הג'ורדן של מכבי: פארמר פותח עונה
החתימה במכבי ת"א היתה שינוי כיוון בקריירה של ג'ורדן פארמר. הגארד בן ה24- נאלץ להתמודד כל חייו עם תדמית של נער חצי לבן בספורט הנשלט ע"י שחורים. כעת הוא בישראל על תקן של כוכב מעולם אחר. עד שתסתיים ההשבתה
לאחרים, דונלד רויאל או וויל ביינום - הצעד האחרון לפני הזינוק למעלה. היו גם כאלה - אנתוני פארקר הוא הדוגמה הבולטת - שהיו במכבי בזמן שהיו צריכים להיות ב,NBA- והשנים שבילו כאן היו רווח נקי לנו וטעות של מי שמנהל עניינים שם. אבל מעולם לא היה כאן שחקן בתקופת הלבלוב שלו ב- ,NBA כמו ג'ורדן פארמר.
פארמר, עוד חודש בן ,25 רגיל להיות בפוזיציה שלא דומה לאף אחד. אין הרבה אנשים כמוהו: בנם של שחקן בייסבול שחור ואשה יהודיה, שהוריו התגרשו כשהיה בן שנתיים ואמו התחתנה שוב, הפעם עם ישראלי.
נער שגדל במה שהוא מכנה "מעמד ביניים נמוך," ומגיל צעיר הוא האיש על הגשר: בין הוריו, שהיחסים ביניהם התקיימו כמעט רק על רקע המשמורת עליו. בין השכונה בה גדל לשכונות שבהן היה הולך לשחק, נער חצי-לבן בספורט הנשלט על-ידי שחורים.
"הילדות שלי," הוא אומר, "היתה רב תרבותית, רב דתית, חשופה להמון דברים שאחרים לא הכירו. לא הכל היה קל. כשהתחלתי לשחק כדורסל הייתי מגיע לשכונות במרכז לוס-אנג'לס, ובהתחלה הייתי שומע 'הנה בא הילד הלבן.' אחר כך התחלתי לשחק, והדברים נראו אחרת. כדורסל היה המשווה הגדול של החיים שלי."
פארמר נולד לתוך הספורט. הסנדק שלו היה שחקן הבייסבול אריק דייויס, ששיחק בקבוצה בליגות הנמוכות עם אביו, דיימון. דיימון עצמו לא זכה להגיע לליגות הבכירות, אבל ג'ורדן הקטן הסתובב בחדרי הלבשה מאז שהוא זוכר את עצמו. בינתיים התחתנה אמו שוב עם ישראלי מת"א, יהודה קולני.
"האב החורג שלי השפיע הרבה על חיי," הוא אומר. "הוא איש יציב מאוד, עובד קשה. אני לא יודע אם זה בגלל השירות הצבאי שלו בישראל או בגלל הסביבה בה גדל, אבל הוא אדם שהגיע לארה"ב בלי לדעת משפט באנגלית, למד לבד והתקדם. הוא היה חוקר הונאות בכרטיסי אשראי, והאתיקה של חייו השפיעה עליי מאוד. הוא גם לקח אותי פעמיים לישראל, בגילאים 7 ו,11- וכאן ראיתי איך גדל.
"את אבא שלי ראיתי כל סוף שבוע שני, והיינו הרבה יחד. הוא היה כמו אח גדול, חבר, ויהודה היה אבא שלי, האיש שחינך אותי. היחסים שלי עם שניהם מצוינים. אחר-כך בא הכדורסל, והוא חיבר את הוריי: עד אז הם לא דיברו הרבה, רק דברים שנגעו אליי, אבל כשהתחלתי לשחק שניהם באו למגרש והתחברו. זה היה הדבר הכי גדול במשפחה שלי עד שנולדה בתי."
פארמר, שסובל ממתיחה אבל אמור לשחק מחרתיים בפתיחת היורוליג במילאנו, הצטיין מגיל צעיר. בתיכון קלע פעם 54 נקודות במשחק אחד, וסיים את עונתו האחרונה עם ממוצע 27.5 נקודות ותואר אליפות העיר לוס-אנג'לס.
בקולג' רצה, כמו נערים רבים, לנסוע רחוק מהבית. "אמרתי לאוניברסיטאות של האזור שלא יפנו אליי, כי אני רוצה לצאת רחוק. אבל אז בן הולנד קיבל את הג'וב ב.UCLA- הוא רצה לחדש את ימיה הגדולים של הקבוצה, עם כישרונות מקומיים.
אמרו לי שאני הרכז הכי טוב במחזור הזה בעיר. הוא בא אליי ואמר 'אני לא מבטיח לך שום דבר, חוץ מזה שתשחק, ושנהיה קבוצה מנצחת.' רציתי להיות אחד מאלה שיחזירו את ,UCLA השם הכי גדול במכללות, לימים הגדולים שלה.
ג'ון וודן עוד היה בחיים, הוא היה בא למשחקים ויושב מאחורי הספסל,
בעונה האחרונה UCLA כבר הגיעה עד גמר המכללות: היא הפסידה לפלורידה, אבל פארמר הצטיין עם 16 נקודות. הלייקרס בחרו בו במקום ה26- בדראפט, נמוך יחסית להישגיו בקולג,' אבל לו עצמו זה לא היה חדש.
"בכל רמה ששיחקתי הייתי צריך להילחם על המקום. המאמן הראשון שלי בתיכון אמר לי שיהיה לי מזל אם אגיע לפפרדיין, אוניברסיטה עם קבוצה בינונית ומטה. עברתי בית-ספר והסיפור היה אחר לגמרי. בUCLA- כולם אמרו שאהיה טוב רק לקולג,' בלייקרס אמרו לי שישימו אותי בהתחלה בליגת הפיתוח. הסתכלו על הגובה שלי 1.88) מ') וחשבו שלא אגיע רחוק.
"בעונה הראשונה שלי היו שלושה מקרים בהם שיחקתי בליגת הפיתוח אחר הצהריים, ובאותו ערב שיחקתי בלייקרס - שני משחקים ביום, אחד מהם ב.NBA- אבל בסוף העונה הזו כבר עליתי בחמישייה בפלייאוף. בקיץ שאחרי, הלייקרס לקחו בדראפט את ג'וואריס קריטנטון והחזירו את דרק פישר. תמיד נלחמתי על המקום."
איך מתמודדים עם זה שאתה לא מקבל קרדיט?
"הNBA- היא ליגה של גברים. אתה לבד, וצריך לנצל את ההזדמנות כשהיא באה. מאמן הכושר שלי היה איתי בדרכים, הייתי מוכן כל הזמן, ובכל פעם שהטילו בי ספק, חזרתי."
מאמן כמו פיל ג'קסון מתייחס אליך במצב כזה?
"היו לנו הרבה שיחות. הדלת שלו תמיד פתוחה, אתה יכול לבוא אליו תמיד ולדבר. הוא אמר לי בגילוי לב: 'אני לא חסיד של גארדים נמוכים ולא של צעירים - ואתה שניהם. בשיטת המשולש אני לא צריך פוינט גארד שהכדור אצלו ביד.' הייתי צריך ללמוד לתפוס כדור ומיד לזרוק, כמו שנדרש מגארדים בשיטה שלו. הכל היה ביחסים טובים, איתו ועם ההנהלה. אבל בקבוצה של ג'קסון ברור מי קובע, וזה הוא."
פארמר זכה בלייקרס בשתי אליפויות, אבל לא רצה לחכות ליום שג'קסון יפרוש והשיטה תשתנה. "היה לי ברור שלא אתקדם בלייקרס. שיחקתי טוב, אבל לא קיבלתי יותר דקות. צריך גם לזכור שהNBA- היא ליגה של כוכבים.
היחס של כולם, גם של המדיה, הוא שיש כוכבים ויש מה שקוראים לו, כמעט בגלוי, 'שחקנים פרזיטים.' מישהו כמו קובי בראיינט מרגיש שטוב לקבוצה שהוא יעשה את הדברים בעצמו, והשיטה כולה הולכת עם זה. גם המאמן, אפילו מאמן גדול כמו ג'קסון, צריך למכור את השיטה שלו לכוכבים כדי שהיא תצא לפועל. זה מה שאני אוהב כאן: פה לא מרגישים שאדם אחד צריך לנצח את המשחק."
בשנה שעברה בחר פארמר לעבור לניו-ג'רזי. החוזה שלו שם מבטיח לו ארבעה מיליון דולר בעונה לשלוש שנים. "רציתי לשחק יותר דקות, להיות סוף סוף רכז שהכדור בידיים שלו. ניו-ג'רזי נתנו לי אופציה, ואני יכול להיות שחקן חופשי כבר בסוף העונה הזו. זה היה מושלם בשבילי: גם ביטחון כלכלי למשפחה שלי וגם חופש."
מצד שני, למדת מה זה להפסיד.
זה היה הכי קשה, לא לנצח כל יום, כפי שציפינו מעצמנו בUCLA- ובלייקרס. לא חשבתי שזה יהיה ככה, גם כי עברתי למזרח שבו יש קצת פחות קבוצות טובות מאשר במערב. גם האווירה היתה שונה לגמרי: בקולג' ובלייקרס האולם היה תמיד מלא.
כשהלייקרס משחקים במינסוטה, אתה מגיע למגרש והוא מלא לגמרי. כשניו-ג'רזי אירחה את מינסוטה, היו באים אולי 5,000 צופים, באולם שמכיל 18 אלף מקומות. אבל צמחנו, ואנשים התחילו לבוא. אמנם ניצחנו רק 25 משחקים, אבל אולי עוד 25 הפסדנו בהפרשים קטנים. זה היה טוב עבורי, ללמוד איך אני יכול ללמוד לנצח, ולא להיות במקום שבו הניצחון הוא מובן מאליו."
פגשת את הבעלים של הקבוצה, המיליארדר הרוסי פרוחורוב?
"בטח. הוא קול לגמרי. יש לו הרבה כסף, והוא מוכן להוציא אותו כדי שהקבוצה תנצח. לא כל הבעלים הם כאלה. יש כאלה שיוותרו על שחקן בשביל כסף. הוא רוצה שהקבוצה תצליח, וכשהשוק ייפתח הוא יוציא כסף על שחקנים חופשיים. הקבוצה גם עומדת לעבור לברוקלין, וזה יהיה מצוין מבחינת האווירה."
ואז הגיעה ההשבתה. פארמר הוא נציג הקבוצה שלו באיגוד השחקנים, מעורב בפרטי המו"מ גם מת"א. כשמדברים איתו על מה שנראה לצופה מהצד כמו טירוף קולקטיבי, האופי השלו ויכולת הגישור שלו נעלמים, לטובת רטוריקה לוחמנית עד כדי הגיון מפוקפק.
"יש הרבה פרטים שלא כדאי להוציא החוצה. הבעלים רוצים להרוויח כסף, וזה לגיטימי. אבל אי אפשר להגיד 'לא ידענו לנהל כמו שצריך, אנחנו מפסידים, עכשיו העובדים צריכים לוותר על דברים שעליהם חתמנו, ולא יהיו שותפים לצמיחה שתבוא.' האנשים באים לראות אותנו, אנחנו אלה שמכניסים כסף לליגה."
אבל איך לא מגיעים להסכם? איך הגענו לזה שעל שלושה אחוזים מההכנסות מכדורסל (נכון לעכשיו השחקנים דורשים 53 אחוז מההכנסות, הבעלים הציעו לרגע 50-50 וחזרו ל47- אחוז) כבר אבדו שבועיים מהעונה, ששווים הרבה יותר משלושה אחוזים?
"כל אחוז הוא 40 מיליון דולר. הבעיה היא לא מה שאנחנו מפסידים היום, אלא מה שיקרה בעתיד. היו אנשים לפנינו שלחמו כדי שנהיה במצב הזה. הכישלון הניהולי הוא שלהם, לא שלנו. אם אתה מרגיש שהעסק לא בצרות אלא מצליח, ויש לך חוזה חתום, איך אפשר לבוא ולהגיד לך 'תחזיר?' זה לא הכסף, אלא העקרון. אתה לא יכול לתת לאנשים לדרוך עליך."
אתה יודע שהאוהד הממוצע לא מבין איך מיליארדרים ומיליונרים יכולים לריב בצורה כל-כך לא רציונלית, כשחייהם כל-כך שונים משלו. "איפה אנחנו במקצוע שלנו? בפרומיל העליון? אוקיי. בכל מקצוע אחר, רופאים ועורכי דין ומה לא, אנשים בפרומיל העליון מרוויחים כמונו."
הפרומיל העליון של השרברבים או הפקידים לא מרוויחים 4 מיליון דולר בשנה, אפילו לא עשירית מזה. הם האנשים שבאים ליציע כדי לראות אותך.
"אנחנו מרגישים שאנחנו לא מקבלים את חלקנו באופן הוגן. אנחנו 450 איש, שעומדים יחד ומאמינים במה שאנחנו עושים. אני רואה פה אנשים בשדרות רוטשילד, שישנים באוהל כי הם נלחמים על משהו. אנחנו מאמינים שמה שמוצע לנו הוא לא הוגן, ושאנחנו צריכים להילחם על מה שמגיע לנו, על העתיד."
יכול להיות שלא תהיה עונה?
"זה יהיה רע מאוד, אבל אי אפשר להוציא את זה מכלל חשבון. בגלל זה אני פה: הערכתי שזה יכול לקרות, ואני רוצה לחיות ולחוות דברים. אם לא היתה השבתה לא הייתי פה, לא הייתי פוגש את הקהל הזה ואת צוות האימון שלנו. זה הרבה פחות כסף, אבל זו חוויית חיים."
אתה מופתע ממה שפגשת כאן?
"לא ידעתי למה לצפות. הכל חדש והכל שונה: ליגות שונות, שמשחקות בכדורים שונים, לפעמים 3,000 איש ביציע ולפעמים 11 אלף. אבל מה שחשוב לא משתנה: להיות יחד, חלק מקבוצה. הכי קשה יהיה בוודאי הנסיעות, במיוחד עם הליגה האדריאטית. אבל אני ממוקד כאילו אהיה פה כל השנה. זו המחויבות שלי, זו הדרך שלי: אני ממוקד על המשחק הבא, על המקום שבו אני נמצא עכשיו." הבנת כבר את המהות של מכבי ת"א? מה זה הפסד בודד בקבוצה הזו?
"הבנתי. ברור לי שבמכבי אם אנחנו מנצחים זה ברור מאליו, והמשחק חשוב רק אם מפסידים. זה הדבר הכי קשה כאן: אתה המטרה של כולם. לנצח ב20- או 30 הפרש זה לא מספיק. אבל בשבילי זה גם אתגר. בארה"ב רק למעטים אכפת מהקבוצה שלהם בצורה כזו. לא כמו פה, שהאוהדים שרים כל הזמן ולגמרי בתוך המשחק." יש לך חששות? פציעה אחת ואתה עלול להפסיד הרבה.
"אני לא חי מחששות. עשיתי ביטוח, למרות שזה כמו להמר נגד עצמי. אבל אני לא חושב על זה: כשהכדור יהיה על הרצפה אצלול אליו, אשחק תמיד חזק ויקרו דברים טובים. אני מאוד נהנה פה, גם מהעיר וגם מהקבוצה."
במשחקים הראשונים נראית כאילו אתה קצת זז הצידה, נותן לאחרים במה.
"נכון. לא חשבתי שאני צריך להיות אגרסיבי מדי במשחקים הראשונים. דייויד בלאט אמר לי להיות יותר אגרסיבי, לקחת יותר על עצמי. לא אהיה זה שעושה הכל, אבל אני מתחיל להבין את הג'וב שלי." אתה מבין את הציפיות מהקבוצה, בעיקר כשאתה כאן?
"אני בטוח שנוכל לעמוד בציפיות האלה. אנחנו מוכשרים מאוד, משחקים יחד, יש לנו מאמן מצוין. אנחנו מצפים מעצמנו לנצח כל משחק. יהיו כמובן משחקים שנפסיד, אבל נתמודד על כל תואר." עכשיו שחווית משהו מת"א וממכבי, מה היית מעדיף: שההשבתה תיגמר ותחזור ל,NBA- או להישאר כאן עונה שלמה?
"אני לא חושב על זה. אני נורא נהנה פה. חשוב לי מה זה אומר לאנשים מסביב, ואני לא חושב על שום דבר אחר. אם אצטרך לחזור נתמודד עם זה. בינתיים אני נהנה מהדרך."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם