ראשי » ספורט » כדורסל » כדורסל ישראלי

מהירקון עד הארינה: התחנות של קופל

ימי התמימות, הפריצה לכדורסל האמיתי, ימי השואו, הקבוצה המושלמת של פיני גרשון והפיינל-פור השנוי במחלוקת. חמש התחנות של אבנר קופל

ימי התמימות. אני נזכר בערגה בימים בהם שיחקו כדורסל, ישראלים נגד ישראלים, במגרשים הפתוחים של מועדון הכדורסל ההיסטורי בית"ר ת"א על גדות הירקון.

בימים החמים הבלטות להטו ובימים הקרים והרטובים, כשהרוח הגיעה מהים, שיחקו עם כובעים על הראש. 400 מטר צפונה מאיתנו כבר ישחק לבאן מרסר הענק בהפועל ת"א הגדולה, אבל אנחנו התמודדנו עם כולם כשווים.

שיחקו אז בשביל הסמל ולא בשביל הכסף. הכל היה תמים ואמיתי והימים האלו הם שחיברו אותי, מאז ועד היום, לכדורסל הישראלי. המשחקים היו בימי שישי אחה"צ, כשהקהל סביב הגדרות, שחקנים הגיעו הישר ממקום העבודה שלהם ושופטים שרקו לפי נטיית ליבם ולא רק לפי מה שראו על המגרש. הימים האלו לא יחזרו, אבל הם הבסיס עליו נבנה הכדורסל הישראלי האמיתי.

הפריצה לכדורסל האמיתי. ואז הגיעו ימי הישראלים האמיתיים, הישראלים החדשים, מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי ממכבי, ובארי לייבוביץ' ופיני חוזז מהפועל, זלוטיקמן הצפוני, בוזי ינאי מההתיישבות העובדת, אשר כולם חדרו בשנות ה‭70-‬ וה‭80-‬ והביאו לנו מנפלאות הכדורסל האמיתי.

נס בדאלונה, הזכייה ההיסטורית במקום השני באירופה עם המאמן האגדי רלף קליין ומר כדורסל רוזין ברקע. טל ברודי ולייבוביץ' נתנו לנו את הגלורי האמריקאי, ואיתם הגיעו משחקי הדרבי השקולים של הדרבי התל-אביבי וחציית הקווים הראשונה מאדום לצהוב של מרסר, סימס וגודס הנער שהגיע מחיפה.

ימי השואו. למרות שהייתי ונותרתי איש בית"ר, התחברתי לאליצור נתניה של סוף שנות ה‭.80-‬ חמישייה סופר-אתלטית ששיגעה את הליגה.

דני ברכה היה הרכז וסביבו חבורת אמריקאים, חלקם זרים וחלקם מתאזרחים כמו טרי פייר, ווילי סימס וקרל נברסון, שקשרו את משפחתם וגורלם במדינת ישראל. זו היתה הקבוצה הראשונה שהבינה שכדורסל זה לא רק משחק שצריך לקלוע בו נקודה יותר מאשר היריבה, אלא הצגה עבור הקהל.

לצערי נתניה היתה אפיזודה חולפת, אבל הזיכרונות עדיין טריים בראשי: איך נברסון, החתול, עף מסל לסל ומטביע על הראש, לפעמים על הראש של השחקנים שלי בבית"ר.

הקבוצה המושלמת. באמצע העשור הקודם הצליח פיני גרשון ידידי לבנות את הקבוצה האירופית המושלמת. לראות את שאראס, פארקר, וויצ'יץ' ובאסטון, בשילוב ישראלים כמו טל בורשטיין וגור שלף משחקים כדורסל, זה היה כמו אופרה מרהיבה במרגלות המצדה לפנות בוקר.

מכבי שיחקה את הכדורסל היפה ביותר של קבוצה אירופית מאז ומעולם. השילוב בין השחקנים היה מופלא, התרגילים של פיני פאר היצירה, וההצגות בפיינל-פור בהיכל נוקיה ובמוסקבה, הן משהו שלא שוכחים כל-כך מהר.

הפיינל-פור. לפני שש שנים שינינו את פני הכדורסל הישראלי כשהחלטנו, מינהלת הליגה והקבוצות, לקיים את מפעל הפיינל-פור.

אני מסכים שיש דברים ספורטיביים יותר, אבל הצגה טובה ממנו בכל העיר אין. הפיינל-פור הוא לא רק אירוע ספורט, הוא תקווה. עונה שלמה משחקות הקבוצות כדי להגיע למעמד השיא וכולם חולמים להיות שם.

הפיינל-פור נתן לכולם תחושה שגם הם יכולים,

והעובדה היא שמאז הקמת המפעל זכו באליפות שלוש קבוצות שונות, הפועל חולון, גלבוע/גליל ומכבי ת"א.

יש לי תקווה בלב, שימי הפיינל-פור הולכים ומתקצרים. אני רואה כבר בעיני רוחי את הארינה במלחה מוקמת, את רוממה הופך להיכל מפואר, אולמות חדשים בחולון, נתניה וראשל"צ, ואז, כשלכולם יהיו תנאים דומים למשחק, אפשר יהיה להגיד לפיינל-פור תודה ושלום.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...