ראשי » ספורט » כדורסל » כדורסל ישראלי

מארבע ארצות עד קריית שאול: תחנות בחייו של מוני פנאן

המשפחה המכביסטית, הלימודים בגרץ, הסכסוך עם ההנהלה בקבוצת הכדורגל, המעבר לכדורסל, העסקים בעיר, המנות הקבועות ב"קימל", הדירה שסיים בה את חייו והמסעדה שכבר לא יפתח. מוני פנאן היה לא רק מכביסט מושבע אלא גם תל-אביבי שורשי. שמונה תחנות בחייו

מכבי ת"א. הצירוף הזה הוא כל כולו מוני פנאן. החלק של "מכבי" ברור: לפנאן זרם בעורקים דם צהוב. זה לא היה משנה לו אם זה כדורגל, כדורסל או דוקים, אומרים חבריו, העיקר שיהיה מכבי. אבל עוד לפני שפנאן היה מכביסט -  ואולי לא לפני, אבל במקביל -  הוא היה גם תל-אביבי.

בעיר הזו נולד, למד, התבגר, עבד, הרוויח, הפסיד, הקים משפחה, זכה באליפויות, התרגש, מחה דמעה, מצא את מותו וברגבי אדמתה נקבר. "זמן תל אביב" יצא למסע אחר ההיסטוריה התל-אביבית של המנהל המיתולוגי, ואחר החלקים הידועים פחות בחייו.

שמעון (מוני) פנאן נולד ב-11 במאי 1946 לשלמה ועדה פנאן, שעלו לארץ רק כמה שנים קודם לכן מסוריה. הוא היה הבן הצעיר במשפחה, אח לשלושה אחים ולארבע אחיות מבוגרים ממנו. אביו של פנאן היה איש עסקים וסוחר שהתפרנס מעסקאות שעשה בחו"ל, ולהבדיל ממה שנהוג לספר, לא סבלה המשפחה ברוכת הילדים ממצוקה כלכלית.

"לא היה צפוף בבית ולא היינו מסכנים", נזכרת יהודית עצמון (71), אחותו של פנאן. "גרנו בדירת גג עם שלושה חדרים ענקיים וחיינו טוב. אני אפילו זוכרת שעד שנת 1948 היינו נוסעים בכל שנה לנופש בלבנון".

אבי משפחת

פנאן נפטר בעקבות אירוע מוחי בשנת 1956, כשמוני היה רק בן עשר, והמשפחה נאלצה להתרגל למציאות חדשה. "מוני היה ילד של אבא, והוא לא כל כך הבין בזמנו את המשמעות של מותו", מספרת עצמון. "הוא קלט שפתאום אין אבא ושבעקבות כך היו שינויים בבית, אבל אבא היה חולה כבר שש שנים לפני שהוא נפטר, ובכל הזמן הזה, וגם אחרי שהוא נפטר, האחים הגדולים תמכו ועזרו בבית, הם היו ילדים נהדרים. מוני כיבד מאוד את אימא. אני הייתי קשורה אליו מאוד בילדות, וכשנישאתי ויצאתי מהבית, כשהוא היה בן 15, הוא תמיד היה בא לבקר אצלי".

"היה קשה מאוד אחרי שאבא נפטר", נזכרת רותי מולכו (69), אחות נוספת. "כולנו היינו צעירים מאוד, ומוני היה בן הטיפוחים שלו, אני זוכרת עדיין את התמונה שאבא מחזיק את מוני בידיים. אבל גם אחרי שאבא נפטר הסתדרנו. כולנו עבדנו ומצוקה לא הייתה בבית. המשכנו לחיות יפה, אפילו שאבא לא השאיר הרבה כסף".

את האהבה לספורט ולמכבי בפרט ינק פנאן מבית אביו, שהיה ספורטאי ואף צעד עם דגל המדינה באחת מתחרויות המכבייה. "כולנו אנשי מכבי", אומרת עצמון. כילד נהג פנאן לשחק כדורגל מדי יום שישי, וכמו ילדים רבים בני גילו, הלימודים בבית הספר נס ציונה (שהיום נקרא בית ספר גרץ) בעיר לא היו בראש מעייניו.

"היו קוראים לי מהשיעור, והייתי באה יושבת אתו בכיתה כי הוא לא אהב ללמוד", מספרת מולכו. "הוא היה ילד שובב מאוד". לדברי האחיות, מערכת היחסים של פנאן עם משרד החינוך הסתיימה כשהוא סיים את לימודיו בכיתה ח'.

באותם ימים, כשאמצעי התקשורת היו דלים, החברויות המשמעותיות היו אלה שנוצרו בשכונה. זאב קליין, שגר אז בבניין סמוך לבית משפחת פנאן, נזכר: "אני צעיר ממנו בשנה וחצי-שנתיים, אבל היינו חברים בשכונה, ואני זוכר שהיינו הולכים לכדורגל ולסרטים כי אז הרי לא הייתה טלוויזיה. הוא והמשפחה שלו היו אנשי מכבי, וגם אני הייתי שרוף על מכבי, ומי יודע, אם לא הייתי מתחתן אולי הייתי כמוהו".

אגב, באותה שכונה בדיוק, במרחק כמה בניינים מבית משפחת פנאן, גרה באותם ימים משפחת גולדנברג, שבנה דוד, לימים דודו טופז, היה בן גילו של פנאן.

עוד כשהיה פנאן ילד התגלו בו התכונות שזיכו אותו יותר מאוחר בתואר "האבא של השחקנים" במכבי. "הוא אהב מאוד לעזור", מספרת עצמון. "הוא היה תמיד מוקף חברים, ושני חברי הילדות הכי טובים שלו היו חבר אילם וחבר משותק, שמוני היה חייב שהוא יגיע אתו לכל מקום. הוא פשוט היה שם אותו בעגלה ומושך אותו".

"הם היו חברים בלב ובנפש", מוסיפה מולכו. "הוא אסף תמיד את הילדים שההורים שלהם לא נתנו להם מספיק תשומת לב. אני זוכרת שהוא היה מביא אותם לבית שלנו לארוחת צהריים, ופעם הוא אפילו הביא ילד, וביקש שהוא יגור אצלנו".

עוד לפני בלומפילד היה אצטדיון המכבייה מגרשה הביתי של מכבי תל אביב, ופנאן הצעיר מצא את עצמו מבלה שעות רבות במקום בעקבות אחיו הגדול חביב ז"ל, שהיה מנהל מחלקת הכדורגל של מכבי תל אביב. "הכרתי אותו בהתחלה כאח של היושב ראש", מספר צביקה רוזן, משחקני הכדורגל הבולטים של מכבי תל אביב באותן שנים. "הם היו כמו אב ובן כי פער הגילים ביניהם היה גדול, ואני הכרתי את מוני כמעט כילד".

גם משחקי הכדורגל של הקבוצה, שנערכו במגרש, היו מוקד משיכה עבור פנאן."יום אחד, כשהוא היה בצבא, הלכנו לאצטדיון המכבייה לראות משחק", נזכר חברו מהשכונה זאב קליין. "בדרך למשחק התחילו לרדוף אחריו שוטרים צבאיים, אני אפילו לא זוכר מה הייתה הסיבה לכך, אם מפני שברח מהצבא כדי לראות את המשחק או שאולי הוא לא היה במדים תקינים, אבל הם פשוט התחילו לרדוף אחריו".

לימים, לאחר שהשתחרר פנאן משירותו הצבאי בחיל האוויר כאפסנאי בבסיס שדה דב, הוא התמנה למנהל קבוצת נוער במכבי תל אביב בכדורגל, וכבר אז בלט סגנון הניהול הייחודי שלו. "הוא היה אדם מקסים ומלא נתינה", מספר אברהם מלצמן, היום מבעלי מסעדת "206" ואז מאמן הקבוצה.

"הוא דאג שחדר ההלבשה והתלבושות של קבוצת הנוער שאימנתי יהיו טובים לא פחות מאלה של הקבוצה הבוגרת. הוא ידע על כל בעיה שיש לכל אחד מהשחקנים, וזה אפיין אותו לכל אורך הדרך".

"אני זוכר שהיינו מתאמנים באצטדיון המכבייה והיינו רואים את מוני רודה בילדים האלה", מוסיף צביקה רוזן. "כשחקני כדורגל, אני וגיורא שפיגל היינו מסתכלים בו במעין הערצה, היינו רואים איך הוא מנהל את קבוצת הילדים, וממש באותה הדרך הוא עשה את זה אחר כך עם כל אותם שחקנים ענקיים".

אחד השחקנים, שהחל את דרכו בקבוצת הנוער, הוא אורי סלימאן, שזוכר עד היום את המנהל פנאן: "הוא היה יוצא דופן, לא כמו כל המנהלים. הוא לקח את החבר'ה לחסותו, סידר להם עבודה ונתן להם כסף מהכיס שלו. תמיד הוא היה לארג' ומסודר. בשבילי מוני היה כמו אלוהים. הוא דאג לי לעבודה בחברת עמילות המכס של אח שלו. הוא היה בוס טוב, שידע גם לצעוק אם עשיתי משהו לא כמו שצריך. הוא איש חם, אבל לא מוותר, ואם מרגיזים אותו, הוא לא שוכח ולא סולח מהר".
 
ציון הלוי, שהיה כדורגלן בקבוצת הנוער באותה תקופה, זוכר שבינו ובין פנאן נרקם קשר אישי, הרבה יותר מיחסי שחקן-מנהל: "הייתי בן בית אצל אימא שלו, הייתי בא חופשי אליו הביתה. בדיעבד, אחרי שהתחתנתי, אימא שלו סיפרה לי פעם שהוא היה מתייעץ אתה איך לעזור לי. כאחד שגדל ללא הורים שמורה לו פינה גדולה בלב שלי".

"מהיום הראשון זה היה כאילו הבן אדם הגיע לייעוד של החיים שלו", מספר מיכאל קמפ, מנהל קבוצת נוער מקבילה. "הוא עשה את זה באהבה ובמסירות, וגם כשהוא הרוויח גרוש וחצי הוא היה נותן מתוך זה גרוש לאנשים נזקקים. הייתה לו כימיה לא נורמלית עם הילדים בקבוצה, וכמו שהוא עשה יותר מאוחר בשביל שאראס ופארקר, הוא עשה בשבילם".

את קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א עזב פנאן בתחילת שנות השבעים. לפי עדויותיהם של הלוי וקמפ, לוותה העזיבה בטונים צורמים, כמו פרישתו מניהול קבוצת הכדורסל שלושים שנה מאוחר יותר. "היה סכסוך עם ההנהלה", מספר קמפ, "הם העבירו שחקנים מהקבוצות של מוני ושלי לרמת עמידר בלי להתחשב בדעתנו, ואז החלטנו שאנחנו לא ממשיכים לעבוד ככה ופרשנו".

"לא נתנו לו להתקדם בכדורגל", מספר הלוי. "הוא עזב כשאני הייתי בקבוצת הנוער כי לא נתנו לו להתקדם ולעשות מה שהוא רצה, ואחרי שהוא עזב הקבוצה התפרקה. כנראה האנשים הטובים תמיד הולכים". עזיבתו את קבוצת הכדורגל סללה את דרכו של פנאן לפעילות למען קבוצת הכדורסל של מכבי, בתחילה כאוהד ושנים לאחר מכן -  כמנהל.

"הוא התחיל להיות אוהד של קבוצת הכדורסל", מספר קמפ. "ובשלב מסוים הוא התחיל לעזור שם בדברים שאולי לאנשים אחרים קשים יותר. בחנות שלו ושל אחיו ברחוב צ'לנוב נעשתה הפגישה הראשונה עם דורון ג'מצ'י, אז הם אמרו לו לבוא לשחק במכבי".

עם השנים נכנס פנאן עמוק יותר לענייני קבוצת הכדורסל של מכבי, עד שבשנת 1986 מונה לחבר הנהלה, ובשנת 1992 מונה למנהל הקבוצה במקום שמלוק מחרובסקי. כמו שכבר נכתב רבות בעבר, ובוודאי השבוע, לא ידעה מסירותו לשחקנים ולקבוצה שובע. הוא נהג להגיע להיכל שעתיים לפני כל משחק, ולקח אישית כל ניצחון או הפסד.

 
"בכל פעם חשבתי שהוא יתמוטט", מספר כדורסלן העבר וילי סימס, ששיחק במדי מכבי חמש עונות. "הוא היה תמיד מתוח במשחקים, וכל הזמן אמרנו שהוא עוד יקבל התקף לב. שמעון מזרחי היה קול, אבל מוני היה זז, מדבר עם השחקנים ומתלהב. הוא היה אומר לנו לא להיות לחוצים, אבל בן אדם, מי שמדבר על לחץ. הכול היה עסק במכבי, והתפקיד של מוני היה לדאוג לשחקנים הזרים -  שהם ייהנו, יכייפו, לא יזדקקו לשום דבר וששום דבר לא יהיה על ראשם כשהם משחקים באירופה".

"הרבה פעמים אומרים שהוא היה קורא לכולם 'הילדים שלי', אבל בעצם הוא היה קורא לכולם התינוקות שלי. הכול היה 'מיי בייבי', כולם היו 'מיי בייבי'. הוא התייחס לכולם אותו דבר, לכן כולם אהבו אותו".

גם כשהפך פנאן למנהל הקבוצה הוא נשאר -  לפני הכול -  אחד האוהדים הגדולים שלה. "מוני בא מהיציע", מספר אילן "השועל" סרף, מוותיקי אוהדי מכבי ת"א. "מוני בטבע שלו היה צריך להיוולד ג'ינג'י. אם הקבוצה מובילה 0:5 בכדורגל, זה לא היה מספיק לו".

"במשחקים צמודים, כשהוא היה מנהל, היינו צועקים לו תמיד 'מוני, מה עם הנקודות', והוא ישר היה עושה תנועות ידיים של מסוק קרב עד שגם אוהד, שהיה חצי רדום, היה מתעורר. אנחנו הרגשנו שיש לנו נציג על הפרקט, מוני ייצג את כל האוהדים. אין משוגע יותר ממוני. הוא כל הזמן היה ככה, וזה לא השתנה, הוא ילד שלא התבגר מעולם".

"השועל" מספר כי כל שנותיו של פנאן כמנהל הקבוצה הוא המשיך בקשר החם עם האוהדים ביציע: "אני זוכר משחק של הקבוצה באיסטנבול, כמה ימים אחרי הפסד כואב מאוד לרמת גן, שבעקבותיו פוטר עודד קטש. הייתה אז טמפרטורה של מינוס ארבע מעלות, והייתה התראה על פעילות מחתרתית.

היינו כמה אוהדים במלון זול, ופתאום קיבלתי שיחת טלפון ממוני. 'תיקחו את הדברים שלכם, ותבואו למלון של הקבוצה', הוא אמר לי. הוא ממש התעצבן, קיבל קריזה שאנחנו לא אתם. אחרי זה הגענו לאימון, וחילקנו לשחקנים פרחים צהובים, ומוני התרגש עד דמעות. הוא אמר: 'אלה האוהדים שהגיעו גם אחרי ההפסד, האנשים היקרים מהיציע', אבל אנחנו נסענו לשם פשוט כי זו דרך החיים שלנו, שהייתה גם דרך החיים של מוני".

לצד הקריירה במכבי ניהל פנאן כמה עסקים במשך השנים. "מיום שהוא נולד הוא איש עסקים", אומרת אחותו רותי. עם אחיו ברטי הוא ניהל עסק לגלגלי שיניים ברחוב צ'לנוב, שם כאמור נערכו פגישות רבות של אנשי מכבי. שנים רבות הוא עבד בחברת עמילות המכס "שילוח" לצד אחיו חביב.

בין היתר הוא עסק ביבוא שעוני יוקרה, ובשנים האחרונות עבד בחברת "יושר", שמשרדיה היו ברחוב הר סיני 2 והיא עסקה בנכיון צ'קים ובמתן הלוואות, אבל כיום החברה רשומה כמחוקה ברשם החברות, ובטלפון שלה לא עונים.

כל העסקים הללו אפשרו לו לתחזק את התחביב היקר שלו -  מכבי ת"א. עד לא מזמן הוא אף החזיק מניות בקבוצה, בסדר גודל של חמישה אחוזים וחצי, במסגרת "קבוצת ניוקו", שבראשות שמעון מזרחי. השבוע, לאחר התאבדותו של פנאן, התברר כי העסק המרכזי שלו היה בנק ההשקעות הפרטי שהפעיל, שהשקיעו בו וגם נפלו דמויות בכירות בעולם הכדורסל הישראלי, ועליו דובר ועוד ידובר רבות.

שרון ומוני פנאן נישאו בשנת 1977, ולהם שני ילדים: רגב, כדורסלן לשעבר במכבי תל אביב והיום מאמן כושר בבני השרון, ולירון, לשעבר אחראית קשר קהילה ויחסי ציבור במכבי. המשפחה עברה לדירת הפנטהאוז המאובזרת שברמת אביב בשנת 1992, אך בתקופה האחרונה, לאחר פרדת בני הזוג, התגורר פנאן בדירה לבדו, ושם, בחדר השירותים של הדירה, גם בחר לסיים את חייו. גם רגב ולירון, ילדיו של פנאן, התחנכו בעיר וסיימו את לימודיהם בבית הספר עירוני ד' ברחוב יהודה המכבי.

פנאן אהב את החיים הטובים, ונהג לאכול במסעדות בתדירות גבוהה. בין הפייבוריטיות שלו אפשר לציין את המסעדות "קלואליס", "קימל" ו-"206", מעוז קבוצת מכבי ת"א בכדורסל. "הקבוצה הייתה בקביעות מגיעה לאכול פה אחרי כל משחק", מספר אברהם מלצמן, מבעלי המסעדה.

"אבל מוני פחות היה מגיע עם הקבוצה כי הוא לא אהב את החגיגות. אחרי משחקים הוא היה יושב לבד או עם משפחתו, והוא היה מגיע רק אחרי הישגים גדולים. מה שכן, בימי שישי הוא היה יושב בקביעות במסעדת הדגים".

 
"מוני אהב מאוד לאכול במסעדה שלנו", מספרת אורית בן אדרת ממסעדת "קימל". "הוא היה מגיע הרבה עם המשפחה, והייתה לו מנה קבועה -  פילה דג דניס עם שמן זית, שום ולימון. הוא שמר על כולסטרול, אז הוא אהב דברים קלים כמו קרפצ'יו של סלמון. מוני היה מדויק מאוד, בן אדם של פרטים, והוא ידע בדיוק איך הוא אוהב את האוכל שלו. הוא גם היה דייקן מאוד, אם הוא היה מזמין מקום ומישהו היה מאחר לו, זה היה מקפיץ אותו".

כמו במקרים אחרים, גם ההיכרות של בן אדרת עם פנאן הפכה לחברות קרובה: "זה אולי יישמע כמו קלישאה, אבל אני חושבת שאחד הדברים שהכי ייצגו אותו הוא רוחב הלב. הבן שלי משחק כדורסל במכבי ת"א, ולא מזמן הייתה לו בעיה בברך. מוני ישר ביקש מרפי וירשובסקי, הפיזיותרפיסט של הקבוצה, שיעשה טובה ויסתכל על הבן שלי. זה סוג הדברים הקטנים שאת יודעת שהוא יעזור לך בהם".

"הוא אכל רק בחוץ", מספר איציק המל, מסעדן ("קיוטו", "מסה") ואחד מחבריו הטובים של פנאן. "אין דבר כזה שהוא מבשל לעצמו משהו בבית, וגם כשהוא בבית הוא היה מזמין אוכל. עד שבוע שעבר פעמיים בשבוע הייתי שולח לו מ"גוסטו" פיצה פונגי וסלט קפרזה".

"עם זאת, כמה שהוא אהב מסעדות יוקרה, בסופו של דבר הוא הכי אהב את האוכל החלבי, הסורי, שזה האוכל שהוא גדל עליו. לא מזמן הוא הודיע לנו שהוא מתכוון להזמין בשלנית שמכינה אוכל סורי, והוא קבע אתנו שבעוד שבועיים עושים אצלו על הגג ארוחה חלבית".

\
העסק הבא של פנאן ייפתח בעוד כשבועיים, אבל בלעדיו. מסעדת "אמיצ'י", "חברים" באיטלקית, אמורה הייתה להיות המסעדה של שני החברים הטובים פנאן ואיציק המל וכן של שותף נוסף. "אנחנו מכירים כבר כמה שנים", מספר המל.

"אני כבר לא זוכר מאיפה -  מהכדורסל או מהמסעדות. כבר לפני שנים מוני אמר לי שהוא רוצה להיות שותף במסעדה הבאה שאפתח, ואני הבטחתי לו שכך יהיה, אבל זה לא היה בתכנון במשך הרבה זמן. כשזה סוף-סוף קרה הוא אמר לי: 'איציק, אני אחריך, תעשה מה שאתה רוצה במסעדה, אני אבלה שם ואביא את האנשים'".

השבוע, כשהשתנתה המציאות, ועמה השתנו התכניות, החליט המל לפתוח את המסעדה במועד, אך לדאוג להנצחת חברו הטוב: "דיברתי עם השף של המקום ערן שטרוימן על מנה, שתיקרא 'פנאנוליני'. נחשוב על המאכל הכי אהוב עליו, ונעשה על זה אינטרפטציה".

ביום שני השבוע, בשעות הבוקר, נמצא מוני פנאן תלוי בדירתו שברמת אביב. הוא לא השאיר אחריו מכתב התאבדות שיסביר את המניע למעשה, אך שעות לאחר שנודע דבר מותו החלו לדלוף ידיעות על הסתבכויות כלכליות וחובות ענקיים שהותיר אחריו.

רבים מבכירי עולם הכדורסל הישראלי הגיעו השבוע לבית העלמין קריית שאול בצפון תל אביב, שם הסתיים מסעו של האיש הקטן עם הלב הרחב שדאג לכולם, אבל בחר לסיים את חייו ולקחת איתו עוד סוד לקבר.

בהכנת הכתבה סייע רועי רובינשטיין

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...