אתמול לא הלכתי לדרבי
השערים הצפויים מראש, ההרגשה שדבר לא ימנע את הניצחון של הפועל ובעיקר, הייאוש שתמיד זה ייגמר אותו דבר. זוהר ראובני, מכביסט, יודע שבלומפילד כבר לא ייצבע בצהוב בקרוב. ואיזה מסכנים האוהדים
גם ככה הוא יחטיא. אלירן עטר, אתמול צילום: דני מרון
צפו בשערים מהדרבי, אלו שזוהר בחר להחמיץ
אין שום סיבה טובה ללכת, הרי התסריט ידוע מראש. הכל היה לי ברור כבר לפני שבוע: מכבי תפתח טוב את המשחק, בטח עטר גם יגיע להזדמנות של אחד על אחד מול השוער ויחטיא. הפועל בכלל לא תתקוף אבל אחרי חצי שעה, שוב יחזור הסיפור המוכר.
מצב נייח, הגבהה פנימה ומישהו יכניס את הראש לכדור ואת הכדור לפינה של הרשת. אז למה ללכת? בזמן הזה, אני כבר הייתי בבירה השנייה, מדמיין בצער איך ממש לקראת סיום המחצית, בטח בתוספת הזמן, שוב ההגנה תאבד את הראש, הפועל כבר תבקיע את השני ותגמור את המשחק.
אני, אשר מנותק לגמרי ממה שקורה בבלומפילד, מזמין עוד צ'ייסר ומחייך. "טוב עשית" אני אומר לעצמי "סוף סוף הצלחת לעמוד בזה, פעם ראשונה אחרי הרבה ניסיונות כושלים, שלא הגעת לדרבי". כבר שנים שהסרט הזה מוקרן שוב ושוב, אז למה לעשות זאת פעם אחר פעם ? אז אתמול שמתי לזה סוף.
תיארתי לעצמי איך זה יהיה קשה יותר אם מכבי יצמקו. זהו סוג של עינוי סיני עתיק, תן לאוהדים תקווה, תשאיר אותם עד הסוף, אבל הסוף ידוע מראש. מתפרצת בתוספת הזמן, שלושה חלוצים אדומים מול השוער והפועל תבקיע את השלישי. איזה כיף שאני לא שם. איזה כיף שעצרתי את עצמי הפעם.
אחרי הבירה הרביעית, החלטתי שצריך ללכת לישון. היום נגמר ושרדתי את הדרבי. היום נגמר ולא הייתי בדרבי. בלי לדעת את התוצאה נרדמתי על הספה. ואז התעוררתי...
הפוזה המוכרת. ידין ואלרואי כהן חוגגים, אתמול צילום: דני מרון
כשהתעוררתי, הבנתי, הכל היה רק חלום. במציאות שוב עברתי את אותו סיוט. כבר בשש הייתי במגרש, הנפתי דגלים, צעיפים ויריעת ניילון כחולה ששמו לי על הכיסא, לא הצלחתי למנוע את זה שוב, לא הצלחתי לא להגיע לדרבי.
למרות שידעתי הכל, ידעתי מה יקרה, כי ראיתי את זה כבר הרבה פעמים בשנים האחרונות, ואתמול ראיתי את זה שוב. מכבי רואה אדום ועוצרת, בדיוק כמו שלימדו אותנו בגן.
לפעמים אני מקווה שהשחקנים והמאמן יהיו עיוורי צבעים. למרות שגם זה לא באמת יעזור, כי שוב הוכח שהשמות לא משחקים פה תפקיד. בין אם זה איווניר, נמני או מזרחי.
בין אם זה עטר, שטראובר או מישאלוב, מכבי ת"א פשוט לא מסוגלת לנצח דרבי. וגם בצד השני, זה לא באמת משנה, כי אם דה סילבה ופרנסמן כבר לא בבלומפילד,
אז יש את פצ'אלקה וכהן שיעשו את העבודה. כשהפועל רואה צהוב, היא פשוט לוחצת על הגז ועוברת את הצומת. בדיוק כמו שעשינו כשרק קיבלנו רישיון.
בדרך חזרה הביתה עברתי בפאב בדרום העיר, אחרי ארבע בירות, שלושה צ'ייסרים וזהו החלטתי שצריך ללכת לישון, היום נגמר ואיתו עוד דרבי. "שוב עשית את זה", כעסתי על עצמי, "שוב הלכת לדרבי, בלי לשים לב, עלית על הקטנוע, הגעת לאיצטדיון ונכנסת פנימה", כבר שנים שהסרט הזה מוקרן שוב ושוב, כבר שנים שאני הולך אליו פעם אחר פעם. התעלמתי מהתוצאה ונרדמתי על הספה.
כשהתעוררתי בבוקר, התנחמתי בכך שלפחות נשארו לי החלומות, ואם פעם הם היו על אליפות צהובה, דיור בר השגה ובריאות תקינה, היום הם מסתכמים רק בדבר אחד: לא ללכת לדרבי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם