ברקוביץ' אכן לא משקר לילדים, וגם לא להוריהם, אלו משלמים 200 עד 250 שקלים בחודש כדי להיות חלק מהעמותה של ברקוביץ,' שזוכה לתמיכה משמעותית מראש העיר דוד עמר. ברקוביץ' גר בשכונת דניה, הסמוכה לנשר, ולמרות שלא התחייב לנוכחות כל כך מסיבית, במגרש האימונים הוא נמצא כמעט ארבע פעמים בשבוע, חמש-שש שעות כל פעם.
חודש וחצי אחרי שהוקם, המפעל של ברקוביץ' כבר כולל ילדים מכל אזור הצפון, ושבעה מאמנים - רובם מורים לחינוך גופני. אליהם נלווים רופא, שתי מזכירות, מנהל שעובד עם ההתאחדות לכדורגל ומאמני כושר ושוערים. מעל כולם נמצא ברקוביץ' כמנהל מקצועי. בניגוד לשחקני עבר שרק נתנו את שמם להקמת בתי ספר דומים, הגיעו והצטלמו פעמיים-שלוש, לא רק שברקוביץ' מגיע כמעט לכל אימון - הוא מתקשה לרדת מהדשא.
הסיפור הבא מלמד עד כמה מעורב ברקוביץ' בניהול השוטף של בית הספר: השבוע הגיעה אליו אמא לחניך, וסיפרה לו שבנה החל להתחצף אליה מאז שהחל לשחק כדורגל. ברקוביץ' לא חשב פעמיים, והילד - רק בן תשע - מצא את עצמו במשרדו של מי שכונה "הקוסם" (העמותה, אגב, נקראת "קסם הכדורגל בנשר.(" "אני יודע שאתה מתחצף לאמא, לאבא ולמורה ומציק
"כשפתחנו," אומר דדון, "כולם חשבו שזה גימיק, אבל אייל נכנס לזה כל כך חזק שזה מדהים. הוא משחק עם הילדים, עולה לדשא בשתיים בצהריים ויורד בשמונה בערב. היה לו חלום, להקים בית ספר כזה, והוא מתגשם מול עיניו."
באימפריה הקטנה של ברקוביץ' אפשר למצוא גם לא מעט מבני משפחתו. הציניקנים אומרים שהעסק הזה הוקם כדי לספק ג'ובים לבני המשפחה, אבל כל עוד בית הספר עובד, לאנשים בנשר לא ממש אכפת. ברקוביץ' מבטל כמעט בזעם את הטענה. "לא אני, לא אבא שלי ולא אף אחד אחר שמועסק אצלי צריכים את הכסף הזה."
אז איך זה עובד? האח ניר מאמן, האב זאב אחראי על הקשרים עם ההתאחדות, אחותו מזכירה ובנו בן השש - שחקן מן המניין. בנו בן ה-,10 אגב, בחר לשחק במכבי חיפה, הקבוצה שבה עשה אביו את מיטב שנותיו. תשאלו למה? הבן פשוט הצטרף לירוקים מחיפה לפני שאביו חשב שיהיה לו בית ספר לכדורגל. "אני רוצה מסביבי אנשים שאני סומך עליהם," אומר ברקוביץ' לכל אלה שמזכירים את הייחוס המשפחתי. גם על המגרש ריפד את עצמו ברקוביץ' באנשי אמונו - איציק דדון, חברו לקבוצת הנוער במכבי חיפה משמש מאמן.
כשרואים את הילדים נוהרים לכר הדשא בתלבושות הכחולות, עולות כמה שאלות. הראשונה שבהן היא למה בעצם לא עושה ברקוביץ' את אותו הדבר במקום שבו גדל - מכבי חיפה. "פניתי ליעקב שחר (הבעלים של מכבי חיפה) והצעתי לו שאהיה המנהל המקצועי של מחלקת הנוער במכבי חיפה. שחר אמר לי לחכות שנה-שנתיים כי יש מישהו בתפקיד. החלטתי לא לחכות. בינתיים הפגישו אותי עם ראש עיריית נשר, והוא אמר שרפי אוסמו (שחקן עבר במכבי חיפה) עושה את זה בעיר. אחרי כמה זמן זומנתי אליו שוב, והוא חתך עניינים במהירות."
ברקוביץ' משבח את ראש העיר על הרוח הגבית ועל המתקן שהעמיד לרשותו, אבל מגלה באותה נשימה כי כבר "הצליח" להוציא מכיסו 200 אלף שקל. "לא מעניין אותי אם זה יחזור, אני לא רוצה שהכסף הזה יחזור," הוא טוען, "זו התרומה שלי לקהילה. אני שמח שעכשיו, אחרי ההוצאה הכבדה הזו, אנחנו פועלים באיזון תפעולי. אין כאן מטרות רווח, הרווח הכי גדול שלנו יהיה בעוד חמש-שש שנים, כשהילדים שלנו ישתלבו בקבוצות בוגרות ברחבי הארץ."
אגב, ברקוביץ' עובד במועדון בהתנדבות, ואת השכר מקבלים המאמנים, המזכירות והמנהלים, חלקם, כאמור, בני משפחה. "אני את הכסף שלי כבר עשיתי," שמח ברקוביץ' להסביר, "אני עכשיו בא לתרום, לתת מעצמי לקהילה. הוצאתי כסף, הרבה כסף, וקניתי מהכיס שלי המון דברים, אבל כשאני רואה את הילדים מחייכים אני מאושר."
ברקוביץ,' שהתרגל בשנים האחרונות למשכורות עתק, גילה בנשר גם עולם שלא הכיר - משפחות שמגיעות ומבקשות הנחה משמעותית מאחר שמצבן הכלכלי לא מאפשר להם לעמוד בתשלומים למועדון. "יש לנו 20 אחוז כאלה," הוא מגלה, "זה אחוז גבוה אבל אצלנו לא יהיה ילד שירצה ויתאים ולא יהיה על הדשא בגלל בעיה כספית."
בית הספר קיים רק כמה חודשים, אבל לכדורגלן העבר יש כבר תוכניות לעתיד. "החלום שלי הוא להקים כאן מעין אקדמיה," הוא מפרט, "הצד החינוכי מאוד מעניין אותי. אני רוצה להגיע למצב שהילדים יגיעו למתחם האימונים מיד אחרי בית הספר, ויקבלו מחשבים, עזרה בשיעורים, ארוחה טובה, ואז ינוחו, ויעלו לדשא לאימון. הייתי רוצה לתת להם מורה פרטי מעבר לשעות הלימודים, ליצור אווירה של חינוך וכדורגל."
ברקוביץ' דוגל בשינוי התפיסה הקיימת היום אצל המועדונים בארץ בכל מה שקשור לבני נוער. "שחקן נוער שהגיע לגיל 18 עולה לקבוצה הבוגרת, ומזיע מהתרגשות כשהוא עומד ליד שחקנים כמו יניב קטן או כל שחקן אחר שכבר עשה דרך ארוכה בכדורגל. המטרה שלי היא לעשות חפיפה של שנה בין שחקני נוער לבוגרים, ששחקן נוער שמועמד להצטרף לבוגרים יתחיל להתאמן כבר בגיל 17 וחצי עם הבוגרים שיחנכו אותו."
את הרעיון שאב מניסיונו כשחקן באנגליה, ויש לו גם סיפור מעניין: כששיחק בווסטהאם, חנך כמו שאר חבריו לקבוצה הבוגרת, שחקני נוער. "ג'ו קול ופרנק למפרד, שני כוכבי צ'לסי היום, גדלו בווסטהאם והיו מצחצחים ושוטפים את הבוץ מהנעליים שלי אחרי כל אימון," מספר ברקוביץ,' "אני לא אומר את זה בקטע של השפלה, אני אומר שזה צריך להיות חלק מהריטואל, חלק מהעבודה עם הנוער. ליצור חיכוך עם השחקנים של הקצ בוצה הבוגרת."
הוא משתדל להזכיר בכל הזדמנות שעבורו, מדובר בפרויקט של פעם בחיים, כזה שהכסף משחק בו תפקיד שולי. "זה מפעל חיים שמבחינתי ימשיך לנצח," מצהיר ברקוביץ,' "אני לא מפעיל את הפרויקט הזה כדי לגזור בעתיד קופונים ולהכניס מאות אלפי דולרים ממכירת שחקנים לקבוצות אחרות. זה בהחלט יוסיף למערכת אבל כבר מעכשיו אני מתחייב שכל סכום שייכנס משחקן שיצטרף לקבוצה כלשהי בארץ ייכנס לקופת המועדון. אני מנדב לפרויקט הזה כמעט 25 שעות בשבוע על המגרש ועוד עשרות שעות בסיוע לניהול השוטף. זה העיסוק העיקרי שלי, אני זה המקום, והנוכחות שלי חשובה לכל ילד."
לפני כמה שבועות טילפן אל ברקוביץ' תושב אילת, וביקש ממנו לשלוח את בנו לבית הספר בנשר. ברקוביץ' לא האמין, אבל גם היום מטיס האב את בנו בן התשע מדי שבוע למשחקים. "האבא רוצה שהילד יהיה אצלי בקבוצה," מספר ברקוביץ,' "אז הוא שולח אותו בטיסה בכל פעם." זו אולי דוגמה קיצונית, אבל אין ספק שמה שעשה ברקוביץ' בחודש וחצי, לוקח שנים גם במועדונים גדולים. הילדים מגיעים מכל רחבי הארץ - בית שאן, נופית, טבעון, טורען, כרמיאל, עוספיה-דלית אל כרמל, נהריה ומכל הארץ למעשה, אבל רובם מקומיים מנשר.
מי שמכיר את ברקוביץ,' ורואה את ההתפתחות המהירה של בית הספר שלו, לא יכול שלא לשאול מה יקרה למוסד המתהווה אם יקבל הצעה לאמן קבוצה בכירה בליגת העל. ברקוביץ' מבהיר שלא יעזוב את בית הספר, למעט במקרה אחד - אם יקבל הצעה לאמן את נבחרת ישראל. "רק הנבחרת תוציא אותי מכאן," הוא מודה, "בשביל לאמן את נבחרת ישראל אני מוכן לוותר על הרבה, אבל צריך להיות ריאליים - זה לא יקרה בקרוב, ועד שזה יקרה תהיה בנשר אימפריה שתשרוד גם בלעדיי."
אם מדברים על הנבחרת, קשה לשכוח כי ההחלטה להקים את בית הספר הרסה לברקוביץ' חלום דומה, לאמן את נבחרת הנערים. פחות מיממה אחרי שנחשפה ב"מעריב" ההחלטה על פתיחת בית הספר, הודיע לו יו"ר ההתאחדות לכדורגל אבי לוזון כי מדובר בניגוד אינטרסים, ויהיה עליו לבחור בין שני התפקידים.
"איזה קשקוש, איפה יש כאן ניגוד אינטרסים," אומר ברקוביץ' בזעם גם היום, "הנערים של ישראל הם בני 15-16, ואצלי מתאמנים ומשחקים ילדים בני 5 עד 13-14, וגם אם מתאמנים ילדים בני ,15 אז מה, אני אשלח אותם לנבחרת הנערים כי הם מנשר? אני איש מקצועי, לא איש של פרוטקציות. בכדורגל מי שטוב מגיע לנבחרת, ולא מי שחבר של... לא חשבתי שיש ניגוד אינטרסים אבל מישהו חשב, אז החלטתי שאני בוחר בנשר. אני לא חושב שטעיתי, הטעות נמצאת במקום אחר."
אבל לא הכל ורוד (או כחול.( לצד ההצלחה המטאורית, גזל בית הספר בנשר לא מעט ילדים מאזור הצפון, בעיקר משני המועדונים הגדולים - מכבי והפועל חיפה. "אין שום תחרות," ממהר ברקוביץ' לומר, אבל קשה להתעלם מאי-הנחת המורגשת במועדונים. בעוד שבמכבי חיפה מפרגנים ומשתפים פעולה, בהפועל, טוען ברקוביץ,' יש מקום לשיפור. בשיחות שקיימנו השבוע עם גורמים בכדורגל הצפוני חזר המשפט "אייל נוגס לנו בילדים." אחרים הודו כי לא הצליחו להביא כוכב אמיתי שיסכים להיות על הדשא כל השבוע כמו ברקוביץ,' ולכן דיברו על קרב אבוד מראש.
כמה בתי ספר כבר החלו לצמצם בכוח האדם, האחרים מנסים לשכנע את ברקוביץ' להתאחד איתם. מאז הוקם בית הספר נשמעו דיבורים על איחוד עם שלושה מועדונים באזור. ברקוביץ' שומע את הדברים, אבל לא מתרגש. "אני לא נגסתי לאף אחד," הוא עונה בתשובה ברקוביצ'ית טיפוסית, "הם נוגסים לי."
גם בסביבתו של רפי אוסמו, שנחשב לכדורגלן הבכיר ביותר שיצא מנשר, יש תסיסה מאז הקים ברקוביץ' את המועדון שלו. לאוסמו היה מועדון כדורגל קטן עד שהגיע ברקוביץ.' את מה שאירע אחר כך סיכם אחד ממקורביו של אוסמו במילים "עשו לנו תרגיל." אבל בניגוד לאוסמו, שהקים את התשתית בלבד, ברקוביץ' נהנה גם ממתקן ברמה גבוהה, המכיל את כל הדרוש לכדורגלן צעיר. "לברקוביץ' לא היה שום קשר לעזיבה של אוסמו," מכריזים בעיריית נשר, "הוא נקרא לכאן אחרי שאוסמו עזב, לא הוא גרם לכך."
אוסמו עצמו אמר בתגובה: "עיריית נשר רצתה לשלוט בעמותה שאני הקמתי לצורך ניהול בית הספר באמצעות הכנסת שמונה חברים, בעוד שברקוביץ' שולט בעמותה ללא מעורבות העירייה. ברקוביץ' מקבל את כל ההכנסות מבית הספר שלו בעוד שאצלי חייבו אותי בהוצאות. בבית הספר שלי היו 250 ילדים כך שלומר שלא היו מספיק ילדים זו אחיזת עיניים. גם להגיד שעזבתי זה קשקוש - נאלצתי לעזוב כי לא תוקצבתי אפילו בעשירית ממה שמקבל היום בית הספר של אייל."
את ברקוביץ,' כמו תמיד בעצם, הדיבורים מסביב רק מדרבנים. יש לו תוכניות גם לזמן שבו יהיו רשומים בבית הספר 600 ילדים - היעד המוצהר בתוך שנתיים. התקשרויות עם מועדונים בחו"ל, חילופי משלחות עם ערים אחרות באירופה, להכניס לילדים את ההבנה של הכדורגל כתרבות - לברקוביץ' לא נגמרים הרעיונות. "זה מדהים לראות איזה בן אדם הוא כאן, ואיזה תדמית יש לו בציבור האחר," אומרת אמו של אחד החניכים בבית הספר, "לא נראה לי שזו הצגה, זה האיש."
נא להמתין לטעינת התגובות
