דגל שחור: סיפורו של פבל גופמן
ומה יעשה שטילוב אחרי שייגמרו המדליות והטקסים עם הצ'קים? הנה, גם פבל גופמן כבר היה בגמר אולימפי בהתעמלות, אבל היום, מכיסא המציל במלון בטבריה, ולאחר שפוצץ המו"מ עם קרקס השמש על עבודה כלוליין, הוא יורה על כל העולם
פבל גופמן בן ה-32, המציל של מלון קיסר בטבריה ופיינליסט אולימפי בדימוס, שצריך בימים אלה של סוף עונת התיירות לחפש עבודה חדשה, יכול לספר לשטילוב עד כמה קשים הם הימים של אחרי התהילה, ובמיוחד בענף שהוא כל כך זניח בארץ: "זרקו אותי כמו סמרטוט. קרעתי את התחת ולא יצא לי מזה כלום".
ההישגים של שטילוב, שהוא גם פיינליסט אולימפי וסגן אלוף אירופה, בולטים במיוחד על רקע העובדה שלענף אין ממש אחיזה בארצנו, ואלמלא העלייה דוברת הרוסית הוא כבר היה נכחד מזמן. רבים הביעו פליאה, ובצדק, מאיפה צמח פתאום אחד כמו שטילוב בתוך האין-ענף בישראל, ואנחנו גם תוהים מה יעשה הספורט הישראלי הלאה, כדי שתהיה המשכיות להישגים, כדי שיהיה עומק להתעמלות הישראלית, או סתם כדי שלשטילוב יהיה מה לעשות פה בבוא יום הפרישה.
כמה גופמן נראה היום רחוק מרגע התהילה שלו באתונה 2004, לאחר שהשלים העפלה היסטורית לגמר הקרב-רב האולימפי ופסע אל עבר חוליית הכתבים המשתוממת, שעמדה בצד וניסתה לנחש מי מבין המתקרבים אליה, הוא הוא האיש.
הקמפיין התחיל שלוש שנים לפני כן, כשהמתעמל סיים במקום ה-12 באליפות העולם ואותת על מועמדות לגמר אולימפי. גופמן נזכר: "ערכו לי אז קבלת פנים אצל שר הספורט מתן וילנאי, והתחלתי לקבל קצת כסף. התחלתי מאפס כשבאתי לארץ. גרתי בקיבוץ אשדות יעקב איחוד, ועד שהבאתי הישגים, לא קיבלתי דבר חוץ מארוחות בקיבוץ ומימון חלקי של הדירה מצד ההתאחדות. אז התחלתי מאפס והיום אני שוב על אפס".
גופמן טוען כי הצעות העבודה שהוא מקבל הן מעליבות, ועל כן הוא מצא עצמו בעבודות מזדמנות. "הלכתי לעשות קורס ירי לצורך עבודה בשמירה וכך התחלתי לעבוד בשמירה בלילות, בחופים, בתי מלון, בתי-ספר ונהייתי גם מציל. הרי עם כבוד לא הולכים לקנות בסופר".
אחרי אתונה הוא נפצע בכתף, עבר ניתוח, וחזר כדי להיות קרוב לגמר סוס הסמוכות באליפות העולם2007, בימים בהם החל לדרוך כוכבו של שטילוב. הוא שב ב-2010 כדי לתרום למאמץ הנבחרת לקבוע קריטריון קבוצתי ובכך להקל על הכוכב שטילוב, והנבחרת היתה רחוקה בשתי נקודות מגמר אליפות העולם. עיקר טענותיו הן כלפי אגודתו, הפועל עמק הירדן, אם כי, חייבים לציין, שם לפחות יש מועדון לתפארת עם מסורת, וזה משהו נדיר בארצנו.
"אמרו לי שאין תקציב, אז ניסיתי להתקבל לעבודה בקרקס השמש המפורסם, בקנדה. הייתי אתם בקשר כחצי שנה אבל בסוף זה לא הסתדר. תמיד הבטיחו לי בעמק הירדן שתהיה לי עבודה. בהתחלה אמרו לי, "תתחיל בהתנדבות", ואחרי זה,
פבל טוען כי גם המאמנים שלו לאורך השנים לא מצאו עצמם במערכת. "המאמן שהביא אותי אל גמר אליפות העולם רצה יותר כסף, לא נתנו לו, ואחרי שהשתמשו בידע שלו, הוא ברח לחו"ל. כיום יש לו מתעמל בנבחרת רוסיה והוא מתקדם יפה. ואיפה נמצאת היום לריסה פסחוביץ' מהקיאקים? אולי גם אני אחפש משהו בחו"ל".
גופמן מתכוון לחותרת הקיאקים, שרשמה הישג ענק, גמר אולימפי באתונה, מקום 6, ונעלמה כמו כל הענף. "לריסה ברחה לרוסיה. מה יש לה לעשות פה? בתור ספורטאי אולימפי שייצג את המדינה, אני לא מוכן לשמוע שאומרים לי ככה וככה. מאוד לא היה לי נעים לשמוע את ההצעות המעליבות. אני מרגיש שבזבזתי 26 שנה בהתעמלות, כולל ניתוחים. מהצבא אתה יוצא בארץ אחרי 25 שנה עם מענק. אני, אחרי 26 שנה, יוצא מפורק ועם 0 ביד".
כידוע, הבעיה האקוטית היא בכך שלספורט הישראלי אין מענה לבעיות ואין טיפול רציני בספורטאי עבר, למרות כל ההבטחות המפוזרות לאורך השנים. לספורטאים אין מעמד, אין פנסיה או תנאים סוציאליים אחרים, ולא כולם משתלבים כמאמנים או מנהלים בתחום. כל הידע יורד לטמיון או פשוט עובר למדינות אחרות, הצמאות לניסיון ולידע של ספורטאי עבר בכירים.
גופמן: "כשפרשתי, באתי לביטוח לאומי עם הקופונים מהמילגות שהייתי מקבל מהוועד האולימפי אחרי הישגים, אבל הם צלצלו לוועד האולימפי והבינו שאין בזה קביעות ושאין לי זכות לקבל כסף. אם היה לנו אומץ, לספורטאים, היינו כבר עושים הפגנה למען זכויות ומעמד, למען פנסיה. לפחות עבור אלה שעשו משהו למען המדינה, שעשו תוצאות באולימפיאדה. אבל ככה זה בארץ. אין צדק חברתי. כולם מחפשים איך לנצל אותך".
משה יצחק, המנהל המקצועי של הפועל עמק הירדן ורכז ההתעמלות שם, הוא האיש שהשליך ממשרדו את גופמן, אבל יש לו את הנימוקים שלו, הוא לא מתחרט, ויש לו בהחלט תשובות לטענות גופמן, ללמדך כי כל מקרה לגופו. מאידך, צריך לזכור את מהות הסיפור, ושזה לא משנה את התמונה העגומה של מעמד הספורטאי האולימפי בישראל.
משה יצחק: "הצעתי לפבל אולי יותר מעשר פעמים עבודה. הרבה הציעו לו. עזרתי לו בנושא ההכשרה כמאמן, כי התעודה שלו מאוקראינה היתה גבולית, ולבסוף הוא הוכר כמדריך בזכות הסיוע שלנו. סדרנו לו עוד אופציות במקומות אחרים, כמו ירושלים, כפר תבור, בגולן, והוא לא רצה. תמיד אמרתי לו "בוא תתחיל" והוא אמר כל פעם אה-בה. אני צריך מאמנים. גם עכשיו. יש כאן מתעמל עבר שמאמן, אדי גולוב, והוא מרוויח יפה".
יצחק גם לא מכחיש שההצעה שלו, בחודש שעבר, עמדה על 900 שקל לחודש. "הוא עשה אימון אחד לדגמא עם הילדים וישבנו על הסכם. 900 שקל זה אומר 110 שקל לשעה, שזה המון בכל קנה מידה. וזה רק להתחלה. הוא בן אדם טוב, פבל, אבל אולי הוא פחד מלהתחיל לאמן, לא יודע".
ולמה זרקת אותו מהמשרד?
"ברגע שהוא התחיל ללכלך על מאמנים אחרים, מאמנים טובים שעובדים אצלי, ואמר שהוא יותר טוב מכל המאמנים שעובדים בעמק הירדן, אמרתי לו 'תעוף מהמשרד'. אני לא יודע מה הבעיה שלו, אבל את זה כבר לא הייתי מוכן לשמוע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם