יחידת הגדעונים: סיפורו של גדעון פירו
גדעון פירו, אוהד בית"ר ירושלים שהלך לעולמו בשבת האחרונה, הוא החייל שרץ אחרי רוני קלדרון במשחק המפורסם נגד הפועל ת"א ביוני 1969. סיפור חייו של האיש שלא ראה את עצמו כבריון אלא כאנרכיסט, ונכנס למיתולוגיה של הכדורגל הישראלי. אתם תיתנו לו את הכבוד המגיע לו
כולם רק מסכימים שבלומפילד של אחרי היום ההוא כבר לא היה אותו בלומפילד, וגם הכדורגל שלנו עבר אירוע מכונן שייחקק לדורי דורות. חלק מגיבורי הפרשה מתו כבר. השחקן הראשי בסיפור מת בשבת, שמו גדעון פירו, והוא אותו אוהד בית"ר, לבוש מדי צה"ל, שפרץ עם עוד עשרות את הגדר שהפרידה בין שער 4-5 של היום לכר הדשא.
פירו, בניגוד לאחרים שנעמדו, החליט לעשות מעשה. הוא נכנס לזירת המשחק והתחיל לרדוף אחרי כוכב הפועל ת"א, רוני קלדרון, מנוח מכובד בפני עצמו, אלא אם כן הוא חי באיזשהו מקום, כפי שמספרות האגדות על אלביס פרסלי.
התוצאה באותו רגע היתה 1:3 להפועל ת"א, ואוהדי בית"ר היו בסערת רגשות קשה עקב המצב בתחתית וטענות לקיפוח מצד השופט אייזיק כהן, עולה חדש מרוסיה שלא ידע עברית וגם לא ידע שזה יהיה משחקו האחרון בקריירה.
רוני, שהביט מעבר לכתפו, ראה הר אדם של 1.90 מטר מתקרב אליו בשעטה. הוא ראה גם עשרות אוהדים באים בעקבותיו. קלדרון הבין שמדובר בשער רביעי להפועל או בחייו, ונמלט על נפשו. פירו הגיע לכדור לפני קו השער ובעט אותו לעבר מרכז המגרש, לקול תשואות חבריו ביציעים.
דיברנו אתמול עם אודי רובוביץ,' שהבקיע את השער
ג'אנו: "בסוף המשחק ראיתי את פירו הולך עם קלדרון ומחבק אותו. אני אומר לו 'מה זה, נהיית אוהד הפועל."? פירו הסתכל עליי ואמר: 'השתגעת? אני מחזיק אותו צמוד אליי, שלא יברח שוב וייתן עוד גול."
פירו מת בשבת בגיל .65 חולה סוכרת ומחובר לדיאליזה שהיתה חלק משגרתו בתקופת חייו האחרונה. רק סמלי הוא שמותו נקבע בבית החולים "ביקור חולים" המתפורר והמוזנח, שנקנה על ידי ארקדי גאידמק בימי תפארתו הלא רחוקים.
פירו, חייל נאמן בשירות בית"ר ואיש של פעם, צעק לפני שבועיים במיטתו צעקה גדולה: "אחות, רופא," ושקע בתרדמה ממנה לא קם. ברגעי ההכרה האחרונים בית"ר ירושלים היתה קבוצה שעמדה בפני פירוק. כשהגיע ההסדר של הרגע האחרון, הוא כבר שקע בתנומת הנצח שלו.
אתמול (ב') נסענו לקרית יובל, ופגשנו בבית אחיו, שופט הכדורגל לשעבר בני פירו, גם את ארבעת ילדיו, אשתו ואחיותיו. איש מורכב היה גדעון פירו. בריון קשקשים קשוח בשנות נעוריו, מארגן הסעות לאוהדים, מנהל חוגי בית לסניף חרות, מחבר בין שחקנים להנהלה, פעיל פוליטי בבגרותו שניהל את העניינים עם אנשיו מקפה מומנט או אלסקה בכיכר ציון.
איש שאף בכיר בתנועת החרות בעיר לא זז בלעדיו, אבל גם אדם מפוכח שדי ידע שהעולם בו בחש, אותו רחוב ירושלמי תוסס של שנות ה-50 וה-60 בואכה המהפך ב-,1977 לא יחזור יותר.
גדעון ובני נולדו בשכונת הכורדים. המשפחות היו גדולות, והוא ובני נשלחו לקיבוץ בגלל הנטל הכלכלי. אביו של גדעון היה נהג בצבא הבריטי והביא קמח מת"א בתקופת המצור על ירושלים. "הוא נסע על הציר ביירות - דמשק או קהיר - אלכסנדריה. מכיוון שהביא קמח, אצלנו בבית לא היה לחם, אבל אפו עוגות," מספרת האחות.
לעומת בני, שהחזיק מעמד שש שנים בקיבוץ שער העמקים וחזר הביתה סוציאליסט ואוהד הפועל ירושלים, גדעון החזיק מעמד בקיבוץ בקושי שבוע אחרי ששמע איך מדברים שם על בגין, וחזר ל"מנורה," בית העם בו נאם המנהיג שלו. כשבני היה רואה את בגין נואם, הוא היה מכבה את הטלוויזיה.
בני היה שופט כדורגל בליגה הבכירה. כשלברמן מ"ברמן דגלים" נולדה חמישייה, קיימו בימק"א משחק חגיגי בין בית"ר ירושלים לבית"ר ת"א. הבן שלום אומר שבני פסל את כל השערים של בית"ר, אבל זה לא היה נורא, כי בית"ר ת"א ניצחה משער של אנטוניו בונזי, שהתחשמל יום אחד למוות, כשהתקין אנטנה על הגג.
אנחנו חוזרים לאירועי בלומפילד. הבן שחי: "אנחנו לא יודעים אם זה קרה או לא. שחקנים אומרים שזה לא הוא שפרץ, וגם הוא אמר שזה לא הוא. הוא לא דיבר על זה. בעיקר שתק. הוא היה מנהיג האוהדים והיו כל הזמן התפרעויות באותן שנים. כשהוא התבגר הוא לא התגאה בסיפורים האלה. אני די בטוח שהוא רצה לגונן עלינו מהסיפורים האלה."
אחיו בני יושב מעט מחויך, ממתיק סוד. הוא נוצר את לשונו, אבל לאט לאט מתרכך: "תראה, הם הילדים שלו. אני לא אגלה כדי לא לפגוע באחי, כי הוא היה אגדה ירושלמית שהלכה לעולמה. אבל בכל זאת חשוב שיידעו. את גדעון העמידו למשפט על הבלאגן בבלומפילד, והשופט אייזיק כהן העיד לטובתו וסיפר שהוא הגן עליו בזמן המהומות, ומנע מאוהדים של בית"ר לפגוע בו."
גדעון באמת שמר על השופט?
בני: "שכחת שגם אני הייתי שופט? הוא עשה לי טובה והציל את אחי."
העדויות מלמדות שפירו לא טמן ידיו ועודד את הבערת שערי העץ בבלומפילד בסיום המשחק. חמש שנים אחר כך, הספיקה קריאה שלו מהיציע בפ"ת לפיה בית"ר מקופחת על ידי השופט, כדי שמאות אוהדים יפרצו למגרש.
צ'רנוחה נזכר אתמול: "הם לקחו צינורות השקיה מאלומיניום שהיו מונחים על הרצפה והתחילו לרוץ אחרי השחקנים של פ"ת. היה יציע כזה שמאחוריו חומה, והכוכב של פ"ת, בוריס נורמן, קפץ מעל החומה לכיוון הפרדסים."
חלק מהשחקנים הגיעו לבית החולים והאוהדים אחריהם. הם הצליחו להיכנס פנימה כשהם נעזרים בעובדי המקום המסורים, אוהדי בית"ר. בעקבות האירוע בפ"ת כתב יוסי בנאי עבור שלישיית "הגשש החיוור" את המערכון האלמותי "אופסייד סטורי."
ב-,1956 כשבית"ר עמדה לרדת ליגה, היא יצאה למשחק חוץ ברעננה. את גדעון בן ה-12 שמו מאחורי השער עם סכין ארוכה. שלושה כדורים היו לרשות רעננה, והתוכנית היתה שאם בית"ר תיקלע לפיגור וכדורים יעופו מאחורי השער, גדעון ימהר אליהם ופשוט יפוצץ אותם. הוא הפסיק לפוצץ שניים, לפני שבית"ר השוותה ל-.2:2 את הכדור השלישי השאיר פירו בחיים. בית"ר ניצלה.
אודי רובוביץ' זוכר בחור גבוה ושחרחר, לא אלים, אבל היה בעל כריזמה אדירה ששלהבה את אוהדי בית"ר. יוסי מזרחי, דני נוימן ומלמיליאן היו קרובים אליו. למרות קרבתו לאורי, מעולם לא סלח לו על עזיבתו למכבי ת"א.
איתן, בן הדוד: "הוא המשיך להיות חבר שלו, אבל הבגידה צרבה לו לתמיד. אני יודע את זה." אורי היה בהלם כששמע שפירו מת: "הוא מהאוהדים של פעם, אחד שהבין את המשחק. היינו מנתחים אחרי משחקים. הוא אמר: 'זה יהיה שחקן, ההוא לא.' נכון שהוא נפגע מהעזיבה שלי, אבל הוא הבין אחרי שהסברתי לו שאני צריך להתאוורר. הרי בית"ר הציעה לי יותר כסף ממכבי."
איציק, ידיד המשפחה: "היה בירושלים בשנות השישים 'חוג סביון,' קהילה שניסתה לייצר אלטרנטיבה לממסד של מפא"י. הם היו יוצאים לפעולות שלהם מתיאטרון הפרגוד ברחוב בצלאל. הוא ישב עם אבא של ברוכיאן, יוסי אלבוים, אבשלום אופרי, יוסי ז'רז'בסקי ומאוחר יותר בני נחמיה. הוא היה ממליך המלכים. מי שעבר בבית"ר, הלך משם לממשלה. רובי ולייזי ריבלין לא זזו בלעדיו. כל המלחמות על השליטה בסניף העירוני בין יהושע מצא לריבלין עברו דרכו. פעם זה היו אלה, ועכשיו זה ליברמן וביבי. גדעון לא ראה את עצמו כבריון, אלא כאנרכיסט. היריבים שלו היו הפועל ומפא"י, ולא היתה בו גזענות או שנאה לערבים. בית"ר שלו לא היתה בית"ר של יוסי מילשטיין, שקנה את ארגוני האוהדים הקיצוניים."
על אף שהיה בית"רי, עצם עיניים כשבניו שחי ושלום הלכו לשחק כדורסל בהפועל ירושלים ובהפועל גבעתיים ובאו הביתה בחולצה אדומה. שלום: "אנחנו לא פנאטים אלא הגיוניים. התקשורת כאן מחפשת לעשות בעיות ולהנציח את האוהד בית"ר הדפוק והגזען. על כל שניים כאלה שהיא מצלמת, היא לא מראה עשרה בית"רים שסולדים מכל אלה שהופכים דמות לחיקוי לכל הילדים רק מכיוון שאותם התקשורת מראה."
פירו, אגב, הקפיד להסתובב בשוק מחנה יהודה ובשנים האחרונות, כשהשוק הפך למוקד עלייה לרגל עבור תיירים, פירו היה מסתובב אחרי מדריכי התיירים וסותר את סיפוריהם אחד לאחד.
במשחק המפורסם בחיפה, כשחלק מהקהל שרק בוז ביום הזיכרון ליצחק רבין, איציק, שגר בצפון, נכח: "מתוך 2,000 אוהדים היו 500 ששרקו. הרוב הגדול לא שרק, אבל הפכו את כולם לשונאי אדם. זה הפך אותנו למתוסכלים." באותו משחק שכב פירו בבית חולים, מחובר לדיאליזה. כששחי התקשר אליו מהמגרש לדבר איתו על הפנדל שמאיר לוי לא שרק להם, אמרו לו שמרוב עצבים על המקרה, הוא הועבר לטיפול נמרץ.
"זה היה אבא שלנו," הם מסכמים. "היו כמה דמויות שלו במשך חייו. התקופה הפרועה והסוערת של אז, והתקופה של ההתבגרות כשסלד מאלימות, שנא את הגזענות ורק דאג למה שיהיה על הקבוצה שלו."
נא להמתין לטעינת התגובות
