חולות הגה: ארבע נהגות בפורמולה
נשים לא יודעות לנהוג, עלק. ליאת דן, מאיה קרלשטט, ג'ני שמעוני ונור דאוד לא רק נוהגות יותר טוב מכם, לוזרים, אלא גם משתתפות במרוץ הפורמולה באילת. הן אמנם מתחרות שם בנפרד מהגברים, כי בכל זאת, חלקן עושות זאת לראשונה בחייהן, אבל עדיין, ריספקט
לי קורזיץ פתחה את השבוע בסערה ועכשיו הנשים בכותרות.הישועה שלנו תגיע מהספורט הנשי? על איזו ספורטאית הייתם רוצים שנעשה את כתבה הבאה ?
בכלל, אילת לא ממש אטרקטיבית בחורף, אלא אם כן קורה בה משהו מאוד יוצא דופן דווקא בעונה הזאת. למשל, מרוץ הפורמולה החוקי הראשון בתחומי ישראל, שייערך בעיר היום (חמישי) ומחר, בתום שנים של תכנונים ומאבקים משפטיים.
חובבי הספורט המוטורי בישראל עובדים על המאורע המכונן הזה עוד מ2005- אז אישרה הכנסת את חוקיותו של הספורט. המתחם שנבחר לארח אותו הוא נמל אילת. מיד עם הכניסה לאתר, אפשר לראות שמשהו לא רגיל קורה בו.
את המכוניות הממתינות לשחרור ממכס החליפו יציעים, העגורנים ומנופי הגשר קופלו ומעשרות המכולות הנפרקות מידי יום יצרו שם קיר הסובב את מסלול המרוצים החדש. רעש המנועים לא משאיר ספק בכך שהגענו למקום הנכון. עוד מספר צעדים והתמונה נחשפת: שמונה מכוניות פורמולה 3 מתוצרת רנו שוכנות במאהל שהוקם בלב המסלול וכאילו דורשות שמישהו יכנס לתוכן וילחץ כבר על מצערת הגז.
הסבר קצרצר על המכונית, למי שלא בעניין: מנוע 2 ליטר עם 200 כוחות סוס, שלדה במשקל 500 ק"ג. במילה אחת: מהר. בשתי מילים: ממש מהר. לא מעט אנשים מסתובבים במרכז המאהל, המשמש גם כרחבת הטיפולים של מכוניות המרוץ.
צוות הטכנאים מצרפת נשמע היטב, צעקותיהם של חברי ההפקה עוד יותר, אבל את העין צדות ארבע נשים שמסרבות לעזוב את מכוניות הפורמולה. "כולם מדברים רק עליהן," אומר אחד המארגנים, "הן היהלום שבכתר."
כ3,000- נבחנים הגיעו ליום המיונים שנערך במכון וינגייט בספטמבר האחרון. 10 אחוז מהם היו נשים, עליהן נטלה את החסות רשת "ניו פארם," שיזמה את מקצה הנשים וקידמה את שילובן באירוע. בעמוד הפייסבוק של החברה התקיימה תחרות מיוחדת כשחמש הנשים שהגיעו למקומות הראשונים זכו בהרשמה חינם למרוץ, דבר שעודד את הנהגות להשתתף.
בתום סימולטורים, נהיגת מבחן ומחנה אימונים בפרובנס שבצרפת, נקבע שעל ארבע נשים בלבד תדבר הפורמולה בישראל. "בפרסומת
לכן הצטרפתי למרוץ." את מאיה קרלשטט, נהגת מרוצים נוספת, אשת היי-טק בת 33 מגן יבנה, לא ממש עניין שמעטים יכולים להעיד שהיא שייכת לתחום. "הייתי חדורת מטרה מהרגע הראשון ששמעתי על קיום המיונים," היא מספרת, "הכנתי את עצמי מנטאלית וידעתי שאני מסוגלת להגיע עד הסוף."
את שני הרבעים הנותרים משלימות נשים המזוהות יותר עם ענף המרוצים. לג'ני שמעוני, לדוגמה, לא היתה ברירה אחרת: הנישואים לשי, נהג מרוצים במקצועו, שאבו אותה אל הספורט המוטורי, וכך, בגיל ,39 עם חמישה ילדים בבית, היא החליטה שהגיע זמנה לעוף על המסלול. לצדה מתיישבת הצעירה שבחבורה, נור דאוד, בסך הכל בת ,21 ובאמתחתה כבר מספר סרטוני נהיגה ביוטיוב. שווה הקלקה.
- אני מבין שאתן נמצאות בחלום עכשיו, בנות.
שמעוני: "האמת היא שזה נמצא סביבי שנים. אנחנו חיים את זה במשפחה, אבל כן, להיות הסיפתח של אירוע כזה, ועוד פה בישראל, וכמובן, שזה באופן חוקי, זה מדהים."
דאוד: "מגיל 10 הייתי לוקחת את הרכב של אמא שלי ומנסה לעשות כל מיני דברים משוגעים. ככה הגעתי לדריפטינג (אמנות נהיגה בהחלקת הרכב, ג"ש(. כל החיים שלי התעסקתי בנהיגה וברכבים, ככה שלהגיד שזה חלום זה רק יפחית ממה שאני מרגישה באמת."
האנגלית הרהוטה של דאוד יכולה להעיד על כך שהיא נולדה בארה"ב, אבל את מירב שנותיה היא בילתה בפאתי רמאללה. בית חנינה, אם לדייק. השאלה כיצד מקבלת החברה בגדה המערבית נהגת מרוצים מתבקשת.
"זה לא נורמלי עבור בחורה בסביבה שלי," היא אומרת, "בכל פעם שאני מתחרה או סתם עושה ביצועים עם הרכב, אנשים מצפים שזה יהיה גבר שיוצא מהמכונית. התגובה המיידית שלהם היא 'היי, מה קורה פה?."'
- יש גם תגובות קיצוניות יותר?
"באחד המרוצים שלי בעבר ניצחתי גבר שלקח מאוד קשה את ההפסד. חבר שלו ניסה לנחם אותו, אז הוא אמר לו שמדובר בבחורה ושאין צורך להתייחס לזה."
- בסדר, אבל אני מניח שאפשר גם למצוא מפרגנים.
"יש לא מעט כאלה, אבל הכי חשוב זה שיש סביבי אנשים תומכים. במיוחד אמא שלי, שהיא האוהדת מספר אחת."
שאר הבנות, אגב, מדווחות על "עשרות הודעות מפרגנות" (ליאת דן), וכן על כך ש"אין אחד שלא שואל ומתעניין" (מאיה קרלשטט) וש"זה נותן חשק לעשות את זה אפילו טוב יותר" (ג'ני שמעוני.( בניגוד לענפי ספורט כמו כדורגל, כדורגל וטניס, בספורט המוטורי אין הפרדה מגדרית. שם מחפשים את הטובים ביותר בין אם זה גבר או אישה.
דוגמה מצוינת לכך היא דאניקה פטריק, נהגת אמריקאית שעושה חיל בסבב הנאסקר בארה"ב, ממרוצי המכוניות היוקרתיים בעולם. לאחרונה היא גם דורגה כאחת הנשים העשירות בספורט העולמי, ולדבריה ההסבר לכך טמון בשוויון לו היא זוכה בענף.
עם זאת, בהחלטה די תמוהה קבעו מארגני הפורמולה בישראל כי הנשים יתחרו בנפרד, במקצה מסוג שונה. בעוד הגברים יבצעו מרוץ הקפות, הנשים יתחרו על זמני ההקפה בלבד. "יש פה עניין בטיחותי," מסבירה שמעוני את הסיבות להפרדה. "אצל הגברים זו ממש תחרות. בסופו של דבר, האירוע הזה צריך לעבור בשלום, בשביל שיהיו עוד בהמשך."
- מה, ההבדלים בין הנשים לגברים כל כך גדולים?
קרלשטט: "העניין הוא שהספורט המוטורי בישראל נמצא בתחילת דרכו. בניגוד לגברים, שם אפשר למצוא אלופי קארטינג ונהגים שכבר התנסו במרוצים, אף אחת מאיתנו לא עסקה בזה." דן: "אנחנו עדיין לא ברמה של להתחרות נגדם. אנחנו פשוט עוד לא משופשפות מספיק בתנאי מרוץ. אני מאמינה שבעתיד, כשיהיו עוד אירועים מהסוג הזה, נהיה מנוסות יותר ומוכנות להתחרות גם נגד הגברים."
- במהלך תקופת ההכנה קיבלתן הנחות, הקלות, תנאים אחרים?
דן: "כל מה שהגברים עשו, גם אנחנו עשינו. שום הנחות. הדרישות היו זהות."חמישה ימים בילה הצוות הישראלי, על כלל נהגיו, בצרפת. בית הספר לנהיגה סיפק להם את הרקע על מכונית הפורמולה שעליה הם עתידים לנהוג, ואת שני הדגשים העיקריים בענף המרוצים: משמעת וחשיבות הכושר הגופני.
רבים חושבים שנהיגה על מכונית מסוג זה היא חוויה שלא מצריכה הכנה גופנית מיוחדת, אבל בלימה ממהירות של 250 קמ"ש ל80- תוך שלושארבע שניות היא לא דבר קל עבור גוף האדם. כוח G גבוה במיוחד מתיישב חזק על הצוואר ודורש התמודדות פיזית שדורשת היערכות מוקדמת. "ברגע שהודיעו לי שהתקבלתי, נרשמתי מיד לחדר כושר," מספרת ליאת דן, "כנראה שגם זה לא הספיק, כי בפעם הראשונה שעליתי על הרכב לא היה לי אוויר. הידיים כאבו לי מאוד."
- מה היה הקושי הגדול ביותר?
שמעוני: "הכל היה קשה בהתחלה. להעביר הילוכים זה לא דבר פשוט כמו שמכירים מהרכב הפרטי וצריך להפעיל הרבה כוח כשמעבירים הילוכים במהירות גבוהה. הידיים נתפסות, הצוואר כואב." דאוד: "השרירים אכן נתפסו, אבל לדעתי זו תוצאה של הלחץ.
הבעיה היא מנטלית. אתה לא חושב מה אתה עושה באותו רגע, אלא רק מה תעשה בעוד שתיים שלוש שניות, כשהסיבוב יגיע. זה משפיע על הגוף." הבנתי שחברי הצוות הטכני מצרפת היו מאוד פדנטים ונוקשים איתכן.
שמעוני: "כן, הם היו מאוד קשוחים איתנו מהרגע הראשון. יש להם דרישות גבוהות וזה מובן." נור: "אפשר היה לראות את הביטחון שלהם מהרגע הראשון. הם יודעים בדיוק מה ואיך צריך לעשות כל דבר. כשעשינו משהו לא נכון הם כעסו, אבל ככה זה צריך להיות."
- ואחרי כל ההסברים האלה, איך זה הרגיש לבצע הקפה?
דן: "כאילו חיברו אותך לטיל ועזבו."קרלשטט: "כמו לרכוב על חיית פרא. אתה פשוט עף."דאוד: הרגשתי שזה חלק מהגוף שלי. אני שולטת במכונית, אבל בעצם זו שליטה בגוף. כאילו הלבישו עלי משהו מאוד מהיר."
מחר, קצת לפני כניסת השבת, יעשו הבנות את דרכן הביתה. תקופה חלומית של מספר חודשים תגיע לקצה והשאלה היא מה צופן להן היום שאחרי. שמעוני עדיין חושבת על החיים במרוץ, אבל כנראה שבתחום שונה. '"המרוץ למיליון' זו אופציה לא רעה," היא אומרת וצוחקת. "אבל אני קודם כל אמא. אני רוצה לחזור לחיים האמיתיים שלי. מצד שני, תמיד אשאר אוהדת ספורט מוטורי, ואמשיך לתמוך בבעלי." קרשלשטט, מצדה, תחזור לחיי ההיי טק, ואם תהיה הזדמנות נוספת להתחרות, היא תלך על זה.
דן מתכוונת להפוך מעכשיו את הספורט המוטורי לחלק אינטגרלי מחייה. גם דאוד תעשה הכל כדי להגשים את המטרה. "החלום שלי הוא להיות נהגת מרוצים," היא אומרת, "יש לי הרבה אפשרויות ואני לא מפחדת לקחת אותן. אין לי כוונה להסתכל אחורה בעוד כמה שנים ולהתחרט על כך שלא עשיתי שום דבר בנידון. גם אם אתה לא מצליח, תמיד טוב לנסות. אני תמיד אומרת שזה לא משנה אם אהיה ראשונה, שנייה או שלישית. בפנים אני תמיד מרגישה שניצחתי."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם