המרוץ למיליון: אלון דאי חולם פורמולה
כשאלון דאי עוצם עיניים, הוא רואה את עצמו מזנק מהפול פוזישן, קורע את המסלול עם 750 כוחות סוס ומסיים על הפודיום. אייל לוי יצא לסוף שבוע מטורף איתו ועם אביו התומך, אבי, במטרה להגשים את החלום ולהפוך לנהג פורמולה 1. איך היה? התחיל קשה, אבל יש סוף אופטימי
לאבי ומגי דאי יש ארבעה בנים: ארז, הבכור, בן 34. גל בן ה-31, ששימש בעבר כמנכ"ל משרד המדע התרבות והספורט. רותם, בן ה-27, ואלון בן ה-19, בן הזקונים שחלומו הגדול תמיד היה להיות נהג מרוצים מקצועי.
מגיל תשע החדר של אלון מוקף במכוניות ופוסטרים של נהגי על. בגיל עשר הוריו לקחו אותו ליום כיף על קרטינג. למתנת בר מצווה, האב כבר קנה לבנו קרטינג מקצועי והבן ניצח נהגים בני 20, קנה שם של אחד הטובים בארץ.
בגיל 15 וחצי, על המסלול בהונגריה, אלון השיג רישיון כנהג מרוצים. ילדון צעיר, אבל כמו שאמרנו, אין חלום שאבי דאי לא מסוגל להגשים. "זו לא הייתה השאיפה שלי", מדגיש האב. "תמיד זרמתי לפי הילדים.
ארז, בצעירותו, התעסק בטיסנים. אז זה לקום בשבת בבוקר ולהתרוצץ בין המסלולים. גל היה כדורגלן בנערים של אשדוד, לקחתי אותו מחור לחור. אלון, למזלי או לא למזלי, בחר בפעילות מאוד יקרה, אבל אתה רואה שאני זורם כל עוד יש לי את האפשרות לממן".
אבי , בנו של פועל בנמל אשדוד, בנה את עצמו בעשר אצבעות. הוא בעליה של חברת "סקרים", המתמחה בקידוחים ושולטת באזור הדרום. מחזיק ציוד יקר, עשרות עובדים. איש אמיד, אבל לא טייקון.
מהון להון, אלון תפס כיוון בקריירה והתחבר לפני שלוש שנים עם איתן צדיקולוב, ישראלי המתגורר בהונג קונג וחובב מכוניות מהירות. צדיקולוב הציע לאלון להגיע לאסיה, סיפר שמתפתחת שם תרבות מרוצים, אפשרות להכניס רגל.
מדובר במכוניות שנראות כמו הדבר האמיתי, רק יותר חלשות בכוחן. בגיל 17 וחצי זכה אלון בתואר היוקרתי של אלוף אסיה. מנהל הקבוצה שבמסגרתה התחרה, בחור איטלקי, אמר שאם הוא מעוניין לקפוץ מדרגה שינסה באירופה, שם נמצאת דלת הכניסה למרוצי הפורמולה 1.
מאות נהגים מנסים מדי שנה להתחרות על מקום פנוי בפורמולה 1, הספורט היקר והיוקרתי בעולם. מי שמגיע לעמדה מסודר לכל החיים. הנהג הספרדי פרננדו אלונסו מרוויח 40 מיליון דולר בעונה, וגם אם אתה לא ברמתו, תוכל לגמור את החודש בכבוד ועם עודף.
הבעיה היא שהדרך עולה כסף. באירופה יש לא מעט אליפויות שמכשירות את נהגי הדור הבא. כל נהג צריך למצוא לעצמו קבוצה ומאחר שמדובר בעסק יקר ואף אחד לא שש לממן, הנהגים חייבים גב כלכלי חזק.
בעונה שעברה אבי דאי השקיע 350 אלף אירו כדי שאלון יצטרף לקבוצת "פרפורמנס" הבריטית. כעת, כשקנה לעצמו שם, הנהג שייך לקבוצת HS האוסטרית שבעל הבית שלה, מייקל הסקיץ, החליט לעשות למשפחה טובה ולקח רק מאה אלף אירו. אבל מה עם ביטוחים, תיקונים? הכל על הראש של החמולה מאשדוד.
"השקעתי המון", מודה אבי. "אמרתי שכל עוד אני לא יורד ברמת החיים, אין בעיה. אז נכון שאת הכסף הייתי יכול לתת לבנים הגדולים שיקנו דירה, יסגרו משכנתה. כשידעתי שאני הולך להוציא, עשיתי אסיפה משפחתית ואמרתי שיש שתי אפשרויות, או שאני מפסיק ופעמיים בשנה נותן לאלון קצת לנהוג, או שאת הכסף נשקיע במרוצים. הם אפילו לא התלבטו".
אלון , חייל במעמד ספורטאי מצטיין, מתחרה השנה באליפות גרמניה למכוניות פורמולה 3. מקום חמישי בדירוג הכללי מתוך 16 נהגים. מכונית שנראית כמו הכוכבות הגדולות של פורמולה 1, רק עם 250 כוחות סוס לעומת ה-750 המפלצתיות שבהן מתניידים אלונסו וחבריו.
לפני שבועיים הוזמן דאי כנהג אורח לסוף שבוע של מרוצי אליפות אירופה במסלול המפורסם בסילברסטון, אנגליה. לפגוש שם את רוברטו מרהי, הכוכב הספרדי, ואת פליקס רוזנקוויסט, השוודי שצמח איתו מכונית ליד מכונית וזה בענף שאין בו חברויות. או כמו שאלון מספר: "שלום-שלום, ועל האספלט אני לא סופר אף אחד".
מזג אוויר קריר קידם את פנינו כשיצאנו משדה התעופה בלוטון. אבי דאי חייך. שבוע לפני כן, במרוץ בלאוסיטז, גרמניה, היה חום אימים. כמו שאתם מבינים, לא רק שהוא משקיע, הוא גם דואג לא להשאיר את בנו לבד, מלווה אותו כמעט לכל מסלול.
בשדה התעופה הצטרף אלינו פרנק טרובס, שהגיע בטיסה ישירה מגרמניה. טרובס מונה כמה ימים לפני למכונאי הראשי של הקבוצה בהעדרו של ספ סויניאני הוותיק, שנחשב למנוסה בחבורה, אבל מתקשה להסתדר עם הנהגים.
טרובס הוא במקור מגרמניה המזרחית, מעיירה ליד דרזדן. מספרים שבעברו היה גולש מזחלות מצטיין, אבל בשנים האחרונות נחשב למכונאי מבוקש. רץ ממדינה למדינה, עובר בין נהגים. ארבע פעמים השתתף במרוץ המפרך פריז-דקאר, כשאת האחרון הוא זוכר למחצה אחרי שהתעורר בבית החולים עם זעזוע מוח וצוואר חבול.
טרובס ענק, כל יד שלו מזכירה מנוף והאצבעות השחורות מסגירות מיד את עיסוקו. בזמן שאבי הלך לשכור רכב לימים הקרובים, הוא הצית סיגריה והסביר: "לנהוג על מכונית גם קוף יכול. אחרי כמה סיבובים תסיים הקפה שבע שניות אחרי המנצח.
בשביל לקצץ שתי שניות מהזמן תצטרך אלף קילומטר ניסיון, אבל כדי להגיע למרחק סביר מהאלוף, תצטרך תכונה שנולדים איתה. תחשוב שכשנהג מרוץ מגיע לסיבוב, הראש אומר להאט, אבל אם הוא שייך לזן המתאים, הוא ילחץ על הגז".
מסלול המרוצים בסילברסטון נמצא כמאה קילומטר צפונית מלונדון, בלב אזור כפרי. לקח לי כמה שניות להבין גם למה. כשהתקרבנו הופיע רעם מטורף של רעש מנועים. מי שרגיש לווליום חזק מומלץ מאוד שיביא איתו אטמים וישמור מרחק.
פרנק החנה את הרכב מול שורה ארוכה של משאיות מסודרות בקפידה, אין מילימטר של חריגה. כולן נוצצות, מבריקות. כל אחת שייכת לקבוצה אחרת, שבאה להתחרות באותו סוף שבוע.
המשאית של HS היא הכחולה-צהובה שעמדה
מארי, בחורה צרפתייה, נחשבת לזרוע מרכזית בהרכב. תפקידה לנתח את הנתונים שמוציא מחשב הרכב, לעבד אותם ולשפר את ביצועיו של אלון, והכל בעזרתו של המכונאי המסור. עניין של כוונון עדין, מילימטרים ואלפיות שנייה.
אלון ישן באותו זמן ברכב. אבי ביקש לא להעיר אותו והלך לסייע לחבר'ה להקים את פינת הטיפולים. העניין הוא שמרטין, המנהל, הגיע עם בעיה סבוכה. מנהלי המרוץ הבריטים דרשו סוג של רישיון שאין לאלון ובלעדיו לא יוכל להתחרות, אמר.
יום חמישי אחרי הצהריים, לך תמצא מי שיטפל. דאי התקשר ליצחק מילשטיין, נשיא מ.מ.ס.י, נציגת התאחדות המרוצים הבינלאומיים בישראל והיחידה בארץ שרשאית להנפיק רישיונות כאלה. דאי ביקש התערבות. יצחק הסביר שהפקידה שמטפלת נמצאת בטיול בסין. אבי אמר שזה דחוף. אם לא, הלך המרוץ וכל אחד כזה עולה 40 אלף אירו. הנשיא ביקש שלא ידאג, הוא מיד שולח פקס.
בינתיים אלון התעורר. בחור נחמד, רגוע. התנצל שהוא עייף מהנסיעה הארוכה של הבוקר. אביו חייך ואמר שייקח את הזמן, העיקר שיהיה מוכן לדבר האמיתי. "כשמדברים איתי על העלויות של העסק, אני דוחק את הנושא הצדה", הודה אלון יותר מאוחר. "מנסה להתרכז בקריירה, אבל תמיד אני יודע שאם אבא שלי לא היה מאחוריי, לא הייתי מגיע לאף מקום. זו זכות שיש לי אבא כזה".
מארי הציעה לאלון שייצאו לעשות הקפה של המסלול. יום לפני התחרות, הנהגים מבצעים אותה בהליכה איטית כדי לשנן את המבנה, ככה זה כשאתה משייט במהירות של 300 קמ"ש בישורת ולוקח סיבוב כשהמחוג מראה 150. כל סטייה עלולה לפרק את האוטו.
אלה 5.9 קילומטר של אספלט במזג אוויר נפלא ועם הרבה ריח של דשא קצוץ ודשן. מארי התעכבה עם אלון על כל פנייה. דנו באיך לקחת, מהר או לאט, צמוד לצד הפנימי, אולי קצת יותר רחב. איפה לשים גז, היכן להיזהר מהחצץ הטובעני. אלון לא תמיד הסכים, וכפי שהתברר מאוחר יותר זו לא תהיה הפעם האחרונה באותו סוף שבוע.
הלו"ז המנוילן שמארי הגישה לכל אחד מהנוכחים לא הותיר מקום לשאלות. ב-8:45 הקבוצה מגיעה למסלול, חצי שעה לאחר מכן אלון צריך להיות מוכן וב-10:45 אימון ראשון עם המכונית, כהכנה למדידת הזמנים שתיערך בצהריים ותקבע את סדר הזינוק למרוצים, שייפתחו בשבת.
בחדר האוכל פגשנו את יהודה שנער, שהגיע בשעת לילה מאוחרת. שנער נחשב למומחה בעל שם עולמי בתחום הווינריות. עובד באיך לזהות את המנהיג בחבורה ואיך לשפר את התכונה המנצחת. ב-2003 הצטרף לנבחרת הרוגבי של אנגליה ועזר לה לזכות באליפות העולם.
שנער בא להיות עם אלון כדי לראות אם יוכלו לעבוד יחד. יהודה הודה שהעולם הזה חדש לו וביקש לדעת מה עובר על הבחור מתחת לקסדה. אלון סיפר שפעם, בתחילת הקריירה, נעזר בפסיכולוג ספורט מאחר שכל זינוק שלו הסתיים בהתרסקות, עניין של רצון גדול ולחץ אדיר. אחרי הטיפול הזוגי זכה באליפות אסיה.
"אין פחד ממהירות", הנהג הסביר. "אם יש פחד כזה, מקומך לא על המסלול. כנראה שזה אומץ ואהבת האדרנלין. כשנהגתי בקרטינג הייתי מקבל מכה כואבת ולא הרגשתי. רק למחרת גיליתי שכל הגב כחול מחבורות. בקרטינג מכל הדלק נמצא בין הרגליים ולפעמים דלק נשפך וזה שורף ושורף ורק בסיום אתה קולט כמה זה כואב".
בנסיעת המבחן אלון התלונן שהאוטו לא סוחב, ואכן במדידת הזמנים הקטסטרופה הראשונה נרשמה. הזינוק למרוץ שלמחרת נקבע לפי הנהג שמשיג את הסיבוב המהיר ביותר. נותנים לנהגים להשלים 40 דקות של נהיגה, אבל אחרי ההקפה השביעית אלון נכנס לפינת הטיפולים ולא יצא. הרגיש שהגלגל הי מני-אחורי מרקד ונאלץ לסגור על הזמן הגרוע בין המשתתפים ומשמעותו יציאה מהמקום האחרון. מצב רוחו של אבי התערער.
"אף פעם לא קרה שאלון זינק אחרון", האב רתח. "אני לא טיפוס בוטה, אבל אני רומז לאנשים בקבוצה שאני לא מרוצה. שאלתי את מרטין, המנהל, והוא ענה שזו בעיה טכנית. אל תדאג, אני אעשה לו פרצוף".
אלון סירב להסגיר את מה שעובר עליו. פניו המשיכו להיות נינוחות למרות שאבי היה משוכנע שהבחור רועם. עניין של קריירה עומד על כף המאזניים וכל פאשלה יכולה להשפיע על העתיד.
"הקבוצה זה אחד הדברים החשובים", אלון אמר מאוחר יותר. "הם עושים הכל כדי שאנצח, כי אם אני אהיה טוב, להם תהיה עבודה, ואם אכשל, הם יישבו בבית. אני שונא ספורט קבוצתי. אני אוהב מקומות שבהם אתה תלוי בעצמך. כאן אני תלוי בהם ובסוף אתה רואה, דופקים אותי".
אלון נראה לפתע שפוף. אמר שקשה להיכנס לאטרף כשאתה מזנק אחרון, הסיכויים שלך ממילא נמוכים. יהודה ביקש שיתרכז כי שום דבר עוד לא נגמר. "כישרון מובהק או איי-קיו הם לא מתכון להצלחה", הסביר המדריך. "אם אתה למשל כדורגלן, רץ עם כדור ומאבד, מה יחזיר את הכדור, הכישרון? הרגליים. המוח יגיד שאין מצב שהכדור לא יהיה שלי".
רק בערב, אחרי שהצוות סיים את ההכנות, עזבנו את המקום. הקבוצה הזמינה חדרים בחווה מבודדת, 15 קילומטר מסילברסטון. 800 פרות לבשר ושקט מחריש אוזניים. שילה, בעלת הבית, אמרה שהיא נאלצת לעזוב לביקור אצל בתה שגרה בסקוטלנד. קיטי, חברתה מהכפר הסמוך, תטפל בנו. יש תה וביסקוויטים בחדרים.
בארוחת הבוקר שנער כבר חיכה לנהג עם כתבה שמצא ב"אינדיפנדנט" של אותו בוקר. מרטין ג'ונסון, מאמן נבחרת הרוגבי של אנגליה, שבדיוק פתחה את משחקיה באליפות העולם, הסביר על הרעב והרצון לנצח.
כמה חשוב החימום האגרסיבי כדי להיכנס לטירוף. אמונה, כוח. שנער חזר על הדברים גם כשנסענו לסילברסטון ואלון הנהן עם הראש, אבל משהו בישר רעות כשהגענו. בצ'ק ליסט האחרון, ממש לפני היציאה למסלול, התברר שהמכונאים שכחו לשים את הכבל של ההנדברייק, שבלעדיו אין סיכוי לזינוק מוצלח.
אבי נדהם, אלה דברים שאסור שיקרו. את המרוץ הראשון אלון סיים במקום ה-11 מתוך 12 נהגים. אם לומר את האמת, ג'אנמרקו ריימונודו, האחרון, פשוט פרש בגלל תקלה. אלון חזר לפינת הטיפולים וסיפר שהמכונית חלשה, לא סוחבת.
זה לא הגיוני שבישורת, ששם זה רק פול גז, היא מאבדת מהירות. שנער ביקש ממנו שישים את הכישלון מאחור, יש עוד מרוץ אחרי הצהריים. "תחקור אמיתי דורש אומץ לב", אמר יהודה באותו מעמד. "ווינרים עושים טעויות, אבל לחזור על אותה טעות זה מטריף להם את הדעת".
את אלון הטריפו באותן דקות בעיות אחרות. בזמן ששוחחנו, מטרים מאיתנו, דיבר המנהל מרטין עם נהג מקבוצה אחרת. לאלון היה ברור שאיש אמונו מתחיל במשא ומתן עם קולגה לקראת העונה הבאה. מרטין, טיפוס חלקלק, אפילו לא ניסה להסתיר, ויהודה הודה שמדובר בטעות קריטית, בטח בעבודת צוות.
אבי עדיין קיווה שלפחות למרוץ השני אלון והצוות יחזרו לשדר אחדות, אבל צרה נוספת צצה מעבר לסיבוב. פרנק, המכונאי, תפס וירוס אימתני. החום שלו טיפס ל-40 וכל כמה דקות הוא נאלץ לרוץ לשירותים. בלעדיו, אלון ידע שכל התיק ייפול על דניאל, מכונאי מוגבל מאוד. פרנק הבטיח שישתדל לעמוד על רגליו עד סיום הפעילות.
השעה הייתה שלוש וחצי. אלון נפרד מאיתנו בדרכו למסלול, לאירוע השני של היום. אבי הלך, כהרגלו, לתפוס פינה שקטה שבה יוכל לעשן ולהוציא עצבים אם צריך. "מתח שיא", הסביר . "אם אתה לא חווה את מה שאב מרגיש כשהבן שלו על המסלול, אז אי אפשר לתאר. הדופק קופץ ל-200. הפה מתייבש. המרוץ נמשך 40 דקות ואני גומר שלושה בקבוקי מים. לפעמים אני אומר רק שיסיים".
המהירות לא מפחידה?
"יותר בטוח לנהוג על המסלול במהירות של 300 קמ"ש מאשר לנסוע בנתיבי איילון. גם אם תעשה תאונה קשה, הנהג ישתתף במרוץ הבא. ראית איזה בדיקות עושים למכונית. כל חלק ומספר קטלוגי וברקוד כדי לוודא שזה חלק מקורי ובטיחותי ולא שמו איזה תחליף".
בעוד אבי התמקם באחד התאים, שנער ואני תפסנו גבעה. אמנם לא ראינו את קו הזינוק, אבל יכולנו
לבחון כמה סיבובים מסוכנים במסלול, שם אפשר יהיה לבדוק את רמת הביצועים של הנהג הצעיר.
שעת הזינוק, 15:55, חלפה , ואצל הבריטים איחורים הם דבר נדיר.
לפתע עברה על פנינו מכונית בטיחות ואחריה שאר מכוניות המקצה, זו של אלון לא הייתה ביניהן. מכונית בטיחות נכנסת רק כשמשהו משתבש. יותר מאוחר התברר שהתקלה הייתה אצל הנהג הישראלי. הבלמים שלו ננעלו, אי אפשר היה להזיז את המכונית. הוא נאלץ לפרוש.
אבי נשבר. כל הזמן ניסה לשמור על פאסון, אבל הפעם היה קש והיה גב שנשבר. הוא מיהר לפינת הטיפולים והכניס לפרנק המכונאי, למרטין המנהל ולמארי המהנדסת. כולם ספגו סטירה רצינית. פרנק, החולה, הודיע שנמאס לו ועזב בכעס.
אלון לא אהב את ההתערבות המשפחתית. פרנק, לדבריו, הוא המכונאי הכי טוב שהיה לו. "ריבונו של עולם", אבי אמר בכעס. "או שאתה בא להתחרות, או שלא. אתם גורמים לילד לאבד ביטחון. במדידת זמנים הוא אחרון. בהיסטוריה לא קרה דבר כזה. אשתי התקשרה עם דמעות בעיניים וביקשה שמחר אלון לא יעלה למרוץ האחרון. הגיע לנו עד פה. טעות יכולה לקרות, אבל לא לאורך כל הדרך.
פרנק אמר 'פישלתי, מה שתחליט מקובל'. מה אני יכול להגיד? יש נהגים שמסיימים במקום העשירי וקופצים לשמים, אבל הבעיה כאן לא אצל אלון, היא באוטו וזה באמת מרגיז".
אחרי שהתקרר, אבי רץ להחזיר את פרנק, ידע שאולי הגזים. גם ככה הגרמני בקושי מתפקד בגלל המחלה. אבל בכל מקרה לקח את מרטין, המנהל, לשיחה על כוס קפה, ודן איתו על ההתנהלות השערורייתית של הקבוצה. המנהל הודה ברצף של טעויות, אבל אמר באותה הזדמנות שלמארי יש טענות כלפי אלון. התלוננה שזה לא אותו נהג שהיא מכירה, שהוא אגרסיבי בתשובות לה ולא מקשיב לתדרוך.
"אין לה מה לדבר איתי", אלון יצא משלוותו כששמע את דברי אביו. "היא שאלה למה לחצת על הברקס 20 מטר לפניי? ", האב עדכן אותו בשיחה. אלון המשיך להתעצבן. "היא רוצה שאבלום היכן שאי אפשר? ".
אבי ענה: "היא אמרה שבלמת באותו מקום ולא קרה כלום". אלון לא נרגע. "ננעלו לי הגלגלים. היא ראתה בעצמה. כל סוף השבוע הזה היא מעצבנת. בפעם הבאה היא כבר לא תהיה. מאז שאני איתה לא הייתה לי תוצאה נורמלית".
בארוחת הערב באוהל האירוח, קבוצת "פרמה" מאיטליה חגגה את ההצלחות עם שמפניה וגביעים. בשולחן סמוך ישבו אלון, אביו ושנער הווינר, ובשולחן אחר מארי עם המכונאים.
הקבוצה כבר לא הייתה מאוחדת כמו ביום שלפני, הכישלונות עשו את שלהם. פליקס רוזנקוויסט, הנהג השוודי, ביקש לשבת עם החבורה. ניחם ואמר שאלון נהג הרבה יותר טוב מהתוצאות שהשיג וביקש שיתעודד. סוף סוף חיוכים ראשונים נראו בשולחן.
הנסיעה בחזרה לחווה הייתה כבר יותר מפויסת. אבי ניסה לעודד את פרנק שישב מאחור, קודח מחום. "שנעצור לבירה? ", הישראלי צחק. "למיטה בבקשה", חרחר פרנק. "אחת קטנה. אתה בטח לא תסרב לבירה? ", אבי שוב ניסה. פרנק הענק התחנן. "למיטה". בחווה אבי שלף כדורי דקסמול והגיש למכונאי. יש מרוץ השכם בבוקר. אחרון ודי לסוף השבוע זה.
למרות החיוכים, היה ברור שהאתגר בסילברסטון התחרבן לגמרי. מארי ואלון לא תקשרו וכשהגענו בבוקר, פחות משעה לפני המרוץ, כל המכוניות כבר היו בדרכן למסלול ורק של הישראלי עמדה. הצוות עבד על הבלמים וסימני הווירוס נראו היטב על פניו האפורים של פרנק.
"הנהג הוא החלוץ, אבל זה סיפור קבוצתי", שנער אמר כשהמתנו. "כולם צריכים להתנהל כמנצחים. מספיק שאחד לא יהיה כזה והעסק לא יעבוד ומי שלא משתפר זה בדיוק מי שאתה לא רוצה לידך".
אלון סיים שביעי את המרוץ. כלומר לפני אחרון.
ארבעה פרשו וזה שסיים אחריו, אחד המצטיינים באליפות, נאלץ להיכנס לפינת הטיפולים ואיבד זמן יקר. הפעם, כשהכל הסתיים, אפשר היה לראות את פניו החמוצים של הנהג, לא לכזו תחרות הוא קיווה. "אני לא אובייקטיבי", אמר אביו כשנרגע. "אני לא מומחה שיגיד שאלון יכול להגיע לטופ של הפורמולה 1, אבל משיחות עם אנשים חסרי אינטרס, שראו אותו על המסלול, ברור להם שיש לו את היכולות. הוא חזק".
אבי עוד לא אמר לבנו, אבל אם הוא לא ימצא ספונסר לשנה הבאה, הוא יפסיק לממן את העיסוק היקר. ככל שעולים שלבים הספורט הזה הופך ליותר ויותר תובעני. "לא חייבים להשתגע", נאנח . "אמרתי לאשתי שאם אצטרך לקנות חצי לחם במקום לחם, אני באותו רגע עוזב".
זהו, נגמר?
"אנחנו מקבלים מיילים מכל העולם לבוא להתחרות. כל הקטגוריות, אבל אם אתה רוצה פורמולה 1, אתה חייב ספונסר. אי אפשר לממן בכוחות עצמך, אלא אם כן אתה טייקון. אז בארץ יש המון חברות וניסינו לעניין אותן, אבל לא הבינו על מה אנחנו מדברים. אני לא מהטיפוסים שיגידו'תעזרו', למרות שאנחנו צריכים עזרה. מה יש לספר? שדגל ישראל עולה בפודיום וההמנון נשמע ברקע. מאה אלף איש בטריבונות.
אחרי כל מרוץ מראיינים את הנהגים והם מודים לספונסרים. פה אין לאלון למי להודות, אולי לאבא שלו, וכשאתה יודע שהוא עלול לסיים את הקריירה בגלל בעיית תקציב, זה מחרפן אותך".
מרטין זירז את הפמליה. רגע לפני שמתפזרים הם הוזמנו לאירוע של JRDA (התאחדות נהגי המרוץ היהודים) ארגון שקם בחודשים האחרונים ויצר קשר עם המשפחה, אמר שאולי יוכל לגייס כסף ויעזור לאלון להגשים את החלום.
אבי לא ממש תלה תקוות. כל כך הרבה פעמים אנשים אמרו שהם עוד שנייה מגיעים ונטשו אותו מאחור, אבל במצבו אין מה להפסיד. הפגישה נקבעה להיערך באולם של חברת המכוניות לוטוס, במתחם הענק בסילברסטון.
כשהחנינו את הרכב המקום נראה נטוש, אבל כשנפתחה הדלת החדר היה עמוס בפעילים יהודים, משוגעים על מרוצים. המראה של אלון בכניסה הביא לתגובה מיידית של מחיאות כפיים סוערות, מדובר בשגריר הארגון, כך הציגו אותו המארגנים. אלון הודה לנוכחים וג'ו ויליאמס, מהוגי הרעיון, הודיע שהמטרה היא שתוך חמש שנים יהיה נהג מרוצים יהודי במסלולי הפורמולה 1, יש אפילו דרך ותוכנית. עכשיו צריך רק דבר קטן, כסף.
"מי שמאמץ את אלון לא חייב להיות צמוד אליו", ויליאמס הסביר יותר מאוחר את הגישה. "הוא יכול להסתובב במתחם להכיר אנשים כמוהו, לעשות ביזנס. אתה נכנס לעולם הזדמנויות מטורף. קשרים, עסקים. 75-70 אחוז מהספונסרים הם לא חברות בגדים או מזון. הם בנקים וחברות ביטוח, כאלה שהבינו מה ניתן להשיג כאן".
אלון סוף סוף חייך. בחור מקסים עם אבא תומך. משפחה מלוכדת וחלום. הוא עזב את המקום וחזר לסייע לפרנק ודניאל לקפל את הציוד, לסגור את המשאית ולהמשיך משם לאסן, שבהולנד. בסוף השבוע האחרון הוא סיים שם שני מרוצים במקום השישי והשלישי, עמד על הפודיום ועדיין מאמין ביכולתו. "השאיפה היא להגיע לפורמולה 1, אבל במיוחד שחיי יתבססו על נהיגה", הסביר . "הקרבתי הרבה דברים למען המטרה ואני שלם עם זה לגמרי. בקריירה הבנתי שגם אחרי יום מקולל, כמו שהיה כאן, תמיד יש יום חדש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם