איך אתם מחכים לזה
בשבת הקרובה זה יוצא לדרך. תהיו בטוחים שנקטר, שנתלונן, שנקלל, שנבטיח לא לבוא יותר. ושנספור, כמו מכורים עלובים, את הדקות עד שיגיע כבר המחזור הבא. מחר במעריב, מוסף פתיחת עונה מיוחד ואינטראקטיבי
העניין הוא שמרוב שהתרגלנו, כבר למדנו לאהוב. כי עם כל הכבוד לרעיונות המפעמים במוחו הקודח של השר סילבן שלום, לאף אחד לא באמת מתחשק ש"בלאדי סאנדיי" יהפוך ל"מאניק מאנדיי". ומאחר שבמערב - ובינתיים ישראל היא חלק ממנו - אוכלוסיית הנשים היא רוב, הרי שגם ליולי יש יתרונות. והכדורגל הישראלי? ובכן, נוח לבכות עליו, לקלל אותו ולקוות שהענף כולו יילך בדרכו של גביע ליליאן. מצד שני, וכאן אין מנוס מכנות אמיצה, מה היינו עושים בלעדיו?
איך היו נראים החיים שלנו בלי המשפט הגאוני: "על הפיקוח הטכני משה ספוז'ניקוב"? איזה עולם ערכים היה לנו בלי יציאה כמו "על אפכם וחמתכם נעלה למונדיאל"? איזה ידע גיאוגרפי וגיאולוגי היה לנו לולא ראינו מקרוב את המגרשים באשדוד, בנתניה, בב"ש ובאורווה?
איזה רקע תרבותי דל היה לנו אם לא היינו מתוודעים לשמות אקלקטיים כמו "איצ'ה", "פרוספר", "דוביד", "פרצלינה", "מישקה" ו"שטרן חלובה"? וכמובן, איזו הבנה בכדורגל היתה לנו אם לא היינו למדים, במשך עשרות שנים - ממשחקים מוקדמים בחום של 12 בצהריים בבלומפילד (שמשון נגד הכח) ועד משחקי נבחרת חשובים במיוחד (5-0 לדנמרק) - איך לא משחקים את המשחק הפשוט הזה?
הרי אנחנו מתים על כל רגע שהתופעה ההזויה הזו, כדורגל ישראלי, מוכנה לתת לנו בחסדיה הרבים. מתים על הידיעות הקטנות בעיתון ("הפועל ר"ג: במהלך האימון פרץ שועל לכר הדשא וניסה לנשוך את אבי ברשצקי"); ועל הכותרות הגדולות וההגיוניות ("מילאן לציון צמח: 'בוא לחתום ללא מבחנים'"); משוגעים על השחקנים המובילים שלנו ("זה משחק על שש נקודות");
ועל השגרירים שלנו באירופה ("תליתי בחדר ההלבשה תמונה של הרב מאמו"); חולים על בעלי הקבוצות הצנועים ("בלעדיי, בני יהודה לא היתה קיימת") ועל אלה שגבה לבבם ("בלעדיי, בני יהודה לא היתה קיימת"); שרופים על הפרשנים שהותירו חותם ("אכן, עמית, קר הערב בטדי") ועל אלה שהתמקצעו בתחום ("שים לב לפרשר שמבצעת סכנין על המידפילדרס של עכו").
מול החבר'ה, גם אלה של היציע, כולנו גיבורים. מעקמים את האף, מתלוננים על הרמה, על השיפוט, על האווירה, על מה לא. בצדק, אגב. אבל מה לנו כי נלין, אם כולנו חוזרים הביתה בסוף כל מוצ"ש ופותחים שבוע שלם שכולו התעסקות באותה קבוצה שינקה את נעורינו לבלי שוב. באותו אוסף ערסים שקובע את מצב הרוח שלנו לששת ימי המעשה. באותם רגעים שבהם הכדור פגש את הקורה מהצד הלא נכון שלה.
ואנחנו - כל מי שאוחז בידיו את המוסף הזה - לגמרי שם. נכון, המאה ה־21 כבר כאן, ואפשר לראות כל משחק חלומי שיש לבונדסליגה להציע בימים שאין בהם פרמייר־ליג. ואפשר לשמוע ברדיו בזמן שרואים אותם בטלוויזיה. ואפשר ללכת עם האייפון למגרש, לבדוק מיילים ולטנף בסטטוסים בפייסבוק תוך כדי המשחק. אפשר הכל.
אבל כולנו רצנו ללוח המשחקים כדי לבדוק מתי הקבוצה שלנו מארחת את היריבה השנואה עליה. וכולנו נשב בתחנת הטוטו הקבועה ונדע מה לשים על הפועל חיפה נגד מכבי נתניה. וכולנו יודעים איזה שופט אנחנו לא רוצים מול הקבוצה הזו והזו. ולכולנו יש את המקום הקבוע ביציע האורחים באשדוד, וכולנו מחכים כבר לנסיעה לטדי, וכולנו בודקים מדי שבת באחת בצהריים מה עשה הנוער.
אז כן, בשבת הקרובה זה יוצא לדרך. גן העדן שהוא גם הגיהנום. תהיו בטוחים שנקטר, שנשנא, שנתלונן, שנעקם את האף, שנבטיח לא לבוא יותר, שנקלל ביציע (ובבית. וברכב), ששוב נצקצק ונגיד "השישית בטיבה באירופה, עאלק". אה, ושנספור, כמו מכורים עלובים, את הדקות עד שיגיע כבר המחזור הבא.
מוסף אינטראקטיבי
לאורך המוסף פזורים ברקודים המכילים קישורים, באמצעותם תוכלו לראות את קטעי וידאו הקשורים לקבוצות ולשחקנים, ישירות במכשיר הסמארטפון שלכם.
כל שעליכם לעשות הוא להוריד את אפליקציית ה-QR Reader לסמארטפון שלכם,
להתקין אותה ולסרוק את קוביות הקישור. עקבו אחרי שלושת השלבים ואתם מוכנים לצאת לדרך, רק אל תתלהבו יותר מדי מהמספרת של ערן זהבי או ממשחק האליפות של מכבי ת"א ב-2003.
להורדת האפליקציה:
אייפון
אנדרואיד
נוקיה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם