כשהמצחיק הופך למגעיל: סוף לגזענות במגרשים
הקללות לעבר אדבאיור במשחק בין טוטנהאם לארסנל חצו את הגבול. עכשיו, הקבוצות והאוהדים במגרשים צריכים לקבוע היכן עובר הקו האדום שלהם
המראה של אינדיבידואלים מתפקדים כקולקטיב מעורר השראה ב-2011 כפי שאפשר לדמיין שהיה גם בקוליסאום של רומא העתיקה. בלתי אפשרי לא להיות מושפע מעשרת אלפים נפשות השרות יחד כדי לדרבן את המועדון בו בחרו. וזו הסיבה שספורט, וכדורגל בכלל, מייצרים טלוויזיה מרתקת כל כך: הדרמה על המגרש והתגובות מהיציע נשפכות מתוך המסך ושואבות את הצופה בצד השני של הפלנטה.
הפורום שהאיצטדיונים נותנים כדי לעודד, לזמר ולהלקות, הפך מזמן את משחקי הכדורגל למיוחדים, ויש שיגדירו אותם כמוצבים אמיתיים של חופש הביטוי. בעידן קסטרו בספרד, הקאמפ נואו של ברצלונה היה אחד המקומות הבודדים שבהם היה אפשר לדבר קטאלונית מבלי לחשוש מעונש.
המחלוקות לגבי שלטונו של מובארק במצרים התקיימו בתוך האולטראס של המועדונים מקהיר, זמאלק ואל-אהלי, הרבה לפני שגלשו לכיכר תחריר, ובמשחקים ביניהן שהתקיימו לאחר אביב העמים הערבי, השינויים הפוליטיים התבטאו גם בשירה.
קריאות עידוד בכדורגל לא רק מאפשרות ליצור זהות, אלא גם להביע תחכום והומור. התלוצצויות ממגרש המשחקים מתערבבות בהערות מחוכמות כדי ליצור רפרטואר מבדר, גם אם לעתים לא הכי מלוטש, שמשרה קסם מסוים.
בעת שליברפול שיחקה נגד צ'לסי בשנות ה-60, אנפילד היה מכוסה בערפל כבד שהסתיר את החלק הרחוק של המגרש. האגדה מספרת כי כאשר ליברפול היתה עולה ליתרון, האוהדים בצד המעורפל היו צועקים לעמיתיהם מהיציע שממול, "מי הבקיע?", ואלה היו שרים בחזרה, "טוני הייטלי", כדי לשמוע את חבריהם עונים, "או תודה רבה, או תודה רבה!".
אבל עם יכולת ההבעה, מגיעה גם ההערכה של מה ראוי לביטוי ומה לא. שירים מסוימים גולשים אל מעבר לעידוד, ונועדו לפגוע. כזו היא למשל הבעיה עם הקריאות במשחקים בין ריינג'רס לסלטיק בסקוטלנד, עד שהממשלה הסקוטית שוקלת לחוקק חוק שימנע שירים פוגעניים במשחקי כדורגל, ושישלח לכלא לחמש שנים את מי שיימצא אשם.
סמואל אטו דיבר באמוציונליות על חלק מהקריאות הגזעניות שהופנו לעברו בזמן ששיחק באיטליה ובספרד, ורק הזמן יגיד מה יקרה לו ברוסיה. לאחרונה, המפגש בין היריבות מלונדון, ארסנל טוטנהאם,
אדבאיור נוטה למשוך באופן אוטומטי את זעמם של האוהדים, בשל מעבריו התכופים בין קבוצות ששונאות זו את זו (עם מעברים לריאל מדריד ולמנצ'סטר סיטי, בין לבין), אבל לשיר שירים על תקרית בה נהרגו שלושה אנשים, היתה כבר יותר מדי.
ברגע נדיר של אחדות בין שתי הקבוצות, הן הוציאו הצהרה משותפת שאמרה: "אנו מאוכזבים מאוד לשמוע את הקללות מצד האוהדים. באף מועדון לא יסלחו על שפה פוגענית, קריאות גזעניות או בעלות רקע מיני, או כל התנהגות בלתי-חברתית אחרת מצד האוהדים. נעבוד עם האוהדים שלנו כדי לזהות את האנשים המעורבים בכך".
האוהדים ננזפו בצדק על התנהגותם, ויש שיטענו כי זהו תקדים טוב עבור משחק בו נראו אוהדים משני המחנות – שניהם בעלי מסורת של תמיכה יהודית – שרים על תאי גזים נאצים, לאורך השנים. הקושי עם קביעת תקדים רחב היקף יותר לכדורגל טמון בצורך לקבל החלטה: מהו שיר פוגעני, ומהו לעג לגיטימי? וכמה אוהדי כדורגל יוכלו להודות, בכנות, שהם חצו את הקו האדום?
בן ווייט הוא מפיק הספורט הראשי של CNN.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם