"המוח שלי אמר: נותרו לך 50 שניות לחיות" - זוכרים את אסון הילסבורו
ב-14.15 אדריאן טמפאני הצליח להשתחל ליציע של אוהדי ליברפול. ב-14.30 הוא התחיל להרגיש אי נוחות. ב-15.05 הוא הבין שהוא הולך למות. טוני אדוארדס היה החובש היחיד באיצטדיון. פיטר בירדסלי זוכר את עצמו בועט לשער. 20 שנה עברו מאז אסון הילסבורו. 5 מונולוגים
האוהד
אדריאן טמפאני היה אמור לשבת ביציע של נוטינגהאם, אבל השוטרים שלחו אותו לזה של ליברפול. בשלב מסוים הוא חשב שזה הרגע האחרון בחייו.
שבת, 15 באפריל, .'89 יצאנו שמונה חבר'ה מנוטינגהאם לשפילד מתחת לשמים כחולים מקסימים. ליברפול שיחקה מול נוטינגהאם פורסט בחצי גמר הגביע האנגלי בהילסבורו.
הייתי אוהד ליברפול מאז שהייתי בן שש. לגמר הגביע הראשון הלכתי בגיל 16 ואת המנוי הראשון לקופ, היציע של האוהדים השרופים, רכשתי לפני שסיימתי תיכון. אך בעונת '88-,'89 כשהייתי בן ,19 לא יכולתי להרשות לעצמי מנוי.
שבועיים לפני חצי הגמר, הטלפון צלצל. לאחי, שהחזיק מנוי של פורסט, היה כרטיס מיותר. "זה ביציע של פורסט, חבוב," הוא אמר. "בוא ותלמד משהו." הבעיה היתה שבאתי מהצד של ליברפול, והרחובות בדרך ליציע של פורסט היו חסומים. כל השוטרים שפניתי אליהם סירבו לתת לי לעבור. כבר הסתובבתי ועמדתי ללכת כשאחד השוטרים קרא לי "זו ההזדמנות שלך." שתי דקות אחר כך הייתי במנהרה ליציע של ליברפול. לא העזתי אפילו להסתכל אחורה. לא האמנתי למזל שלי.
השעה היתה 14:15 כשנכנסתי ליציע 3 בלפינגס ליין והתמקמתי ממש לימין השער של שוער ליברפול ברוס גרובלר, בערך שלושה מטרים מהגדר. עשר דקות עמדתי בשמש, נהנה ממראה האיצטדיון הגדול והישן ההולך ומתמלא לקראת משחק חצי הגמר, נשען חסר מעש על מעקות הביטחון.
בשעה 14:30 נעשה כבר מאוד לא נוח, בצורה מאוד מוזרה. הבטתי סביב, וראיתי שגם אוהדים מבוגרים ומנוסים ממני החלו להתעצבן. ניערתי שני אנשים מגבי ונדחקתי מתחת למעקה הביטחון, כך שכעת הוא היה מאחוריי ולא על החזה שלי. אם הייתי מחכה עוד עשר דקות, זה כבר היה מאוחר מדי.
עד אז, 20 דקות לפני שריקת הפתיחה, הקהל סביבי כבר התנשף, הזיע והתחיל להתגבש כמו בטון. כבר הייתי בתוך קהל צפוף בחיי, אבל זה היה שונה. דממה נפלה על האנשים סביבי. אחדים התנשפו בכבדות, אחרים התעלפו. בשלב זה כבר נכנסתי לפאניקה, אבל הייתי תקוע. הלחץ הלך והתגבר. עיניי החלו לחפש שוטרים, מאבטחים, אבל אף אחד לא בא. לאט לאט, רגליי, ישבני, זרועותיי ולבסוף החזה - איבדו תחושה. אוזן אחת היתה מקופלת על הלחי שלי מהלחץ מראשו של האיש שלימיני. יכולתי להזיז רק את הראש, העיניים והפה, לא יותר. נדמה שרגלי הימנית נעה עצמאית, עד שגיליתי שהיא בכלל לא על הקרקע, אלא נטועה על ירכו של האדם שלפניי.
מעקה הביטחון היה מטר ומשהו לימיני, אבל לא ראיתי אותו, כי האור הלך ונעלם בהדרגה סביב ראשי. עכשיו נאבקתי כדי לנשום וחששתי שצווארי אינו נע בחופשיות. סנטימטרים ממני, אנשים מתו בעמידה, זקופים. שלושה אנשים כבר מזמן חדלו לנשום והם בהו באפאתיות למרחק. פניהם היו חיוורות כסיד, אבל הפכו ונעשו כחולות, ולשפתיים שלהם היה צבע סגול קר. יכולתי למצוא נחמה רק באלפי הצופים שעדיין היו בחיים ועכשיו זעקו לעזרה: "יש כאן אנשים מתים."! היו במקום מצלמות ביטחון שכוונו לעברנו. והיו כמה שוטרים כמה מטרים מאיתנו מול הגדר, שבוודאי הבחינו שמעקות ביטחון ממתכת ביציע שלנו נעקרו ממקומם.
קשה להאמין, אבל בשעה 15:00 נשמעה שריקת הפתיחה. אני זוכר את שאגות הקהל מסביב לאיצטדיון, ואת הדממה בעקבותיה ביציע ,3 שבו אנשים ויתרו על הצעקות בניסיון לחסוך אוויר בריאותיהם. בשלב זה הריאות שלי בערו וקפאו עם נשימות לסירוגין. הייתי משותק מהצוואר למטה. שאגות קבוצות האוהדים היריבות הדהדו לאורך המגרש, ואני חשבתי על אחי, הצופה מהצד השני של האיצטדיון, שם אני הייתי אמור להימצא. שני שוטרים התבדחו על המסלול, שלושה מטרים ממני. איש לא בא לעזרתנו.
נמעכתי ביציע הזה במשך יותר מחצי שעה. הייתי מותש, ומשותק מההלם. באופן בלתי נתפש, שני אנשים משמאלי הצליחו לטפס מעל הכל ועכשיו הם זחלו על ראשי וכתפי האנשים סביבי, לעבר הגדר מקדימה. ללא יכולת לנוע, מותש מכדי לצעוק, תהיתי איך הם הצליחו להיחלץ. ומדוע הוחלט שאני לא.
באותו רגע תפסתי את מבטו של שוטר ממש מעבר לגדר. זה היה רגע
בנקודה זו חשבתי: "השאירו אותנו פה למות." רבים כבר מתו. אנשים גדולים ממני, קטנים ממני וחכמים ממני כבר הלכו. עכשיו הגיע תורי. 50 שניות, אמר לי המוח שלי: נותרו לך 50 שניות. לא יודע מאיפה המצאתי את המספר הזה, אך לא היה ספק בלבי: רק קול שליו וסמכותי שאמר לי למהר ולחוש את הדקה האחרונה בחיי. וכאשר השניות חלפו, ,35 ,40 ,45 ריאותיי החלו לקרוס. עשיתי מאמץ לגייס את שאריות הכוח שנותרו בגופי כדי להעלות את עצמי באוויר, לטפס על כתפיים של מישהו ולברוח. אבל לא הצלחתי לזוז. אלו שנמעכו עליי היו כבדים, חלקם כבר בלי הכרה; אחרים מלמלו, מנסים להבין מה קורה.
המשכתי בספירה לאחור. 20 שניות, ואז 15 או ,14 והרמתי ידיים. בעשר שניות, תשע, שמונה, צפתי לרגע, קצת באופוריה. ואז התכנסתי לתוך גופי, פתחתי את פי כלפי השמים ומצצתי כל מה שיכולתי מתוכם. ואז עצמתי את עיניי. כעבור חמש שניות הן נפתחו. השמים עדיין היו כחולים. השוטרים סוף סוף פתחו את השער בגדר וקיללו אותנו. ואני שרדתי.
האנשים בלפינגס ליין שלא שרדו היו בנות, בעלים, אחיות, בנים. הקורבן המבוגר ביותר היה בן ,67 הצעיר ביותר בן עשר, בן דוד של מי שהיה אז בן שמונה, סטיבן ג'רארד. רבים מהם מתו בעמידה, ממחנק. אחרים, ברגעיהם האחרונים, הובלו לאורך המגרש על שלטי פרסום, לעבר האמבולנסים שמעולם לא הגיעו. חלק מההרוגים פשוט נמחצו למוות. אחרים, שלרוע מזלם נשענו על מעקות הביטחון, נהרגו מלחץ על החזה שלהם בסדר גודל של מכונית קטנה.
זה שהעובדה שאתה שורד טרגדיה משנה את חייך ואת האישיות שלך, זה מובן מאליו. מה שלא ברור זה באיזו מידה. בני משפחה וחברים שהכירו אותי אז והיום אומרים לי שאני אותו בן אדם. אני חושב שבגדול הם צודקים, חוץ מכמה שריטות פסיכולוגיות.
רק כמה שריטות? רק לאחר שחלפו שנים רבות הבנתי שסבלתי מהפרעת מתח פוסט-טראומטית שנמשכה ארבע שנים. בכיתי הרבה, באופן אקראי. חשתי קר וזועם, וריקני. לעתים חשתי אושר גדול שאני בחיים. למחרת, הייתי יכול לקום ולהרגיש שאני חצי מת. יום אחד התעוררתי על רצפת המטבח, לאחר שהתמוטטתי (קום, תכין לעצמך כוס תה, אל תספר לאמא ואבא.( הרביתי לשתות, אבל רק בחברה, וקיללתי קציני משטרה ברחוב. בגלל זה גם ביליתי יומיים במעצר בתחילת שנות התשעים (ועדיין לא אמרתי לאבא ואמא.(
ואז, יום אחד, באופן מוזר, הכל נעלם. מאז, מאז אמצע שנות העשרים שלי, לא נתתי להילסבורו מקום. אילו הייתי מאבד מישהו באותו יום, הייתי מרגיש אחרת. אבל לא יעזור, זה חלק כל כך אינטגרלי בחיי, ועליי להשלים עם זה.
איך זה לאבד בן באסון שהתרחש לעיני מיליוני צופי טלוויזיה? איך הרגיש חובש האמבולנס היחיד שהגיע לתוהו ובוהו בלפינגס ליין? איך הרגיש שחקן שהיה על הדשא באותם רגעים? רק מעטים מאלו ששרדו את הילסבורו נשמעו מחוץ לכותלי בית המשפט בשפילד ב-.'90 להלן כמה מהם, מספרים על אותו יום אביב נפלא ששינה את חייהם לעד.
איש האמבולנס
טוני אדוארדס, חובש האמבולנס המקצועי היחיד שהגיע ללפינגס ליין, פרש מהשירות ב-'95 ומתגורר באי ביוט.
כשהגענו לשער היה שם ים של אנשים. לעולם לא אשכח את הקולות. אנשים חבטו בצדי האמבולנס וצעקו "הצילו"! ו"לכאן, בואו לכאן."! לא היה לי מושג מה מתרחש. אמרו לנו שיש הרוג אחד, וזהו. היו לנו ווקי-טוקיז וניסיתי לראות אם יש מישהו שאני יכול לדווח לו, אבל המכשירים לא עבדו. משכו אותי לכיוונים שונים, אנשים זעקו לחמצן, כל מיני דרישות. ואני חשבתי: "אני לא יכול לסייע לכולם." הבטתי אחורה על המגרש לראות אם מגיעים עוד אמבולנסים, אבל אף אחד לא בא.
היו שתי ילדות על הדשא שביצעו בהן פעולות החייאה. החלטתי לקחת אחת מהן לאמבולנס, אך כשהגעתי אליו היו בפנים שלוש גופות. אחת על אלונקה, ושתיים, אחת על השנייה, על הרצפה. אישה עלתה על האמבולנס כשהיא מבצעת הנשמה מפה לפה לגבר. היתה ילדה שמישהו ניסה לבצע בה החייאה, אבל הוא נשף קיא לתוך בית החזה שלה. העליתי את הילדה על אלונקה ואז הבטתי בה... זו לא היתה הילדה שתכננתי לקחת. הרגע הזה רודף אותי מאז.
לא הועלנו יותר מדי. היינו רגילים לנפגע אחד בכל פעם, וכאן היו פשוט יותר מדי גופות. לא עשינו עבודה טובה באותו יום. השארנו מאחור אנשים שעוד ניסו לטפל בהם, ולקחנו איתנו את הלא נכונים. לא היה אף מקצוען בשטח.
במשך שנים האשמתי את עצמי. אני עדיין מאשים. אני כועס על עצמי שלא עצרתי לקחת נשימה ארוכה, שלא שיניתי את מהלך העניינים באותו יום. הוצאתי את הכעס על בת הזוג שלי באותו זמן. יצאתי לחופשה ב-'92 וכשחזרתי הבנתי שאני לא בשליטה. נפרדנו.
ב-'95 קראו לי להתאבדות ברותרהאם. שום דבר יוצר דופן. אבל האיש היה בטי-שירט, ג'ינס וסווטשירט. כמו שכולם לבשו בהילסבורו. התפרקתי. נכנסתי להיפרונטילציה, שמעתי את הצרחות שוב בראש שלי. הלכתי הביתה עם בחילה ולא חזרתי לאמבולנס יותר בחיים. באוקטובר אותה שנה עזבתי לאי ביוט, ומאז אני כאן. יודעים פה על הילסבורו, אבל הם אנשים טובים, ואף אחד לא מדבר איתי על זה.
האישה לשעבר
בעלה של אנג'לה וולפול שרד את הילסבורו, אולם נישואיהם התמוטטו כתוצאה מהפגיעות הפיזיות והנפשיות שספג.
מייקל היה בן 32 כאשר הלך להילסבורו. הוא נשען על מעקה ביטחון וקרא בתוכנייה, ולפני שהבין מה קורה, הוא נלכד.
בסוף הוא מצא את עצמו תלוי על המעקה. עצביו בקצה הרגל נפגעו, והוא נותר משותק חלקית. כמה מצלעותיו נשברו לאחר שאחד האוהדים חבט בחזהו בניסיון להחיותו. הוא גילה מה קרה רק לאחר שלושה שבועות, כאשר הלך למשחק החוזר באולד טראפורד ונתקל בחבר'ה. אחד מהם אמר: "בפעם האחרונה שראיתי אותך היית מת."!
הם ניסו לעשות לו החייאה כאשר שוטר הגיע אליהם ואמר: "חבל על הזמן חבר'ה, תשאירו אותו עם שאר הגופות." לשמחתם כשראו אותו על קביים, לא היה גבול. מאמציהם לא היו לשווא.
כעבור תשעה חודשים שודר בטלוויזיה סרט דוקומנטרי על הילסבורו. המצלמה נכנסה דרך המנהרה ועלתה ליציע. מייקל נכנס לטראנס כשצפה בתוכנית: הוא חי את הכל מחדש, שם על הספה בסלון. הוא אמר: "אני לא נושם, אני לא נושם, אני הולך למות,"! והוא הפסיק לנשום. הוא דיבר, צעק, תפס את מכנסיו. ראיתי מה עבר עליו שם, אבל אחר כך, כשדיברנו, הוא בכלל לא זכר שזה קרה.
חלפה עוד שנה וחצי עד שהוא הבין שהפגיעה בלתי הפיכה. מייקל היה פועל בניין, ולמרות שעשה מאמצים עליונים להמשיך בעבודתו, הוא נאלץ לפרוש ב-.'90 הוא שנא את העובדה שאיננו יכול להמשיך לעבוד, ואני הייתי צריכה לעבוד כמזכירה משפטית במשרה מלאה. הוא כבר לא נעזר בקביים, אך לדבריו הוא מרגיש כאילו יש לו כאב שיניים בקצה הרגל.
שלחו אותנו לייעוץ משפחתי, וזה עזר, אולם מייקל נעשה מאוד אנוכי. הוא החל לצאת הרבה, ושתה יותר מכפי שנהג קודם לכן. התירוץ שלו היה שרק כך הוא יכול להירדם. הוא פחד ללכת לישון, פחד שלא יתעורר.
הבן הבכור שלנו ידע כבר בגיל שש או שבע שאביו עבר משהו נורא, והילדים החלו לחשוש משבתות - ימי המשחקים. בסביבות '94-'95 התחלתי להבין שהדברים לא הולכים להסתדר, אבל נדרשו לי עוד כמה שנים כדי לאזור אומץ ולפרק את החבילה. הלכנו לפאב ואמרתי: "זה כבר לא עובד יותר." לפי תגובתו דווקא נראה שהוקל לו.
נפרדנו, ואחר כך, ב-,'98 התגרשנו. סם כיום בן ,22 ובן בן .17 אף אחד מאיתנו לא מאשים את מייקל במה שקרה, ואנו עדיין חברים. הדבר הכי חשוב זה שהוא עדיין בחיים. אבל אני איבדתי את בעלי בהילסבורו, ואנשים מתעלמים מזה.
הכדורגלן
פיטר בירדסלי שיחק בהרכב של ליברפול כאשר המשחק הופסק. כיום הוא מתגורר בניוקאסל, עושה יחסי ציבור לניוקאסל יונייטד וגם עובד עם הקהילה.
ארבע דקות משריקת הפתיחה בעיטה שלי פגעה במשקוף. באופן טבעי, באותו רגע הייתי מאוד מאוכזב. אך בדיעבד, טוב שלא הבקעתי. כי אנשים מחוץ לאיצטדיון שמעו את שאגות הקהל כאשר הכדור פגע במשקוף וניסו להידחף עוד יותר ליציע. הם רק התרגשו; הם לא ידעו מה קורה מקדימה. אילו הבקעתי, האוהדים היו עוד יותר מתלהבים ועוד אנשים היו נמחצים. מיד אחרי שפגעתי במשקוף הסתובבתי, ואפילו מהיכן שעמדתי בצד השני של המגרש יכולתי לראות שיש בעיה מאחורי השער. אנשים טיפסו מעבר לגדרות. לא היה לנו מושג מה קורה.
שוטר רץ לתוך המגרש ואמר לשופט להוריד את השחקנים מהמגרש. ישבנו בחדר ההלבשה והמתנו. גרהאם קלי, מנכ"ל ההתאחדות, נכנס ואמר שנשוב לדשא בהקדם האפשרי. כל רבע שעה הוא נכנס ואמר את זה. לא היה לנו מושג שאנשים נהרגים שם בחוץ.
הלכתי ללוויה של אחד הקורבנות, בברנלי. זה היה נורא. אבל חבר'ה כמו ג'ון בארנס, אלן הנסן וקני דלגליש היו אנשים יותר טובים ממני. הם הלכו להמון הלוויות. קני ורעייתו מרינה הלכו ליותר ממחצית מהלוויות. פעם הם הלכו לשלוש ביום אחד.
מהרגע שנודע על האסון ועד הסוף, קני היה משכמו ומעלה. שחקנים רבים סבורים שהסיבה לכך שהוא עזב את המועדון ב-'91 היתה שהוא כבר לא יכול היה לשאת את העומס הנפשי. כל האתוס של ליברפול השתנה כאשר הוא עזב, בכל הקשור למנג'רים. לקח זמן רב עד שיכולנו לשוב ולהתמודד על התואר.
היתה לנו הפסקה של שבועיים מכדורגל לאחר האסון. הלכנו לבקר פצועים בבתי חולים. אבל כבר השתוקקתי לשוב למגרש ולשחק: זה נתן למוח שלי קצת מנוחה מכל המחשבות על האסון. הפסדנו את הקרב על התואר כעבור כמה שבועות במשחק המכריע מול ארסנל. למען האמת, זה לא ממש הזיז לי. פשוט חשתי הקלה עצומה שלא הבקעתי באותו משחק בהילסבורו.
האלמנה
איאן, בעלה של ג'ני, התאבד לפני שנתיים. חייו מעולם לא שבו למסלולם לאחר שנפגע מהפרעת מתח פוסט-טראומטית בעקבות הילסבורו.
הוא הלך למשחק עם כמה חבר'ה מהעבודה: לכמה מהם היו כרטיסי ישיבה, אבל איאן וחברו הטוב ביותר ג'ו היו בלפינגס ליין. הם נדחפו אל מאחורי השער מהצטופפות הקהל. איאן היה ממש לפני ג'ו כאשר מעכו אותם יחד. הוא חש את ידיו של ג'ו על כתפו, והוא המשיך לדבר איתו ואמר: "נצא דרך פה."
כאשר יצא, הוא עדיין דיבר עם ג'ו, והוא נשבע שג'ו ענה לו. אבל בחקירה נאמר לאיאן שזה לא יכול להיות, כי ג'ו נהרג לפני שאיאן יצא מהיציע. הוא לא יכול היה להאמין שהשיחה מעולם לא התקיימה. איאן יצא דרך חור בגדר והוא הניח שג'ו איתו. אבל הוא לא היה.
כעבור כמה שבועות אובחן איאן כסובל מהפרעת מתח פוסט-טראומטית. הוא לא נפצע פיזית באופן משמעותי, אבל הוא היה שבר כלי. הוא היה גבר גאה, אמר שהוא לא זקוק לעזרה, וחזר ישר לעבודה.
כעבור שבועיים הוא חזר ממשמרת לילה, עלה למעלה וניפץ את חדר האמבטיה. הוא לא היה אדם אגרסיבי, אבל הוא לא ידע איך להתמודד עם רגשותיו. איאן הסכים לקבל ייעוץ. רשמו לו פרוזק, הוא לקח את זה במשך שלושה חודשים, וזה עזר. אבל היו לו הרבה סיוטים. חשבתי שהגרוע מכל מאחוריו, אבל הילסבורו היה כמו רוח רפאים. הוא מעולם לא הלך לראות שוב כדורגל. שבע-שמונה שנים הכל היה בסדר, ואז הכל הידרדר.
איאן מת ביום שלישי. ביום שני הוא היה קצת עצבני, קצת עייף. הוא קם, התקלח, ולבש את בגדי העבודה. הוא עשה הכל בצורה נורמלית: שתה כוס תה, הלך למוסך והאכיל את הארנב. בערך ב-־7:45 הבת שלנו שאלה אותי משהו ואמרתי לה: "תשאלי את אבא." היא אמרה: "אבא הלך." ואני אמרתי: "הוא לא יצא כל כך מוקדם, הוא אפילו לא אמר שלום." היא אמרה: "הוא הלך. הוא לא למטה." אז ירדתי למטה וראיתי שהמכונית המסחרית שלו עדיין חונה במקום.
צלצלתי לנייד שלו, והמכשיר צלצל בסלון. מיהרתי למטבח ומשם ראיתי שהמפתח בדלת של המוסך, אז בתי מיהרה למוסך. איאן תלה שם את עצמו. היא החלה לצרוח.
איאן מעולם לא חזר להיות מי שהיה לפני הילסבורו. הוא היה כמו קפיץ מתוח. היה מתעצבן מכל שטות.
כבר שנתיים שהוא לא איתנו. הלוויה היתה בכנסייה שבה התחתנו. אני אישה מאמינה, ואני חייבת להאמין שיש חיים לאחר המוות. אבל אין דבר ששווה לאבד את החיים בשבילו. מאז הילסבורו הכל השתנה, שום דבר לא ישוב לקדמותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם