מצעד הגאווה: אייל ברקוביץ' עשירי באנגליה
אם אייל ברקוביץ' הצליח להפוך את אוסטנסטד, הארטסון וגואטר לסקוררים, כנראה שב"טיימס" יודעים מה הם כותבים. העיתון הלונדוני המכובד דירג את הקוסם עשירי ברשימת הקשרים הגדולים בתולדות הפרמייר ליג. שחזור הקריירה שהיה בה הכל
המקום של ברקוביץ' במצעד של מוסד כל כך מכובד רק מעלה מהאוב איזה שחקן גדול צמח כאן. בין שמות כמו כריסטיאנו רונאלדו, סטיבן ג'רארד, דייויד בקהאם וריאן גיגס. מקום עשירי תחת המחמאה: "הראה כישרון יוצא דופן וראיית משחק."
תמיד ידענו, אבל התקשינו להשלים, כי זה הוא. לא אחד שמצטנע ודופק חשבון. "נראה לך שאם הבחירה היתה כאן היו בוחרים בי,"? הוא צוחק בציניות. "פה יודעים לפרגן."?
ישבתי איתו לראיון ב"דן אכדיה" אחרי העונה הראשונה שלו בסאותהמפטון, מאי .1997 הוא היה אז מדהים, כולל אותו צמד בלתי נשכח נגד מנצ'סטר יונייטד ב-.3:6 גרהאם סונס הביא את ברקוביץ' אחרי שכמעט עבר ללוגרונייס שבספרד. הוא תמיד נזכר שהגיע לחור ההוא והודה לאלוהים שעשה סיבוב פרסה. "צריך קצת מזל בחיים," אייל מודה, "אבל מצד שני ריאל מדריד כבר התעניינה בי ואחרי שבועיים החתימה את זידאן."
בדרום אנגליה, ביתה של סאותהמפטון מהתחתית, ברקו דחק הצדה את מתיו לה טיסייה, מי שהיה אלוהים באצטדיון הדל, והפעיל בלי הפסקה את אגיל אוסטנסטד הנורבגי שהירבה לכבוש. הקשר הישראלי אהב את התנועה של החלוץ, אמר שהיא מזכירה לו את אלון מזרחי במכבי חיפה.
כשישבנו אז ב"אכדיה," זה היה בסיום אותה עונה, כשהתפרסם משאל האוהדים לתואר השחקן המצטיין. ברקוביץ' סיים שני, סגנו של הנורבגי. הכותרת שהוא סיפק לי "עם כל הכבוד, אני עשיתי את אוסטנסטד גדול."
אפשר היה להרים גבה לנוכח הקביעה, בכל זאת החלוץ היה שחקן נבחרת נורבגיה.
ברקוביץ' אמנם נכנס אז להרכב סאותהמפטון הגדול בכל הזמנים, אבל הוא מיהר לנצל את המומנטום ולעבור למרכז. כשהוא נחת בלונדון, תחילת יוני ,1997 חיכו לו במלון ליד נמל התעופה "הית'רו" מנג'ר טוטנהאם, ג'רי פרנסיס, ודניאל שוגר, בנו של הבעלים. הם הודיעו לו שהקבוצה תיבנה סביבו, רק שיחתום.
רק שמיד אחרי ווסטהאם היתה על הקו וסיפרה שהיא משפרת את ההצעה. ולא רק שהקבוצה תהיה בידיו, הוא יהיה הציר המרכזי בשנים הבאות. ברקו החליט ללכת לרדנאפ והפטישים שבמזרח העיר. באתר האינטרנט "ווסטהאם עד המוות" נתנו לאוהדים לבחור את השחקנים הגדולים בתולדות המועדון. בובי מור כמובן ראשון, טרבור ברוקינג שני, פאולו די קאניו הגיע שלישי, ריו פרדיננד במקום ה-18 ואילו הכוכב הישראלי במקום ה-,28 כשהוא מקדים את יוסי בניון שהשתחל למקום ה-.35 עוד שמות שנמצאים אחריו: מייקל קאריק ,(29) ג'ון הארטסון ,(36) ליאם בריידי .(39)
הבחירה בהארי רדנאפ היתה נכונה. מקום חמישי בליגה, ים של ישראלים ביציע, וברקו היה רגוע כמו בעל בית אמיתי. הייתי אצלו בארוחת ערב, בגולדרס גרין, יום לפני משחק ליגה מול ליברפול. שקט, לא מתוח. למחרת הוא היה המצטיין בניצחון הגדול, כולל שער. רק שאם הנוכחות של בניון היא קבוצתית, ברקוביץ' היה טייס סולו.
"שחקן מוביל," הוא מגדיר את עצמו. "אני יכול למנות לך מאה כדורגלנים לא גדולים שהגיעו לארסנל וליונייטד - ואני לא. אתה מביא שחקן כמוני, פליימייקר, אתה צריך להתאים את הקבוצה, ויש מאמנים שלא אהבו את זה. הארי רדנאפ אהב, סונס גם, בארנס ודלגליש בטח שכן. מרטין אוניל, למשל, בכלל לא. לא הייתי שחקן טקטי ובגלל זה היה אולי קשה לשדך אותי לצמרת."
לא כל השחקנים מתו עליו, על רקע מאבקי שליטה. הוא היה משוכנע שפרנק למפארד סניור, עוזר המאמן בווסטהאם, דוחף את בנו המוכשר. ואז באה תקרית הבעיטה עם ג'ון הארטסון, על אף שהישראלי היה ספק המסירות הראשי של הוולשי.
באוטוביוגרפיה שלו הודה הארטסון שזו היתה טעות בשיקול הדעת, וכך עשה גם בראיונות מאוחרים יותר. "זה לא היה צריך לקרות וגם הסיקור יצא מפרופורציה. אני ואייל מסתדרים טוב מאוד, הוא הרי מסדר לי את רוב השערים."
אני זוכר את אייל אחרי הבעיטה. באותה תקופה הוא העביר דרכי את הטור האישי שלו במעריב. קשה היה להרגיע אותו. הוא רצה את הארטסון מחוץ למועדון, והכותרות הגיעו לכל עיתון בממלכה. זו היתה תקופת תור הזהב שלו באנגליה. אז ברקוביץ' היה אחד הטובים באמת, בכל הפרמייר-ליג.
כשהוא החליט לעבור לסלטיק הסקוטית, כנראה הטעות הגדולה ביותר שעשה, סיר אלכס פרגוסון אמר עליו: "הוא יביא ממד חדש לקבוצה ושאר השחקנים בטח ייהנו ממנו. לא ניסיתי להביא אותו משום שיש לי את יורק, שרינגהאם וסקולס שמשחקים בערך באותו תפקיד. אבל הוא קלאסה, אין בכלל ויכוח."
ברקוביץ' מצא את עצמו כהעברה הכי גדולה בתולדות הכדורגל הסקוטי. ליוויתי אותו בימים הראשונים שלו במועדון, מחנה אימונים בנורבגיה. אוטובוס שלם של עיתונאים חיכה לו לשאלות ותשובות. אף פעם הוא לא היה במעמד כזה. ג'ון בארנס היה אז המנג'ר, תפקידו הראשון כאיש מקצוע, וברקוביץ' היה המטרה הראשונה. הוא התאהב בו עוד כשחקן, כשליברפול התמודדה נגד סאותהמפטון.
"בדיעבד זו היתה טעות," ברקו מודה היום. "אחרי שנתיים נהדרות בווסטהאם רציתי להתקדם. סיימנו במקום החמישי ורק ארבע הגדולות היו מבחינתי אופציה. לא הגיעה אף הצעה וסלטיק פשוט שילשה לי את השכר. לא יכולתי לעמוד בפיתוי. שיחקתי טוב כשהמאמנים נתנו לי אהבה ואמרו "קח את המושכות." בסקוטלנד, אחרי כמה חודשים, פיטרו את בארנס והביאו את מרטין אוניל, שבשבילי הוא בדיוק ההפך. רק נוקשות, טקטיקה, וזה לא בשבילי."
ישבתי ליד טלי, אשתו, בסלטיק פארק, כשהקבוצה אירחה את בורדו בגביע אופ"א. אוניל ייבש את אייל על הספסל והכניס אותו רק באמצע ההארכה. עם כל המתיחות ביניהם, דווקא אז הצרפתים הבקיעו ועלו לשלב הבא.
זו היתה תקופה איומה בקריירה. אוניל הקשוח בקושי אמר לו שלום והירבה להתעלם ממנו. במהלך השבוע המנג'ר שלח אותו להתאמן עם המילואים. ישבתי במרצדס של אייל כשהוא התרוצץ עם ילדים מהנוער. כשזה נגמר הוא הניע ואמר: "בוא נעוף מכאן."
היה נדמה שזה הסוף. מנקודת שפל זו יכולה לבוא רק נפילה. הוא היה מחוסל בכלוב של זהב. רק גרהאם סונס, מי שזכר לו ימים יפים בסאותהמפטון, סחב אותו לבלקבורן, אז בליגת המשנה. התקשרתי אליו יום אחרי שהקבוצה הבטיחה את העלייה. הוא בקושי יכול היה לדבר. היה צריך להחזיר מהמסיבה את הילדים דמיאן דאף ודייויד דאן, שחגגו כל הלילה. לו זו היתה חגיגה אחרת. חזרה ליכולתו האמיתית.
"התשוקה והאהבה למשחק הובילו אותי לאורך כל הקריירה," הוא מספר. "אני מנסה להחדיר את זה בבית הספר שלי בנשר. לפני הכישרון והעבודה הקשה, שחקן, מהרגע שהוא מתעורר עד הרגע שהוא הולך לישון, צריך לחשוב על המשחק, אחרת הוא לא יכול להיות בענף. אז התפרקתי כי נתנו לי לשחק."
ברקוביץ' נשאר בליגה השנייה. הוא התלבט, אבל בסוף החליט שמנצ'סטר סיטי הוא מועדון מספיק גדול. הוא לא טעה. מיין רואד היה מלא בכל משחק. הקשר הישראלי הכיר אז בן זוג מוכשר, עלי בנארביה האלג'יראי, ובחוד עמד לו חלוץ גמלוני בשם שון גואטר, שתודות למשלוחים הקבועים לא הפסיק להבקיע.
באותה עונה נבחרו עשרת השערים הגדולים. לברקוביץ' היו שניים ברשימה. בגביע, נגד איפסוויץ,' בנארביה הכין מכדור קרן וברקו, בוולה מ-16 מטר, הכניס את הכדור לחיבורים. נגד נוריץ' הוא לקח כדור מקו האמצע, עבר חצי קבוצה והבקיע.
סיטי עלתה ליגה, הביאה את אנלקה. הניצחון שלה בדרבי, 1:3 על יונייטד, נחשב לאחד מעשרת הדרבים הגדולים בתולדות העיר, בחירת רשת "סקיי." ברקוביץ' היה אז המצטיין. האוהדים היו משוגעים עליו. כל ירידה לקניון היתה מלווה בעדת מעריצים. פעם הוא ירד במעלית וניגש אליו בחור רזה שאמר: "אני מאוד אוהב את המשחק שלך." ברקו אמר תודה ושאל מי המאושר, הבחור הזדהה כליאם גלאגר, סולן להקת אואזיס, אחת הגדולות בעולם.
"אין לי ספק שבווסטהאם ובמנצ'סטר סיטי היו לי את השנים הכי יפות באנגליה," הוא קובע. "אבל בסיטי נהניתי בטירוף, הייתי שם הכוכב במלוא מובן המילה. בווסטהאם היו עוד, כמו למפארד ופרדיננד, אבל במיין רואד הייתי במרכז."
כמה ימים לפני שמכבי חיפה הגיעה לאולד טראפורד, לפגישה עם מנצ'סטר יונייטד בליגת האלופות, ברקוביץ' אירח במיין רואד את בלקבורן. נגמר .2:2 הוא נבחר למצטיין וקיבל עוד בקבוק שמפניה לאוסף. בדרך לתא שלו ביציע, על הדשא, הלך לידנו איזה טירון שרק עכשיו השתלב בבוגרים. ברקו עקץ אותו מדי פעם ואז שלח צעקה לאחד שישב במתחם המכובדים: "אל תדאג, יש לו את זה." ההוא למעלה היה איאן רייט האגדי. הנער על הדשא היה שון רייט פיליפס, שעשה את צעדיו הראשונים.
ברקוביץ' יכול היה לגמור את הקריירה בסיטי, אבל המזג החם והדומיננטיות עשו את שלהם. הוא הסתכסך עם המנג'ר קווין קיגאן וסיים את דרכו. רדנאפ לקח אותו לפורטסמות. במונחים של אנגליה, פורטסמות היא באמת חור, בטח לעומת לונדון ומנצ'סטר. עיר צווארון כחול, נטולת זוהר. האצטדיון שלה, פראטון פארק, הוא הכי ישן וקטן.
כשברקו הגיע לאימון הראשון הוא היה בהלם. רחוק שנות אור מהפאר שהיה לו בסיטי. ישבנו במלון, ערב המשחק הראשון, שאיכשהו זימן מפגש עם מנצ'סטר סיטי שבדיוק זרקה אותו. "אני מת שתתקע אותם," אביו, זאב, ביקש ממנו. "אני רוצה נקמה, אתה יודע מה זה יעשה לקריירה שלך."? אייל דרש ממנו להנמיך ווליום: "עזוב, עזוב, זה לא יעשה כלום. חבל שהמשחק הזה לא בא עוד שבועיים. אני לא יודע באיזה כושר אני נמצא."
ברקוביץ' רקד למחרת על הדשא עד שגמר את הדלק בדקה ה-.70 פורטסמות ניצחה 2:4 וזה נתן לו את האות לכסח את קיגאן בסיום. אלה למעשה היו גם האקורדים האחרונים בקריירה המפוארת של השחקן שהכניס לניוטרל ועבר למכבי ת"א.
"אני לא מצטער על שום דבר שעברתי," ברקוביץ' קובע. "זו היתה קריירה ענקית וצריך לזכור שהיו עוד ישראלים שהצליחו. בניון שעושה קריירה נפלאה, רביבו, רוזנטל שזכה באליפות, אוחנה במחזיקות גביע. מכיוון שהרמה ירדה פלאים כל שחקן שיוצא מכאן, אפילו לבלגיה וליוון, זה עדיף."
מה אנגליה עשתה לך?
"אין ספק שהיא שיפרה את איכות המשחק, אבל את האהבה קיבלתי פה, בישראל, אצל אבא שלי ובמכבי חיפה. ואם תיקח את כל ההישגים, אין כמו הנבחרת. זה המקום שהכי אהבתי. ההמנון, הדגל ואצטדיון ר"ג עשו לי הרבה יותר."
אבל שם נותנים לך כבוד.
"הגיע הזמן שגם בארץ יעשו בחירות כאלה. מי שלא זוכר את העבר לא יהיה לו עתיד. עשרת השוערים, עשרת הקשרים. הרבה אנשים היו רוצים שיזכרו אותם על מה שהם עשו לפני 20-30 שנה."
יש לך מצב רוח טוב.
"גאווה גדולה. רגע עצום בחיים."
כשחקן בטח היית אומר שמקום עשירי קטן עליך. מינימום בשלישייה.
"הלו, יש עוד עשרה שחקנים לפחות שמגיע להם להיות. סקולס, למשל. אמרו שאני היחיד, לא מארבע הגדולות, שהגיע לשם, אז שעוד יהיו לי טענות."?
מה הבחירה הבאה?
"אני מקווה שאת הילדים שלי יבחרו למקומות תשיעי ושמיני. זה החלום הגדול שנותר לי."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם