ראשי » ספורט » כדורסל » כדורסל עולמי

אני עוד חי: מג'יק לא הולך לשום מקום

20 שנה אחרי שפרש, מג'יק ג'ונסון עדיין לא בטוח שההחלטה הכואבת ההיא היתה נכונה מבחינתו ומגלה סימני חרטה. "אילו הייתי יודע את שידוע היום על נגיף ה-HIV, לא הייתי פורש", הוא אומר

מג'יק ג'ונסון סיים את נאומו באולם תיכון ותהה אם לסטודנטים נותרו שאלות. אחת הנערות הרימה את ידה בביישנות וניגשה למיקרופון. "אין לי שאלה", אמרה , "רק רציתי לדעת אם אוכל לעלות ולחבק אותך".

בתוך רגעים, התגודדו הסטודנטים כולם סביב ג'ונסון, מושכים בידיו הענקיות, נתלים על כתפיו הרחבות, מברכים אותו מנעליים לחיוך, מכסים אותו באהבה והערצה. "ולחשוב שלפני 20 שנה", אמר מג'יק, "אנשים פחדו לגעת בי".

15:00 אחה"צ, 7.11.1991. עבורנו בלוס אנג'לס זה היה רגע ההתנקשות בקנדי, רגע התפוצצות הצ'אלנג'ר, הרגע בו הספורט שלנו איבד את תמימותו. אני הייתי בחופשה לאחר קיץ שבו כיסיתי את הדודג'רס בבייסבול. צפיתי בטלוויזיה כששני ילדיי שיחקו בחצר. בתוך זמן קצר הם החלו לבכות מכיוון שאביהם בכה.

הלייקר הגדול אי פעם הודיע שהוא פורש בגיל 32 לאחר שנדבק באחת המחלות הנוראיות ביותר שאפשר לדמיין. "בשל נגיף ה-HIV שאני נושא, אני נאלץ לפרוש מהלייקרס היום", אמר בפורום. רעדנו. קפאנו. התקשרנו לכל מכרינו וצווחנו, יחד. האם הספורטאי החי ביותר בתולדות לוס אנג'לס מודיע על גסיסתו? הרי באותו זמן הוערך כי כל נשא HIV יחלה באיידס, מה שאומר שמג'יק ייעלם בתוך עשור.

רק חיוך אחד צץ במסיבת העיתונאים. הוא בא מג'ונסון עצמו וריחמנו עליו בשל כך. "אני מתכוון לחיות עוד זמן רב", הוא אמר. אתמול (שני) חלפו 20 שנה מאז המוות והתחייה מחדש המסעירים ביותר בספורט האמריקאי.

כיום, מג'יק ג'ונסון הורג את המחלה באמצעות הפרסום שלו ופועל לגיוס מיליונים למחקר בנושא איידס. 20 שנה לאחר שנעלם מהמגרש בו הוא השתמש בחוכמתו כדי להשקיע במרכזי ערים באמצעות עסקיו. 20 שנה אחרי, רבים עדיין

מחשיבים אותו כאחד מגדולי הספורטאים שהיו, למרות שלא ראו אותו משחק. למי יש מעמד כזה? ג'קי רובינסון? מוחמד עלי? מי עוד?

"אני חייב לומר לך, אני הכי גאה שיש בחיי שמחוץ למגרש", מספר ג'ונסון, "תמיד יהיו כדורסלנים שמקפיצים כדור היטב, אבל אני גאה בהשפעתי על חיי אנשים, ביצירת שינוי ובהפיכה למודל לחיקוי בקהילה". ולפתע , הוא רוצה לשאת הצהרה נוספת. "אנחנו על סף פתיחת מרפאה שביעית לאיידס. כל האנשים במדינה יכולים לבוא ולקבל טיפול בחינם. אתה מסוגל לדמיין?". בכנות? לא, מעולם לא דמיינתי.

הדבר המדהים ביותר, אולי, בהכרזת ה-HIV של מג'יק לא היתה המונח HIV, אלא המילה "הכרזה". הוא לא היה חייב לספר על מחלתו לאיש. הוא היה יכול לתרץ את הפרישה בפציעת צוואר שאיימה להפוך אותו למשותק, או בנסיבות משפחתיות. רק רופאיו ידעו על הנגיף שבגופו וחסיון רפואי השתיק אותם.

"לא חשבתי לרגע להסתיר", מציין מג'יק, "והקדשתי לכך מחשבה רבה". לדבריו , הוא חשב על הדעות הקדומות נגד נשאים. על הקללות, המכות, השמועות על חייו הפרטיים. הוא סיפר שלאחר הדיאגנוזה הוא נסע מסביב לעיר עם סיוטים. "ידעתי שאחטוף ושזה יהיה רע".

מג'יק גם הכיר את אליזבת גלייזר, אשתו הנשאית של השחקן פול מייקל גלייזר. הוא ראה את מאבקה האמיץ במחלה והתייעץ איתה בעניינו כמה פעמים. "היא אמרה שהמחלה זקוקה לפנים ושאני יכול להיות הפנים שלה", הוא נזכר, "היא אמרה שאוכל להציל אנשים. והיא צדקה".

אנחנו בכינו שבוע. מג'יק, לדבריו, בכה פעמיים. כשסיפר לאשתו קוקי על המחלה, זלגו דמעות של בושה במעשיו, של פחד לגורל אשתו ובנם העומד להיוולד, של חשש כי היא תעזוב אותו. והוא בכה כשסיפר לחבריו לקבוצה, דמעות של הבנה שלעולם לא יזכה ליהנות שוב מהמשחק שאהב, עם אנשים שהפכו למשפחה. מאז הפרידה השוברת בחדר ההלבשה, הוא לא בכה יותר. "הייתי עסוק מכדי לבכות. היו לי חיים לחיות".

החיים לא היו כל כך קלים עבורו. "אנשים קיללו אותי, שפטו אותי, הרגישו שאני לא אותו מג'יק, שהייתי הבאד-גאי", הוא נזכר. הוא המשיך לשחק כדורסל, לקח חלק במשחק האולסטאר וזכה בתואר ה-MVP, שיחק בנבחרת החלומות באולימפיאדת ברצלונה, וחשב על קאמבק - שנקטע כאשר שחקנים רבים הביעו חשש לשחק מולו ולהידבק בשל מגע עם דמו. "לא הבנתי איך אני מספיק טוב כדי לשחק באולימפיאדה, אבל לא בעונת ה-NBA", הוא נזכר, "נפגעתי מאוד".

לאחר קדנציה קצרה כמאמן הלייקרס חזר ג'ונסון למגרש בפעם האחרונה, ל-32 משחקי הסיום של עונת 1995/6. היום יש לו רק חרטה אחת לגבי קריירת המשחק. "לא הייתי פורש אז מלכתחילה. היה כל כך הרבה מסתורין סביב המחלה והמערכת החיסונית שלי, שלא היתה לי ברירה. אילו רק הייתי יודע את הידוע לי כיום".

אימונים , אמונה, ושלוש גלולות פעמיים ביום. זו הסיבה שמג'יק נותר בחיים עד היום. אני מתחנן בפניו לקבל את שמן של התרופות. הוא אומר שרופאיו השביעו אותו לשתוק כדי למנוע מאנשים אחרים לנסות לרפא את עצמם.

"כל אחד יכול להשיג אותן, מבחינת מחיר וזמינות", הוא אומר "אבל זה שהן עובדות עבורי לא אומר שיעזרו גם לאחרים. לא נרפאתי, אבל ה-HIV ישן עמוק בתוך גופי", אומר ג'ונסון, "בכל יום אני עושה מה שנדרש ממני. אם לא תעשה את הדרוש ממך, הרופאים והתרופות הטובים בעולם לא יעזרו".

20 שנה אחרי, הוא זוכר את מי שלא פחד לגעת בו. הוא לעולם לא ישכח איך במקום לנטוש אותו, קוקי התפללה איתו ונדרה לעזור לו להילחם. הוא לא ישכח את החיבוקים מצד חבריו בלייקרס, מהמאמן פט ריילי עד לבעלים ג'רי באס.

עונש המוות הפך להצהרת חיים, גם אם מדי פעם עוד ישמע את המשפט "היינו בטוחים שתמות". אחד הדברים הנוראיים שאדם יכול לומר לאחר, משפט חסר אמונה וריק מתקווה. ולג'ונסון יש כבר תשובה מוכנה מראש. "אני מחבק אותם", הוא אומר, "ואומר להם, 'בנאדם, אני פשוט שמח שאני כאן'".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...